לפי שהעת גדרוהו החוקרים שהוא תכלית העבר והתחלת העתיד ובזה אין אנו יוצאים מהקדמות ח״ו לזה האירה לנו התורה ואמרה בראשית ברא. כלומר בזמן שהוא ראשית לבד ולא תכלית העבר כי יצדק מאמרם לאחר הבריאה שהדברים נמשכים בדרך טבע אבל לא יצדקו בתחלת הבריאה שנבראו הנמצאים ע״ד פלא וביכולת בלתי בעל תכלית ולזה לא נזכר במעשה בראשית שם יקו״ק אלא שם אלהים כלומר בעל היכולת מן (יחזקאל י״ז) ואת אילי הארץ לקח:
ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה ובכל הארץ ובכל הרמש הרמש על הארץ. ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אותו זכר ונקבה ברא אותם. ויברך אותם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ. ראוי לשום לב למה נזכר כאן שם אלהים אחר שכבר היה העולם שלם ועוד אומר נעשה לשון רבים ועוד אומר בצלמנו כדמותינו למה לא אמר בדמותינו. ולמה הכפל ועוד אומרו וירדו בדגת הים ובעוף השמים וגו׳. למה לקח זה הסדר לא ממטה למעלה ולא ממעלה למטה. ועוד אומרו נעשה לשון רבים ואדם ל׳ יחיד וירדו לשון רבים. ועוד אומרו אח״כ ויברא אלהים את האדם בצלמו למה בתחלה אמר נעשה לשון עשייה ולבסוף לשון בריאה. ועוד אומרו את האדם ובתחלה אומרו אדם ועוד הכפל בצלם אלהים ברא אותו זכר ונקבה ברא אותם מה הכפל ומה הכוונה ועוד אומרו ויברך אותם אלהים אם היינו פרו ורבו מהו ויאמר להם אלהים פעם ב׳. ואם הברכה זולת פרו ורבו מה היא הברכה. ועוד אומרו ומלאו את הארץ וכבשה ורדו בדגת הים וגו׳ אחר שלא הותר בהם באכילה כמו שאמר הנה נתתי כל עשב וגו׳ א״כ מהו ורדו בדגת הים. ואפשר לומר לפי שלמעלה זכר כל הנבראים כלם כל א׳ בזמנו שנברא בו. עתה זכר ענין האדם בסוף הנבראים כלם לפי שתחלת המחשבה הוא סוף המעשה כי כוונת כל הנבראים כלם הוא בעבור האדם כאשר יתבאר במקום אחר בס״ד. והנה תכלית האדם הוא להשגת הנשמה כי בה ישכיל מושכלותיו ית׳ ולעבוד עבודתו. וז״ש ויאמר אלהים הוא מדת הבינה שממנה סוד הנשמה כנודע. ואמר נעשה אדם בצלמנו ששם אדם יאמר על נמצא א׳ נברא מקובץ מגוף ונפש ורוח ונשמה כי בלעדם לא יקרא אדם. ואמר נעשה לשון רבים לפי שהוא מקובץ מחלקים רבים מנותנים רבים כי הגוף מהיסודות והנפש מהעשייה. והרוח מהיצירה והנשמה מבריאה ונשמה לנשמה מאצילות כנודע ואמר אחר שיעשה זה האדם כנז׳ בודאי צריך שיהיה נשמר ומלובש בצלם אלהים כנז׳. כאומרו אך בצלם יתהלך איש כנז׳ וזהו בצלמנו. ובזה יהיה כדמותנו שיהיה לו מורא על הנבראים. כי אדם אית ליה מזלא. וכמו שהאל ית׳ מושל בעליונים ובתחתונים כן האדם השלם מושל בתחתונים וירדו בדגת הים ובעוף השמים ר״ל כמו שימשול ביותר תחתון שהוא דגת הים כן ימשול ביותר עליון שהוא עוף השמים ובבהמה ובכל הארץ וגו׳. ירצה ימשול בכל חלקי העולם. והנה האל ית׳ עשה שנוי א׳ בבריאת אדם הראשון שהיה יציר כפיו ית׳ מכל שאר בני האדם הנולדים ממנו. והוא כי אדם הראשון נברא בקומתו בתכלית הגודל ולא גדל מעט מעט כשאר בני אדם. וג״כ בשכלו נברא שלם ולא כשאר הנבראים אחריו כי עיר פרא אדם יולד. ולזה בתחלה זכר נעשה אדם ואמר נעשה ולא נברא כי הבריאה תאמר על הדבר ההיולי שהולך ויצא לפועל אמנם עשייה תאמר על הדבר הנעשה כמו שהוא ולזה במאורות וכל מעשה בראשית אמר עשייה כמשרז״ל (חולין ס׳) כל מעשה בראשית בקומתן נבראו בצביונן נבראו. וזאת נעשה אדם בצלמינו ולא אמר האדם כי הכוונה על א׳ לבד לא כל המין וזהו נעשה אדם וג״כ הצלם האלהי יהיה בו שלם ולא יגדל מעט מעט כמו כניסת הצלם בבני אדם שהוא נכנס בהם מעט מעט כנודע מדברי הרי״א זללה״ה. ונתן הסיבה לפי שהוא כדמותנו אחר שנעשה יציר כפיו ראוי שיברא שלם כדמותו ית׳. אמנם בני אדם הנמשכים ממנו יהיו באופן אחר והוא אומרו ויברא אלהים את האדם המורה על המין בצלמו ירצה שבריאתו תהי׳ מעט מעט. וגם הצלם האלהי יהיה מעט מעט וזה מפני שהוא דומה לפעלים אותו הקרובים שאינם שלימים. וזהו זכר ונקבה ברא אותם וכמו שהם בלתי שלימים כך בריאתם תהיו כמותם מה שאין כן באדם הראשון שצריך שיהיו דומה לעושיהו כמו שאמר כדמותינו. והנה לפי שאלולי הצלם האלהי א״א לאדם להתקיים אפי׳ שעה אחת הן מצד החצונים הממלאים את העולם כולו כנודע הן מצד בעלי חיים שהם מזיקים לזה הוכרח לברכם כי הברכה הוא השמירה האלקות הדבוקה בהם. והענין עם היות שהאדם בלתי שלם ולא זכה לנפש ורוח ונשמה שיקרא אדם. וכ״ש הנער הקטן עכ״ז הוא נשמר ע״י הצלם האלהי שהוא על ראשו נצב בלתי יפחד ממנו. וזהו הברכה שאמר ויברך אותם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה ר״ל שבאמצעות הברכה והשמירה האלהות שהוא הצלם האלהי אפשר שיפרו וירבו וימלאו את הארץ ולא יגיע להם הזיק הן מצד בעלי חיים הן מצד החיצונים. הן מצד החיות המזיקות וזהו אומרו כאן בפרט ובכל חיה הרומשת על הארץ ולא זכר הבהמה כי אלולי זה הצלם האלהי אשר ברכו בו ה׳. איך אפשר לתינוק בן יומו לינצל מן החתול והכלב ולא יטרפוהו אם לא ע״י שמירת הצלם האלהי אשר על ראשו להציל לו כנ״ל:
יהי רקיע בתוך המים וגו׳. ויעש אלהים וגו׳ ויהי כן. מלת ויהי כן קשה שאין זה מקומה כי אם למעלה יהי רקיע בתוך המים וגו׳ ויהי כן. ונלע״ד לפרש שכוונת הפסוקים האלו הוא כך יהי רקיע בתוך המים פי׳ יחזק הרקיע כמו שפי׳ רש״י ז״ל לפי שהרקיע כבר נברא ביום ראשון אלא שהיה לח ועתה נתחזק. וז״ש ויעש אלהים את הרקיע פירושו וכבר עשה אלהים את הרקיע מיום א׳ ויבדל וגו׳ אלא שעתה ביום שני גזר עליו שיחזק ויהי כן שנתחזק נמצא שויהי כן חזר למעלה לויהי רקיע. עכ״ל האלהי כמהרס״ו זלל״ה:
עץ פרי עושה פרי וגו׳ רז״ל אמרו שעברה על הצווי וגו׳ וי״ל והלא כל מה שנברא בחפצו ואיך יברא דבר חוץ מחפצו ורצונו אבל כבר ידעת מחז״ל (חולין ס.) כל מעשה בראשית בקומתן נבראו בחפצן נבראו לדעתן נבראו וגו׳ וכוונתן על מזל הדבר שבכחו נברא ולזה יצדק שעברה על הצווי אחר שלדעתן נבראו הרס״ו זללה״ה:
עשב מזריע זרע וגו׳ יש להתבונן מה טעם פעם אומר מזריע זרע. ופעם אומר זורע זרע. ויש לפרש דמשמעות מזריע זרע שיש בכחו להזריע זרע אבל עתה עדיין לא הזריע אבל זורע זרע מורה על שיש בו עתה הזרע. ולזה בענין הבריאה נאמר מזריע זרע שהכוונה שיצא עשב או עץ שבכחו להזריע זרע. אבל כשרצה לומר ענין אכילת אדם. ואכילה לא שייכא כי אם בזרעם לא בעשבם עצמן. לז״א את כל עשב זורע זרע לכם יהיה לאכלה. ואמר ג״כ ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זורע זרע שהכוונה לומר שלא ישחיתו הפירות לאכלם עודם פגין דלא חזי לאכילה אלא עד שיהיה פרי זורע זרע שכבר נתבשל ויש בו זרע כענין שאמרו (פסחים נ״ב) בפירות שביעית לאכלה ולא להפסד וג״כ כאן אמר מלת לאכלה כענין שאמר בשביעית. אמנם באכילת בהמות וחיות נאמר את כל ירק עשב לאכלה ולא הזכיר זרע. הרס״ו זללה״ה:
ועץ עושה פרי וגו׳. הנה האל ית׳ אמר וצוה לארץ שתוציא עץ פרי עושה פרי כמשארז״ל (ב״ר פ׳ ה׳) שטעם עצו ופריו שוה. אמנם הארץ לא הוציאה רק עץ עושה פרי לבד וכוונתה היתה לטובתו של אדם הראשון כדי שלא יטעה כצווי השי״ת לאמר על העץ צוה השי״ת שלא לאכל ולא על הפרי כי זה עצמו היתה ערמת הנחש שהציווי היה לאדם מכל עץ הגן תאכל ומעץ הדעת לא תאכל. ועץ הדעת היתה עצו ופריו שוים. והנחש היה ערום. ואמר אל האשה אף כי אמר אלקים מכל עץ הגן וגו׳ פי׳ על העץ עצמו צוה שכן כתיב ומעץ הדעת לא תאכל וגו׳ אמנם הפרי עצמו הותר באכילה וחוה השיבה לו כי גם מהפרי עצמו נאסר להם. וז״א ומפרי העץ אשר בתוך הגן וגו׳ אך אח״כ ותרא האשה וגו׳ פי׳ כאשר ראתה כי עץ הדעת היה משונה והיה עצו ופריו טובים אז אמרה אמת אמר לה הנחש. וז״ש ותרא האשה כי טוב העץ עצמו למאכל ולא אמרה פרי העץ. ואז נתפתתה כדברי הנחש כי אם לא היה רק הפרי לבדו טוב למאכל. א״כ אע״פ שהאל ית׳ לא פי׳ ואמר ומפרי העץ לא תאכל רק ומעץ הדעת לא תאכל ודאי שעל הפרי אמר ולא על העץ כיון שאינו ראוי לאכילה אבל עתה כראותה כי טוב העץ עצמו למאכל אז אמרה א״כ ודאי שלא צוה האל ית׳ רק על העץ כיון שלא אמר ומפרי העץ אחר שהעץ ג״כ טוב למאכל. וז״א ותראה האשה כי טוב העץ למאכל ותקח מפריו ולא אמר ותקח מעצו כנ״ל בתחלה עכ״ל הרח״ו נר״ו בשם מהרי״א זצלה״ה:
כי שבעתים יקם קין. הוא משה שהיה לו ז׳ שמות והרג המצרי שהוא גלגול קין וזהו וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו קרי בזה מאחִיו כי המצרי אחיו של משה היה בסוד קין והבל וגם יתרו היו לו ז׳ שמות כי כשהרג את המצרי הרגו בשם מ״ב כדי להעלות נפשו ואז נדבק ביתרו ואז נתגייר וכפר בע״ז אבל בלעם לא רצו להמיתו בשם המפורש רק בחרב הטמא ולזה לא אמר אמות מות ישרים רק תמות נפשי כי נפשו מתה מות ישרים בגלגול נבל. אך גופו לא מות רק מיתת טמאים כנודע הרי״א זצלה״ה:
לבאר שתכלית העולם הוא העבודה אליו יתברך
מסרה ברא אלקים ג׳. בראשית ברא אלהים אשר ברא אלהים לעשות (דברים ד׳) למן היום אשר ברא אלהים אדם וגו׳ וסי׳ בארעא עובדין דאינשא. הכוונה לומר כי לא נברא העולם אלא בשביל ישראל שנק׳ ראשית תבואתו ושבשבילם ברא אלהים אהו״ה*אהו״ה ר״ת את השמים ואת הארץ וישראל לא נבראו אלא ליראה ממנו ית׳ ולעבדו בלבב שלם כדי שיזכו לעולם הנשמות ע״י המצות וז״ש ברא אלהים לעשות מצותיו. ולא נבראו כדי לרדוף אחר התאוות הגשמיות אלא כדי שידמו לעליונים ע״י התורה והמצות ויזכו לעוה״ז והעוה״ב וז״ש למן היום אשר ברא אלקים אדם אתם קרוים אדם וגו׳ והסימן בארעא עובדין דאינשא ר״ל בזה העולם יעשו מעשים טובים כדי לזכות לעוה״ב מי שטרח בע״ש וגו׳:
מסרה והארץ ח׳ ר״פ. והארץ היתה תוהו. (ויקרא כ״ה:כ״ג) והארץ לא תמכר לצמיתות. (שם כ״ו) והארץ תעזב מהם. (דברים י״א:י״א) והארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה. (יהושע י״ג) והארץ הגביל. (ישעיהו כ״ד:ד׳-ה׳) והארץ חנפה תחת יושביה. (יחזקאל ל״ו:ל״ד) והארץ הנשמה תעבד. (הושע ב׳:י׳) והארץ תענה את הדגן והתירוש והיצהר וגו׳. וסימן יהון דיירין בנפשיהון בעירא ובתחומא ותיבין בעובדיהון עם אלהנא פי׳ כבר ידעת מאמר ר׳ יצחק שלא היה צריך להתחיל את התורה אלא מן החודש וגו׳ ומה טעם משום כח מעשיו וגו׳ לומר שהקב״ה ברא העולם ונתנו למי שרצה. וזהו והארץ היתה וגו׳ אל תחשוב שהעולם קדמון וכמנהגו נוהג. אלא צריך להאמין שהוא ית׳ בראו לזה סמך והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי כל הארץ ועיני ה׳ בה תמיד משגיח להענש החוטאים העוברים על מצותיו. וזהו כוונתו ית׳ במצות שמטה ויובל כדי לקבוע בלב ישראל חידוש העולם והשגחתו ית׳ ובעון שלא שמרו אותם גלו וז״ש והארץ תעזב מהם וגו׳. אמנם כאשר ישמרו אותם כדין וכראוי ויאמינו שהוא ית׳ משגיח בעולמו בזה והארץ יתן פריו והראיה שהוא ית׳ משגיח והארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה למטר השמים תשתה מים בהשגחה פרטית. עד״ש בזוהר על פסוק הנותן מטר על פני ארץ ושולח מים על פני חוצות שהאל ית׳ נותן בעצם וראשונה בהשגח׳ פרטית מטר בא״י וז״א על פני ארץ ומשם יחליק בתמצית על פני חוצות הוא ח״ל לפי שההשגחה בפרט בא״י יותר משאר ארצות. וז״ש והארץ הגביל שמא״י יצא הטוב וגבולין אמנם כשח״ו לא יאמינו בהשגחה אז והארץ תנפה תחת יושביה שבאמונית ההשגחה כנ״ז הוא סיבה להחזיר א״י ליושנה וז״ש והארץ הנשמה תעבד וגו׳ וג״כ יהיו מושגחים בהשגחה פרטית ודבקים בו ית׳ ומושפעים בכל עת. וז״ש והארץ תענה את הדגן וגו׳. והם יענו את יזרעאל שיהיה נטע זרע אל. וז״ש בתרגום יהון דיירין בנפשיהון בטורא ובתחומא ר״ל בהר ה׳ ובגבול האלקים כי בזכות מעשיהם הטובים יהיה להם מהלכים בין העומדים האלה עם המלאכים בג״ע:
לבאר שראוי לאדם להשתדל בידיעת התורה ובזה יזכה לעולם הבא:
מסרה ותוצא ג׳ ב׳ מלאים. ותוצא הארץ דשא עשב. (ירמיהו ל״ב:כ״א) ותצא את עמך ישראל מארץ מצרים. (רות ב׳:י״ח) ותוציא ותתן לה את אשר הותירה משבעה. חד בתורה חד בנביאים חד בכתובים. וסמן תרגום ארעא לישראל תתייהב. פי׳ שהכוונה לומר שלא נברא העולם אלא בשביל ישראל ולא נבראו ישראל אלא בשביל התור׳ כמשרז״ל בשביל התורה שנקרא״ת ראשי״ת וכו׳ וז״ש ותוציא הארץ שראוי לאדם בעוד שהוא בחיים בעוה״ז שיוציא מהתורה כל מיני חכמה ופילפול והלכות וכל זה בשביל ישראל וז״ש ותוציא את עמך ישראל ממצרים שהתורה נתנה בשבילם וכשיתעסקו בתורה ובמצות יזכו לחיי העוה״ב וישבעו מנעימות השכינה. וזהו ותוציא ותתן לה כדפירוש במדרש רות ותוציא ותתן לה בעוה״ז את אשר הותירה לימות המשיח משבעה חיי העוה״ב. שראוי הוא שיזכו ישראל לחיי העוה״ב אחרי שלא ימושו מפיהם תורה נביאים וכתובים. וז״ש חד בתורה חד בנביאים וכו׳ ובזה יזכו לירש את הארץ. וז״ש הסימן ארעא לישראל תתייהב:
לבאר שראוי לאדם להתרחק מהתאות הגשמיים ולהשתדל להשיג המושכלות בהליכתו בזה העולם עראי ולא קבע:
מסרה ויטע. ג׳ בפת״ח וא׳ בשו״א. ויטע ה׳ אלהים גן בעדן. (בראשית כ״א) ויטע אשל וגו׳. (דניאל י״א) ויסע אהלי אפדנו. (בראשית ט׳) ויטע כרם וגו׳. וסימן בתרגום אינש ושרי בעלמא במשכנא. פי׳ שהאל ית׳ ברא האדם ויתן לו בחירה ורצון. ונתן לו עצה ובחרת בחיים להתקרב אל הטוב ולהתרחק מן הרע. ויעד לנו שכר טוב להולכים בתמים לפניו. ונתן עונש אל פועלי און והשכר להולכי תמים נטע בג״ע. וז״ש ויטע ה׳ אלהים וכו׳. אמנם להולכי אחרי התאוות הגשמיות כנח שנטע כרם וישת מן היין. ויעזבו ברית אלהיהם יהיה עונשם רב לזה צריך האדם שלא ילך בדרכי נח אלא בדרכי אברהם שנטע אשל וגו׳ והכיר את בוראו בן ג׳ שנים. וחקר במציאתו ית׳ והשיג כל חכמה והיה מודיע לכל העולם כדי לגיירם מלבד שלימות המעשה שנטע א״של א״כילה ש״תיה ל״ויה בבאר שבע שהוא התורה שחצבה עמודיה שבעה חכמות. ויטע אהלי אפדנו ששב אפודתו באהל החכמים ומחשבה טובה הקב״ה מצרפה למעשה. והסי׳ אינשא ושרי בעלמא במשכנא ר״ל שראוי שיעשה האדם בזה העולם דירתו עראי כאיש אשר נטע אוהל ללון בה ובבוקר ילך לדרכו:
לבאר כי האדם המשתדל להשיג שלימות נפשו הוא גדול ממלאכי השרת וזהו ע״י השגת התורה וסודותיה ויושג זה ע״י התגברות יצה״ט על יצה״ר ואם יחטא ראוי לו להשתדל ולחזור בתשובה:
מסרה ואדם ט׳. וא״דם אין לעבוד את האדמה. (ישעיהו מ״ה:י״ב) אנכי עשיתי ארץ וא״דם עליה בראתי (שם י״ג) אוקיר אנוש מפז וא״דם מכתם אופיר. (תהילים מ״ט:כ״א) וא״דם ביקר ולא יבין. קדמאה: (איוב ל״ד:ט״ו) יגוע כל בשר יחד וא״דם על עפר ישוב. (משלי ג׳:י״ג) אשרי אדם מצא חכמה וא״דם יפיק תבונה. (שם כ׳) וא״דם מה יבין דרכו. (שם ג׳) ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים וא״דם. (קהלת ט׳:ט״ו) וא״דם לא זכר את המסכן ההוא. וסימנים בתרגום יפלחון בעובדיהון אינשין יקירין ויתובון בסוכלתנו באורחיהון וישכחון שיזבותא. פי׳ לפי שהאדם לא נברא לתכלית אחר אלא לעבוד ה׳ ולקיים תורתו ולהבין פעולותיו. וז״ש וכל שיח השדה. רמז שהשיחה הראשונה שישתדל האדם לדעת ולהבין הוא שם שדי שמשדד המערכות וכשישיג זה לדעת ולהבין שם בן ע״ב. וז״ש וכל שיח שום שיחה אין בשם שדי שעולה השדה עדיין אין בארץ. מכ״ש עשב השדה שם ע״ב עשב כאומרו וכל שיח שדי עדיין אין בארץ. מכ״ש עשב השדה העולה ממדרגת השדה ולמעלה עדיין לא צמח האדם שיהיה ראוי לעלות במעלות החכמה. כי לא המטיר ה׳ אלהים וגו׳ שפע נבואתו ואדם הראשון לא רצה ללכת בדרכי הש״י כי אם לעבוד את האדמה וז״ש ואדם אין לעבוד את האדמה שלא בראו הקב״ה אלא לעבוד את בוראו ולהיותו כאלהים לדעת טוב כאומרו אני אמרתי אלהים אתם וגו׳. וז״ש אנכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי להיותו מכיר מעלתו ית׳ וחכמתו. שמי שישיג מעלה זו הוא יותר גדול ממלאכי השרת. כשרז״ל (חולין צ״א) גדולים צדיקים ממלאכי השרת שישראל אומרים שירה בכל עת וגו׳. וז״ש אוקיר אנוש מפז שהמלאכים נקראים פז ור״ל אוקיר אנוש שהוא משה מפז שהם מלאכי השרת. ואדם שהוא אברהם אבינו מכתם אופיר. אמנם ההולך בדרכי אדם הראשון שגרם מיתה לעולם שנאמר יגוע כל בשר יחד ואדם על עפר ישוב. כי לא יקרא אדם כי אם בהמה וז״ש ואדם ביקר בל יבין נמשל כבהמות נדמו. ולזה צריך האדם לילך בדרכיו ית׳ ולדרוש ולחקור בחכמה וז״ש אשרי אדם מצא חכמה. ולא לבד בה יהיה מאושר אלא ג״כ במעשים טובים כי יפה תורה עם דרך ארץ. וז״ש ואדם מה יבין דרכו. וכאשר יהיה חכם בעל מעשים טובים שהוא דרך תפארת לעושיה. אז נמצא חן ושכל טוב וגו׳. ולזה ראוי לאדם להשליט עליו יצה״ט ולהכניע יצה״ר. לא כאדם הראשון שהלך אחר היצה״ר. וז״ש ואדם לא זכר את המסכן שהוא היצה״ט וחייב מיתה לעצמו וזולתו. אלא צריך למאוס ברע ולבחור בטוב. ובזה תזכה לחזות בנועם ה׳ וז״ש הסימן יפלחון וגו׳ שראוי לטובים ולישרים לעבוד את האל ית׳ במעשה ידיכם. ואם יטמאו ישובו בתשובה שלימה בשכל טוב. וימצאו מנוח לנפשם. והנשמה תדושן בג״ע:
מסרה ויכלו השמים וכל צבאם. ד׳ וכל צבאם. ויכלו השמים והארץ וכל צבאם. (ישעיהו מ״ה:י״ב) ואנכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי אני ידי נטו שמים וכל צבאם צויתי. (שם ל״ד) ונמקו כל צבא השמים ונגלו כספר השמים וכל צבאם. (נחמיה ט׳:ו׳) אתה הוא ה׳ לבדך אתה עשית את השמים שמי השמים וכל צבאם. וסימן בתרגום שלימותא דאנשא בספרא בלחודיה. פי׳ הענין לומר שהכל ברא האלהים עליונים ותחתונים עם היות שברא המלאכים והגלגלים קיימים כאיש עכ״ז בידו לכלותם ולהשחיתם מכל וכל. אמנם בראם להיות ששים ושמחים לעשות רצון קונם לא לתכלית אחר ברא עליונים ותחתונים והוא מחדש העולם בכל יום ובראם לעשות רצונו והוא עושה בהם כרצונו וז״ש בעל המסורה כנגד הראשונה ויכולו השמים וגו׳ שברא העולם חדש ולתכלית שיעשו רצון האל ית׳ וז״ש אני ידי נטו שמים וכל צבאם צויתי. הכל בראתי שיעשו רצוני ומצותי. כמו שמצינו ביעקב ויפגע במקום וילן שם וגו׳. ששקעה חמה קודם זמנה וכן ביהושע אמר שמש בגבעון דום וגו׳. כי בידו ית׳ להעמידם ולכלותם. וז״ש ונמקו כל צבא השמים וגו׳. שידעו כי לה׳ המלוכה אין עוד מלבדו. וז״ש אתה הוא ה׳ לבדך וגו׳. ר״ל אתה הוא חי וקיים לבדך אתה עשית את השמים וכל צבאם ובידך לכלותם שמעשה ידיך הם. ואתה מחיה את כולם הארץ וכל אשר עליה וכי כל שלימות הכל לעשות רצוניך. א״כ ראוי לאדם להגות בתורה יומם ולילה שהיא הנותנת חיים לבעליה. וזהו רצונו ית׳. וז״ש הסימן שלימותא דאינשא בספרא בלחודיה ר״ל ששלימות האדם לעיין בד״ת ולא בדבר אחר:
ביאור התכלית יושג ע״י הכנעת יצה״ר. ובזה יזכה האדם שישיג שלימות נשמתו וישיג סודות התורה בלי שום מפריע. וזה ג״כ סיבה לגאולה העתידה. וימצא וישיג התענוג הרוחני:
מסרה שבעתים ו׳. לכן כל הורג קין שבעתים יוקם. שבעתים יוקם קין. (ישעיהו ל׳:כ״ו) ואור החמה יהיה שבעתים. (תהלים י״ג) אמרות ה׳ וגו׳ מזוקק שבעתים. (שם ע״ט) והשב לשכנינו שבעתים וגו׳ (משלי ו׳:ל״א) ונמצא ישלם שבעתים. וסימן תשכח שבעה נהורין דכיין כדתיתיב לביתך הכוונה דע כי יקם קין בגימטריא יצר בדד. כינה היצה״ר בשם קין שהאדם יקנהו בקנין גמור מנעוריו י״ג שנים קודם ליצה״ט כאו׳ לפתח חטאת רובץ. וכן מרז״ל בפ׳ חלק צ״א מנעוריו משננער מבטן אמו. והנה הזהיר במלאכת שמים ידכה ישוח וידרוך וירמוס יצה״ר תחת כפות רגליו. וז״ש לכן כל הורג קין שבעתים יוקם. ר״ל מי שהורג ומשעבד יצה״ר המכונה בשם קין יהיה סיבה שיוקם ויושחת שבעתים הז׳ שמות שיש לו ליצה״ר. והז׳ שמות של גיהנם כאשר יתבאר במקום אחר בס״ד. ולא די לאדם שיכניע את יצרו פעם אחד או שתיים. אלא ככה יעשה כל הימים כדי שישאר לו בקנין. וז״ש שבעתים יוקם קין הרי בעניינא הכפל לחזק הענין וכאשר יעשה ככה יזכה לחסות תחת כנפי השכינה ולאור באור ה׳. ותהיה נשמתו זכה וברה וטהורה מכל סיג. ושכלו בהיר להבין כל תעלומה וחכמה ומלא כל טוב וז״ש והיה אור הלבנה וגו׳. ר״ל אור השכל שדומה ללבנה שמקבלת האור מהשמש כן השכל האנושי מקבל השפע מהתורה. והיה אור הלבנה בגמטריא יצר הטוב כי כאשר האדם יכניע יצה״ר יהיו שכלו זך ונקי וכמעט אין צריך שפע זולתו. ויהיה שכלו כמלאך ה׳ צבאות. וז״ש ואור החמה יהיה שבעתים. שיבין ע׳ פנים בתורה. כאו׳ ומלאה הארץ דעה וגו׳. וכן חמה כמנין נ״ג פרשיות שהכל יהיה גלוי לפניו כחמה ולא יבצר ממנו מזמה. וז״ש אמרות ה׳ אמרות וגו׳ מזוקק שבעתים. כי מה שישיג יהיה השגה מזוקקת בע׳ פנים שבה. וכמו שיצה״ר מעכב ההשגה והשלימות. כן לפנים שעבוד מלכיות. כמו״ש ר׳ אלכסנדרוס (ברכות י״ז) רבש״ע גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך אלא מי מעכב שאור שבעיסה מעכב ושעבוד*שבזמן ר׳ אלכסנדרוס הנזכר. מלכיות מעכב. ולזה בראותו ית׳ שישראל משתדלים להשיג האמת ולהכניע היצה״ר כנ״ז. אז הוא מקרב הגאולה וז״ש והשב לשכננו שבעתים וגו׳ שישיב את כל אבדתינו ששללו ובזזו אותנו. כאו׳ תחת הנחושת אביא זהב וגו׳ וז״ש ונמצא ישלם שבעתים וגו׳. באופן שיענשו עונש ממון והגוף. ובהכנעת היצה״ר נהיה שלימים ואז יסיר שעבוד היצה״ר ונזכה לחזות בנועם ה׳ הצפון לצדיקים וכבר ידעת מאמר הרמב״ם ז״ל שהייעודים הגשמיים אינם התכלית המכוון בעשיית המצוה שאינם רק עוזרים לתכלית ההצלחה שכאשר לא יהיה לאדם טרדות בהכרח. אז יהיה פנוי לעסוק בתורה להשלים נפשו ובזה יזכה לחיים הנצחיים וז״ש הסימן תשכח ז׳ נהורין דכיין. ר״ל תמצא המאורות היקרות אור פני מלך מלכו של עולם ותהיה זך ונקי כשתלך לבית עולמך שהוא דירת קבע לנצח:
ביאור מעלות התשובה וכי הבא ליטהר מסייעין אותו:
מסרה לי אלהים י״א. שת לי אלהים זרע אחר. (בראשית כ״א:ו׳) צחוק עשה לי אלהים. (שם מ״ח) בני הם אשר נתן לי אלהים בזה. (שופטים א׳:ז׳) כאשר עשיתי שלם לי אלהים. (שמואל א כ״ב:ג׳) יצא נא אבי ואמי אתכם עד אשר אדע מה יעשה לי אלהים. (שמואל ב ג׳:ל״ה) ויבא העם להברות את דוד ויאמר כה יעשה לי אלהים. (שם מ״ט) ולעמשא בן יתר תאמרו כה יעשה לי אלהים אם לא שר צבא יהיה תחת יואב. (מלכים א ב׳:כ״ג) וישבע המלך כה יעשה לי אלהים כי בנפשו דבר אדוניהו. (שם כ׳) כה יעשון לי אלהים וגו׳ אם ישפוק עפר שומרון לשועלים לכל העם אשר ברגלי. (מלכים ב ו׳:ל״א) ויאמר כה יעשה לי אלהים וגו׳ אם יעמוד ראש אלישע כן שפט עליו היום. (תהילים נ״א:י״ב) לב טהור ברא לי אלהים. וסימנם זרעא דחדווה וברכתא יעבדין לאבונא לחמא דרברבניא ונפשתא דעמא יקומון בניהון. פי׳ לפי שהיצה״ר עומד תמיד ועיניו פתוחות להטות היצה״ט כדי שיהיה למרמס תחת רגליו וישפילהו ויתנכר על הגוף וז״ש. ויקם קין שהוא סוד היצה״ר על הכל אחיו שהוא היצה״ט ויהרגהו. ולכן אמרה חוה שת לי אלהים וגו׳. שכאשר יגבר יצה״ט על היצה״ר ויכוף אותו תחת כחות הגוף מה רב טוב עשה לי אלהים לתת לי זרע אחר של קיימא עוז וחדוה במקומו. ועלינו לשבח ולשמוח שמחה גדולה וז״ש צחוק עשה לי אלהים כי נתן בלבי שמחה שהתחיל היצה״ט לעמוד על נפשו. ולא עזב נחלתו ביד יצה״ר לכדו לעשות בו כטוב בעיניו. וז״ש בני הם אשר נתן לי אלהים הטוב והרע שניהם שולטים באדם ומשמשים אותו שהאל ית׳ נעבוד בב׳ יצרים בכל לבבך בשני יצריך. וז״ש בני הם ולא ימלוך באדם יצה״ר יחידי. ולפי שתמיד כוונתי ותאוותי לאל ית׳ שלם לי שכרי. וז״ש כאשר עשיתי כן שלם לי אלהים. וזו הדרך שראוי לאדם ללכת בה תמיד עד יום מותו ואל תאמין בעצמך וגו׳ וז״ש עד אשר אדע מה יעשה לי אלהים בעה״ב עד אשר אדע בגמטריא אלך לי לעולם הבא שכולו טוב. ולכן לא יעזוב אותה עד שימות כי לא לאדם דרכו ויצר לב האדם רע וגו׳ רק רע כל היום שטעם טעם איסור התאות והורגל בהם. ובהתגבר יצה״ט ויקומו עמו כל כחות הגוף על היצה״ר ויכניעוהו ויכחידוהו. וזכרו יסוף לעד לעולם. וז״ש ויבוא העם להברות את דוד כשרז״ל (סנהדרין כ׳.) בתחלה להכרית שחשבו שדוד המית את אבנר ונתקבצו להמיתו. ולבסוף שידעו שלא היה סיבה לזה להברות. כן הכחות הגופניות בראותם שגבר יצה״ט בקום עליו להכריתו עד שיודה וירצה לתת חלק יפה ליצה״ר מתאוות הגוף וז״ש להכריתו והצדיק שעיניו תולה לאל ית׳ הוא מתדבק בו והאל ית׳ יעזרהו להתגבר על יצה״ר ועל כחותיו עד שישמדם וימלוך תחתיו וז״ש אם לא שר צבא יהיה תחת יואב שהוא היצה״ר האויב וימיתהו. וז״ש אם לא בנפשו דבר אדוניהו אחר שהיצה״ר בקש האדנות והשררה יאביד הכל. כי הבא לטהר מסייעין אותו מלמעלה יש ליצה״ט הרבה עוזרים יותר מכחות הגוף. וז״ש אם יספק עפר שומרון וגו׳. ובזה יגבר האדם להמית היצה״ר. וזה ע״י העזר האלהי כנ״ל וז״ש לב טהור ברא לי אלהים וגו׳:
ביאור מעלת המילה שדוחה את השבת. וג״כ מעלת נטירת המילה. וג״כ ביאור שמסגולת המילה נחליש תאות המשגל:
מסרה ובשר ח׳. זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי. (שמות כ״ב:ל׳) ואנשי קודש תהיון לי בשר בשדה טרפה לא תאכלו. (ויקרא י״ג:י״ח) ובשר כי יהיה בעורו שחין ונרפא. (מלכים י״ז) והעורבים מביאים לו לחם ובשר וגו׳. תרין בפסוק אחד. (יחזקאל ל״ז:ח׳) וראיתי והנה עליהם גידים ובשר עלה. (איוב י׳:י״א) עור ובשר תלבישני וגו׳. (דניאל י׳:ג׳) לחם חמודות לא אכלתי ובשר ויין לא בא אל פי. וסימנם גברא בקידושא איתסי. ובתרין מלבושין איסק לחמידותא. הענין המילה נקרא ברית זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך אחריך המול לכם כל זכר והפעם מלשון פעמותיו שהמילה בצד מצדדי האדם המעולים. עצם מעצמי. ר״ל מהמצות שנאמר בהם בעצם היום הזה שדוחים את השבת מילה ויוה״כ. וזאת המילה שהוא בפעם בקרן זוית א׳ מהעצמים הוא בשר היותר חשוב מגוף האדם דוחה את השבת כנ״ל. לזה רמז בויכלו וגו׳. כ״ב אותיות. וביום השמיני כ״ב אותיות לרמוז שדוחה את השבת. ואמר שבמילה תהיו קדושים ותזכו לנ׳ שערי בינה. וזהו תהיון ב״ן. וכנגדם נ׳ שערי טומאה. ובשר בשדה טרפה רומז על בשר הערלה שאנו כורתים שראוי לזורקו לכלב שהוא חלקו של סמאל לכלב מנין נבל הוא נבל הוא סמאל הוא לב״ן. הוא יצה״ר וכשהוסרה הערלה הוסרה הטומאה ותועיל להסיר השחין והחמימות המשגל. וז״ש ובשר כי יהיה בו שחין ר״ל אש החמימות ונרפא בהסירו הערלה וישראל שהם ערבים זה לזה מביאים את בניהם לידי סכנה ומביאים לחם ובשר ויין הרבה בבוקר ובערב לעשות שמחות גדולות וז״ש והערבים חסר. הם בני ישראל שהם ערבים זה לזה עושים שמחות גדולות בבשר ויין ב׳ פ׳ בערב ובבקר ומיד מתרפא. וז״ש וראיתי והיה עליהם גידים ובשר עלה. ואם ישמור המילה כראוי יזכה לג״ע לאכול בסעודה המתוקנת לצדיקים לעתיד לבוא וז״ש לחם חמודות וג״כ מי שאינו רודף אחר התאוות הגשמיות זוכה לתחיית המתים ולג״ע. וז״ש הסימן גברא בקדושא ר״ל במילה יתרפא ויזכה לב׳ עולמות שהם ב׳ מלבושין. וז״ש אשר קדש ידיד וגו׳. וזכה לאותם ב׳ עטרות שקבלו ישראל בהר סיני ויעלה לחמדה העליונה ולאור הצפון לצדיקים לעתיד לבוא:
ביאור מעלת אדם הראשון קודם חטאו. וביאור מעלת התשובה ועניינה:
מסרה כאחד י״ב. הן האדם היה כאחד ממנו. (בראשית מ״ט:ט״ז) דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל. (שופטים ט״ז:ז׳) וחליתי והייתי כאחד האדם. תרי בעניינא לאחדא. (שופטים י״ז:י״ב) ויהי לו הנער כאחד מבניו. (שמואל א י״ז:ל״ו) והיה הפלשתי הערל הזה כאחד מהם. (שמואל ב ט׳:י״א ) ומפיבושת אכל על שלחני כאחד מבני המלך. (שמואל ב ב׳:י״ח) ויהיו שם שלשה בני צרויה וגו׳ ועשהאל קל ברגליו כאחד הצבים. (שם י״ג) ואני אנה אוליך את חרפתי ואתה תהיה כאחד הנבלים. והמלאך דדברי הימים (ד״ה ב׳ י״ח) ויהי נא דברך כאחד מהם ודברת טוב. (יחזקאל מ״ח:ח׳) ועל גבול יהודה וגו׳. ואורך כאחד החלקים וגו׳. והיה המקדש בתוכה. (עובדיה י׳) ביום עמדך מנגד ביום שבות זרים חילו וגו׳ גם אתה כאחד מהם. וסימנים טיבותא דישראל בחברותא בבנין אחידין בעובדיהון דהויין כמלאכין קדישין בירושלם. פי׳ אדם הראשון נברא כולו שכלי להיותו גדול בעליונים וז״ש הן האדם היה כאחד ממנו וג״כ היה גדול בתחתונים. וז״ש דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל פי׳ מיוחד בכל התחתונים. כי קודם שחטא היה כאחד מבניו בני האלהים. אמנם אחר שנתפתה לנחש היה כאחד מהשפלים כאשר אמר ואירא כי ערום אנכי אז הוציא מפיו בושת לעצמו. וז״ש ומפיבושת ר״ל שהוציא מפיו בושת לעצמו שהיה אוכל על שלחן המלך כאחד מבני האלהים ושב בתשובה וקבלו הקב״ה. וכן ראוי לכל חוטא לשוב בתשובה. וז״ש ועשהאל קל ברגליו וגו׳. פי׳ האדם שעשה האל צריך שיהיו קל כנשר ורץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביו שבשמים. ואל יאמר היצה״ט אנה אוליך את חרפתי ואתה תהיה כאחד הנבלים הרשעים שאין הדבר כן שאין לנו אלא התשובה שכחה גדול והאל ית׳ יקבלהו ויהיה כמלאך ה׳ צבאות וז״ש. והמלאך דד״ה. שר״ל שישבר התאוות של זה העולם מלשון ידבר עמים. ואז יהיה מקדש ה׳ בתוכו. וז״ש ועל גבול יהודה וגו׳ וג״כ יהיה מן העומדים בבית ה׳ ויזכה ויעלה לירושלים של מעלה. וז״ש הסימן טיבותא דישראל בחברותא בבנין אחידין בעובדיהון. ר״ל ישראל כשהם מחוברים יחד ויושבים בהשקט ובבטחה לעשות רצון אביהם שבשמים. ויהיו קשורים במעשיהם הטובים בקונם. ויהיה לבם פתוח לקבל מצות בוראם. וז״ש בעל המסרה י״ב פתוחים. י״ב שבטי ישראל לבם פתוח ומוכן לעבודת בוראם. ויזכו בבנין בית המקדש בירושלים של מטה. ויזכו לאור באור השלם של מעלה. ויהיו שליטין בעליונים ובתחתונים כאדם הראשון קודם החטא:
לבאר טענת יצה״ר ויצה״ט:
מסרה הלוא מלאים י״ג. הלוא אם תטיב שאת. (בראשית ל״א:ט״ו) הלוא נכריות נחשבנו לו כי מכרנו (שם ל״ד) מקניהם וקנינם וכל בהמתם הלא לנו הם. (שם ל״ז) הלוא אחיך רועים בשכם. (שם מ׳) הלוא לאלהים פתרונים. (שם מ״ב) הלוא אמרתי אליכם אל תחטאו בילד. (שם מ״א) הלוא זה אשר ישתה אדוני בו. (שם) הלוא ידעתם כי נחש ינחש איש וגו׳ תרי בעניינא חדא. (שמות ל״ג:ט״ז) הלוא בלכתך עמנו. (במדבר י״ח) הלוא טוב לנו שוב מצרימה. (שם כ״ב) הלוא אנכי אתונך. (דברים ל״ב:ו׳) הלוא הוא אביך קנך. (שם) הלוא הוא כמוס עמדי. וסימנם בטיבות״א דכספ״א לפייס״א ישרא״ל לאלהנ״א ולמתב״ע בתרויהו״ן ולמה״ך בתיובת״א ולאלפ״א למתק״ן אוצרי״ן. פי׳ לפי שהיצה״ר נולד עם האדם בצאתו מרחם אמו. וי״א בתוך הבטן נדבק עמו. ולי״ג שנה נולד היצה״ט ומתחיל להיות בר מצוה. ואומר להם היצה״ט לכחות הגוף שמעו אחי ועמי הלוא אם תטיבו דרכיכם וגם היצה״ר יטיב דרכו עמכם תנשאו ותעלו במעלה הלוא אם תטיב תנשא ואם לא תטיבו לפתח חטאת רובץ אחריתם לקבר ותעניש בגיהנם ומשיבים כחות הגוף ואומרים רצונינו להיות עמך שהיצה״ר עשה אותנו כנכריות ולא הניחנו ללכת אחרי אלהנו. והכל לעצמו דורש. ויאכל גם אכל את כספנו ואת עמלינו וסבב לנו להיותינו נענשים בגיהנם. ולזה טוב ללכת אחריך ולעשוק בתורה ובמצות. התורה קבע והמלאכה עראי ואז בזאת שהיא התורה יאותו לנו בני עמינו ומה שיחסר יתנו לנו מקניהם וקנינם וכל בהמתם הלוא לנו כשנלך אחרי היצה״ט. ויאמר ישראל אל יוסף הלוא אחיך רועים בשכם ר״ל לא שנניח היצה״ר מכל וכל אלא חלק מזה וחלק מזה לשון שכם חלק או ירצה רועים בשכ״ם ברוך שם כבוד מלכותו לכה ואשלחך לעולם ועד לעסוק במושכלות. וא״ת שלא תוכל להבין סודות התורה. לזא״ל הלוא לאלהים פתרונים. אתה השתדל והאל ית׳ ישפיע עליך הבנה ושכל ופתרון הדברים. ואם תרדוף אחר התאוות שם בגיהנם תאמר לכחות הגוף. הלוא אמרתי אליכם אל תחטאו בילד זה יצה״ט הנקרא ילד מסכן וחכם ולא שמעתם וגם דמו הנה נדרש והם משיגים. הלוא בלכתך עמנו אתה תדריכהו. ואנו בעזרתך נשים את היצה״ר בין המצרים. ותחת כפות רגליך. וז״ש הלוא טוב לנו שוב בתשובה ונשים היצה״ר בין המצרים הלוא זה אשר ישתה אדוני בו היצה״ט ז״ה עם התיבה י״ג בי״ג שנה היצה״ט נולד אשר בו ישתה אדון הכל ובו נעבד עם היצ״ר. וזהו הלוא ידעתם כי נחש ינחש היצה״ר שהוא הנחש. באופן שתעבוד האל בשני יצריך. וזהו תרי בעניינא חדא. אז משיב היצה״ר לכחות הגוף אתם כפויי טובה שרוצים לשום אותי בין המצרים. ואנכי גדלתיך מיום שנולדת עד הנה. וזהו אומר הלוא אנכי אתונך ההסכן הסכנתי לעשות לך כה ויאמר לא ואיך תעשה לי הרעה הגדולה הזאת. אז משיב היצה״ט הלוא הוא אביך קניך שבראך צוה לעשות לך כה וא״ת מה תרויח בזה לז״א הרי אמר האל ית׳ להולך בדרכו. הלא הוא כמוס עמדי. ר״ל נהנה מזיו השכינה. וגם הרעות שעשה בי״ב פנים הראשונים נעשו לו כזכיות. וזה שדרז״ל (יומא כו) שהזדונות נעשה לו כזכיות. ויהיה לו אוצר בבית ה׳ בארץ החיים. וז״ש הסימן בטיבותא דכספא לפייסא ישראל לאלהנא. ר״ל כמו שהכסף מבחר המחצבים. כאו׳ כסף נבחר לשון צדיק. והתורה נאמר בה כי טוב סחרה מסחר כסף. כן מבחר כל האדם בתשובתו ובלימודו בתורה לפייס לאלהים ולעשות רצונו. לזה קחו עמכם דברים ושובו אל ה׳. ולמתבע בתרייהון ר״ל לדרוש אלהים בב׳ יצרים יצה״ר לקיום הנפש ויצה״ט ללמוד ולדרוש אלהים ולמהך בתיובתא ללכת תמיד בתשובה שלימה ובלימוד התורה ועשיית המצות. ואז יהיה לו אוצרות מתוקנים בבית המלך תשועת עולמים בבית המלך מלכו של עולם וז״ש ולאלפא למתקן אוצרין:
מסרה לאור ז׳. ויקרא אלהים לאור יום. (ישעיה מ״ט) והולכתי עורים בדרך לא ידעו וגו׳ אשים מחשך לפניהם לאור. (שם נ״ט) נקוה לאור והנה חשך לנגהות באפלות נהלך. (מיכה ז׳:ט׳) זעף ה׳ אשא וגו׳ יוציאני לאור אראה בצדקתו. (צפניה ג׳:ה׳) ה׳ צדיק בקרבה לא יעשה עולה בבקר בבקר משפטו יתן לאור וגו׳. (איוב י״ב:כ״ב) מגלה עמוקות מני חשך ויוצא לאור צלמות. (שם כ״ד) לאור יקום רוצח יקטל עני וגו׳. וסימנם צו״ח סומ״א וסב״ר למיפ״ק בלילי״א ואתגל״י בצפר״א. וכן אמרו: ונורא ז׳. (דברים ז׳:כ״א) לא תערוץ מפניהם כי ה׳ אלהיך בקרבך אל גדול ונורא. (חבקוק א׳) איום ונורא. (יואל ב׳:י״א) כי גדול יום ה׳ ונורא מאוד ומי יכילנו. (תהלים פ״ט) אל נערץ בסוד קדושים רבה ונורא הוא וגו׳. (שם צ״ט) יודו שמך גדול ונורא קדוש הוא. (שם קי״א) פדות שלח לעמו צוה לעולם בריתו קדוש ונורא שמו. (ד״ה א׳ י״ט) כי גדול ה׳ ומהלל ונורא הוא על כל אלהים וסימנים. דחילא ואמתני יומא דאלהנא ויודין עממיא וישבחון. כי׳ שיתא אלפי שנין הוי עלמא וגו׳ כנגד ימי בראשית. וחד חרוב כנגד יום ז׳ שבת שכלו מנוחה הוא עולם הנשמות האלף הראשון רשעים וצדיקים אדם הראשון צדיק קין רשע הבל צדיק וכן חנוך ומתושלח. ורשעים הרבה. וז״ש לאור יום ולחושך קרא לילה בזה האלף. ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד רשעים וצדיקים היו בו. אלף השני כלם רשעים דור המבול ודור הפלגה. וז״ש והולכתי עורים בדרך לא ידעו וגו׳. עד שאברהם אבינו הודיעם דרכי האל ית׳. ובנתיבות לא ידעו אדריכם אשים מחשך לפניהם לאור וגו׳. אלף הג׳ היה בו מתן תורה אור גדול לולי שבעשיית העגל נחשך. וז״ש נקוה לאור והנה חשך. כשקבלו התורה כלם נביאים. פנים בפנים דבר ה׳ וגו׳. ובעגל ויתנצלו וגו׳. וזהו והנה חשך לנגהות. רמז לנעשה ונשמע. ב׳ כתרין לכל אחד מישראל. האלף הד׳ חרבן ב׳ מקדשים. וז״ש זעף ה׳ אשא. ועכ״ז אבטח בו שיוצאנו מהגלות ואראה בצדקתו. האלף החמשי הגלות הזה והאל ית׳ אינו עושה עולה. בבקר בבקר משפטו לאור יתן. והרשעים ששולטים עלינו תכסם בושה וכלימה. אלף הששי שאנו בו יבוא המשיח וז״ש מגלה עמוקות מני חשך ויוציא לאור צלמות. אלף השביעי יום הדין ועולם הנשמות. וז״ש לאור יקום רוצח יקטל עני ואביון וגו׳. ר״ל שהרשעים יקומו לתחיית המתים שיראו האור הגדול שזוכים הצדיקים. וודאי יחזרו לעפרם ואישם. או ירצה לאור יקום רוצח. בתמיה אפשר שיקום מי שהרג עני ואביון וגו׳. וז״ש הסימן שצוח סומא ישראל בגלות צווחין וקוראים לאל בגלות שדומה ללילה ומקוים ישועת ה׳ כהרף עין וידמה כבוקר. וזה ג״כ רמז סימן של ונורא. לא תערוץ מפני הרשעים כי ה׳ אלהיך בקרבך אל גדול ונורא וגו׳. אלף ב׳ רמז היום ונורא שהביא מבול ומבלבל שפתם ולשונם. אלף ג׳ גדול יום ה׳ ונורא מאוד ומי יכילנו יום מתן תורה ומי מכל האומות זכה בו כי אם ישראל ששמעו מפיו אנכי ולא יהיה לך. אלף ד׳ חרבן שני מקדשים בעונותינו. וז״ש האל נערץ בסוד קדושים רבה שנהפך מדת רחמים למדת הדין בסוד קדוש. שהאל ית׳ מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה. כאו׳ ומקדשי תחלו וגו׳. אלף ה׳ הגלות. ראוי להצדיק עלינו דינו ולהודות לו שעושה בדין ומשפט. צדיק הוא ה׳ כי פיהו מריתי. אלף ו׳ זמן הישועה. וז״ש פדות שלח לעמו וגו׳. אלף ז׳ עולם הנשמות ויום הדין. וז״ש גדול ה׳ ומהולל מאוד דד״ה. ר״ל שכל הצרות יהיו כחלום. וז״ש היינו כחולמים וגו׳. וז״ש הסימן דחילא ואמתני יומא דאלהנא וגו׳. ר״ל יום הדין יהיה יום גדול ונורא ויראו כל העמים שהאל ית׳ אין עוד מלבדו ויאמרו אך שקר נחלו אבותינו. וביום ההוא יהיה ה׳ אחד ושמו אחד:
ביאור עונש הנשמה ותיקונה ע״י התשובה. ובאור מעלת הצדיקים לעה״ב:
מסרה ידינו ו׳ מלאים. ומעצבון ידינו. (דברים כ״א) ידינו לא שפכו וגו׳. (ירמיהו ו׳:כ״ד) רפו ידינו צרה החזיקתנו חיל כיולדה. (הושע י״ד:ד׳) ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו. (תהילים צ׳:י״ז) ויהי נועם וגו׳ ומעשה ידינו וגו׳. ומעשה ידינו כוננהו. תרי בעניינא חדא. וסימנם עובדנ״א יתובי״ן בתוקפ״א פורקנ״א בשפירות״א התק״ן. פי׳ ארז״ל במדרש אבכיר שעד שלא נברא נח היו ידיהם כרגל האווז. ולא היו יכולים לעשות שום מלאכה מהמלאכות העולם. וכשבא נח נבדלו האצבעות ותיקן כלי המחרישה. וז״ש זה ינחמנו וגו׳ תנחומא. כי כן דומה המחרישה לתלשא ושני גרישין. וזהו דרך המחרש. וע״ד האמת הנשמה כשיוצאת מהגוף שחציו זכאי וחציו חייב מתפשטת והולכת אנה ואנה עד שהקב״ה מחזירה בגוף אחר אולי תזדכך ותשוב. ואם לא תזכה פעם אחרת עד פעמיים ושלש וכשהיא טהורה אינה צריכה לחזור. וז״ש זה ינחמנו וגו׳. הצדיק הוא סיבת מנוחת הנשמה ויתלוש ויעקור ממנה ב׳ גרושין משני גופין. ומצינו בנדב ואביהו שנקראו תרי פלגא דגופא. ושניהם נשמה א׳ ונכנסה בפנחס. כאומרו ותלד לו את פנחס. אלה ראשי אבות הלוים וגו׳. ולכן קרבו שאו את אחיכם יש בו ב׳ גרושין רמז לשני הגרושין דנדב ואביהו שהיו שני שמות ויש בו תלשא שנעקרו מלהיות בשני גופים. אלא בגוף א׳ בפנחס ונחשב לשנים כנ״ל. והוא יעקור ויתלוש הגירושין של הנשמה. אע״פ שחטא ועשה כל העבירות שבעולם כשיחזור בתשובה. וז״ש זה ינחמנו הנשמה של צדיק שנקרא נח שהוא סיבת התענוג והמנוחה יתן לגוף הראשון נחמה מהעצבון והעמל שהיה להם. וז״ש מן האדמה אשר אררה ד׳. וזה כשיאמרו הזקנים והראשים והמנהיגים ידינו לא שפכה וגו׳. שבראות אנשי העולם שהראשים ישמרו עצמם מחטא הכל ילכו אחרי הראש. ושפכה כתיב בה׳ רמז שבכל ה׳ חומשי תורה לא שפכנו ולא חסרנו דבר. או ירצה. רמז לה׳ חושים שבסיבתם יחטא האדם ובפרט חוש המישוש כי חרפה הוא לנו אין אנו מוטבעים בחוש המישוש. וזהו רמז הד״ם עם האותיות והתיבה מנין גן פרשיות שבתורה לא מנענו דבר. ולפי שכבר ידעת מחז״ל (סוכה נ״ב) שעתיד הקב״ה להביא היצה״ר ולשוחטו. וידמה לצדיקים כהר גבוה ולרשעים כחוט השערה ובוכים ואומרים אוי לנו שלא כבשנו דבר מועט כזה עד שהיינו שומעים שמעו. רפו ידינו שחשבנו שלא נוכל לו חיל כיולדה אחזתנו. והוא לא היה כמו שחשבנו והיה לנו לחזור בתשובה שלימה ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו. והיינו מאותם שנהנים מזיו השכינה ובצל כנפיו יחסיון. ויהי נועם ה׳ אלהינו עלינו תרי בפסוקא לרמוז שהצדיקים נוטלים חלקם בג״ע וחלק הרשעים כמשה״כ יכין רשע וצדיק ילבש. וז״ש הסימן עובדנא יתובין בתוקפא המעשים טובים הולכים לפנינו ביד רמה. כ״ש והלך לפניך צדקך וגו׳. וזה חלקנו וגורלנו בכבוד וביופי גדול מתוקן לעה״ב:
זה ספר תולדות אדם ביום ברוא אלהים אדם. בדמות אלהים עשה אותו. זכר ונקבה בראם. ויברך אותם ויקרא את שמם אדם ביום הבראם. יש להתבונן מה טעם זה. ולא אמר אלה תולדות אדם כשאר המקומות. גם יש להתבונן מה טעם ביום ברא אלהים אדם בדמות אלהים עשה אותו היל״ל זה ספר תולדות אדם בדמות אלהים עשה אותו. ויותר מזה כי כל זה נאמר למעלה בדרך ארוכה. ונאמר ג״כ זכר ונקבה בראם והברכה וקריאת השם ולמה חזר והזכירו כאן. ועוד מה טעם ביום הבראם די במ״ש. ויקרא את שמם אדם. ויש לפרש שבא להודיע לנו בכאן מעלתו של אדם הראשון ושלמותו לפי שבא ליחס תולדותיו אמר שכולם מתייחסין לשלשלת גדולה לאדם גדול. ולזה אמר זה ספר תולדות אדם. כלומר ספר יחס תולדות אדם. ואמר כי האדם הזה שהכל מתיחסין אליו הוא שלם בתכלית בענין בריאתו ויצירתו שעשאו ית׳ בדמות אלהים משא״כ בכל מה שברא. וטעם אמר ביום ברא אלהים אדם וגו׳. אפשר שהכוונה לומר שיש לו מעלה על שאר הנבראים שכולם נבראו יש מאין ביום ראשון וכל אחד יצא ביום שנגזר עליו כדפי׳ רש״י ז״ל ובזה יובן מחז״ל (שבת כ״ה) שור שהקריב א״ה קרנותיו קודמות לפרסותיו וגו׳. אבל האדם ביום ברא אלהים אדם יש מאין באותו יום עצמו בדמות אלהים עשה אותו בגוף שלם. וזהו טעם בדמות ולא אמר בצלם כי הצלם יאמר על השכל והדמות על הגוף כדברי הרמב״ן זלל״ה. ולא יאמר דמות אלהים אלא על דמות שלם ודפוס שלם עומד על עמדו כי גנאי לאדם להיות מוטל גולם בלא צורה ביקר בל ילין. ולזה למעלתו בו ביום השלים חקו הראוי לו. ואפשר עוד לומר ביום ברוא אלהים רומז לנשמה בדמות אלהים עשה אותו רמז לגוף ואליבא דמ״כ (ויקרא פ׳ י״ד) תוצא הארץ נפש חיה זה רוחו של אדם הראשון. ובא לומר שבו ביום שנאצלה נשמתו בדמות אלהים עשה אותו שהוא הגוף. וזה שלימות גדול שמיד שחוצבה נשמתו נזדווגה בגופו והיתה הכוונה שיהיו אחים לעולם ולא יתפרדו ולא ימות כלל אלא שגרם החטא ואחר שהודיע מעלתו ביצירה הודיע מעלתו בזיווג טוב מה שלא זכה אדם. כי שאר בני אדם אע״פ שיזכה לבת זוגו אפשר שבת זוגו לא תוולד עמו ביום אחד ובשעה א׳. אבל נקראת בת זוגו מצד שהנשמות נבראו יחד זכר ונקבה כנודע לתכמים. אמנם בעה״ז א׳ יקדם לחבירו. וכאן הודיע מעלתו שנברא דו פרצופין וזהו זיווג השלם. מצד הגוף והנפש. ולזה אמר זכר ונקבה בראם. ועוד מעלה אחרת שברכם הש״י ויקרא את שמם אדם ביום הבראם. כלומר ששם אדם הוא מורה חשיבות כענין אדם אתם. והכוונה לומר שביום הבראם בו ביום עצמו קרא להם שם חשוב לרמוז שנבראו בתכלית שלימותם לא כמו מין האדם שעיר פרא אדם יולד והולך וגדל משיג שלימותו ועוד י״ל דלדיוקא אתא כלומר שביום הבריאה היה זיווגם יפה וקרא לשניהם אדם וכללם יחד בשם אחד להורות על מעלת זיווגם. אלא שאח״כ גרם החטא ויקרא האדם שם אשתו חוה ולא נתקיים לה שם אדם. מכמהרס״ו זלל״ה: