א. ברכה שאינה צריכה. בברכות דף ל"ג סוף ע"א אמרו כל המברך ברכה שאינה צריכה עובר משום לא תשא. והביאה הרי"ף פרק אלו דברים וכתבו התוספות בראש השנה דף ל"ג והרא"ש בפסקיו פ"ק דקדושין דברכה שאינה צריכה אין אסורה אלא מדרבנן וכ"כ הרב החינוך פרשת עקב וספר המכריע סימן ע"ח וכן כתבו תלמידי רבינו יונה פרק אלו דברים וכבר הרב החסיד מר ניהו רב"ה בארע"א באות ק"ז הביא דברי תלמידי רבינו יונה ורמז מ"ש מקראי קדש בשם התוספות ע"ש. אמנם מדברי הרמב"ם פ"א דברכות משמע לי דהוי מדאורייתא וכ"כ הרב מגן אברהם סימן רט"ו וכן הוכיח הרב מקראי קדש דף קכ"ד ממ"ש הרמב"ם סוף הלכות שבועות וכן כתב בפירוש בתשובות הנדפסות מקרוב קראו בשמותם פאר הדור סימן ק"ה דכתב דברכה שאינה צריכה דאורייתא. ואשר יקשה מתשובה אחרת להרמב"ם שם סימן כ"ו אני בעניי תירצתי בספר הקטן ברכי יוסף א"ח סימן מ"ו ושם הוכחתי מדברי הראשונים דלא מיבעיא ברכה שאינה צריכה דכשמברך אין צריך לברך דאיסורא הוא אלא אפילו דכשמברך הוא חייב לברך אלא שמחמת מה שקדם היא ברכה שאינה צריכה הוא איסורא והארכתי בעניותי בזה ע"ש ובמחזיק ברכה סימן רט"ו ודוק הטב:
ודע שהרב מהר"י זיין בפרח שושן א"ח סוף סימן י"ד העלה דאף מהרהר ברכה שאינה צריכה עובר בלא תשא ולי ההדיוט נראה כדעת הרב גנת ורדים דאין בהרהור משום לא תשא והגם דבברכי יוסף סימן ס"ב הייתי קוהה על זה בפתח עינים ברכות על דף ך' דחיתי ראיות הרב פרח שושן ע"ש:
ב. בנים כסימנים. כתב הרב המגיד פ"ב מהלכות אישות דין ט' וז"ל מדברי הרבה מן המפרשים נראה שאפשר לקטנה שתתעבר ולא תמות וכל זמן שילדה בנים כסימנין משעת העבור ואפילו מקודם זמן נערות ואינה יכולה למאן וזה נראה מדעת הראב"ד ממה שכתב פרק י"ט בהשגות עכ"ל הה"מ:
ויש להסתפק לדעת הראב"ד לפי מאי דסבר הראב"ד פ"ג מאסורי ביאה ופ"ב דסוטה דקטנה אין לה רצון להאסר על בעלה ע"ש אם קטנה נשואה זנתה ברצון ונתעברה מאותה ביאה אם אסורה לבעלה מי אמרינן כיון דמאותה ביאת זנות נתעברה הרי חשיבא גדולה כמו שסובר הראב"ד דבנים הרי הם כסימנים אפילו בקטנה משעת עבור ולמפרע ניכר שבא על הגדולה ברצון ואסורה לבעל ולבועל. או דילמא אי אמרה הראב"ד היינו מהעבור ואילך לאפוקי בעת הביאה דבה שעתה היא קטנה ואין לה רצון ולא אסירה לבעלה ישראל דבא על הקטנה מקרי ובחזקת שלא תתעבר ושריא:
ואפשר להביא קצת ראיה ממ"ש פרק קמא דכתובות על מעשה דבת שבע מעשה שהיה מפני מה לא אסרוה התם אונס הוה ואב"א כל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו. ומוכח דאי לאו דנאנסה אי נמי קבלה גט היתה אסורה לבעל ולבועל. ולדעת הראב"ד דסבר דקטנה אין לה רצון ליאסר וחשיב אונס ובישראל שריא הרי בת שבע קטנה היתה בציר משב שני כדאמרינן ריש פרק בן סורר ומאי פריך מבת שבע מפני מה לא אסרוה. אלא מוכח דסבר הראב"ד דכל שנתעברה למפרע באותה ביאה עצמה שממנה נתעברה חשיבא גדולה ואסורה וכיון דבת שבע נתעברה גם הביאה זנות היא ואסורה לאוריה ולדוד המלך ע"ה והיינו דחקרו בש"ס מעשה שהיה מפני מה לא אסרוה ומשני אונס הוה וכו':
ואולם לדעת הרמב"ם דסבר דבנים כסימנים דוקא אחר י"ב שנה א"נ דסבר דאף קודם י"ב אחר הלידה בנים כסימנים אבל כל זמן שהיא מעוברת דין קטנה יש לה ויכולה למאן כמ"ש הרב המגיד והדברים עתיקין כמו שהאריך הרב לחם משנה שם פ"ב דאשות בצדדים וצידי צדדים מכאן ראיה לדעתו דקטנה שזנתה ברצונה נאסרת דאף דנתעברה מביאה זו בת שבע חשיבה קטנה באותו פרק או עד שילדה. ולפי דעתו ז"ל גבי בנים כסימנים מוכח מינה דקטנה נאסרת על בעלה אם זנתה ברצון וכמ"ש בעניותי בהגהותי פ"ג דאסורי ביאה ע"ש שהארכתי קצת ועמ"ש הר"ן בחידושי סנהדרין ריש פרק בן סורר ד"ה קטן ודוק בדברי קדשו ע"ש ובמ"ש הר"ן בנדרים דף ל"ה ע"ב ודוק:
ג. בתולה. ראיתי לכתוב חידוש בשגם אינו מעין מלאכתנו. והוא כי שמעתי מפי אנשים של צורה בערי איטאליא ובעיר אמשטרדאם שכל בתולה שנולדה ביום הששי אין לה טענת בתולים כי משפט מזל ויום הששי מחייב שלא יהיה לה בתולים. וגם ראיתי עדות אחד מרב דפקיע שמיה בדור שלפנינו הרב החסיד מהר"ר יוסף פאייאמיט' זלה"ה שהוא מעיד שבת פלוני נולדה יום הששי וחתים עלה. ומסתם לה סתומי אמאי אכפל תנא ושרטט וכתב לה. ואשתומם כשעה דאין בש"ס והפוסקים רמז מזה. ואם אמת הדבר לא נמצאו לה בתולים לנולדה ביום הששי לא היה דבר נעלם מרז"ל והי"ל ללמד דעת דנ"מ טובא. ועד אחרון פה ליוורנו שנת תלק"ט בחזרתי לש' משליחות מצוה כה הראוני העתק מ"ש בספר פחד יצחק כ"י להרב מהר"י לאמפרונטי זלה"ה אות נ' על זה וכתב שכך הורגלו באיטאליא משנת תג"ל וכמה רבנים עשו לבנותיהם הנולדות יום הששי עדות זה ולא נודע טעם הדבר כי מלבד שלא נמצא בש"ס ופוסקים. גם חכמי הרפואה וחכמי התכונה לא דברו בזה אך משם אחד קדוש כתב דיש סוד בדבר הנמסר מפה לאזן. ואחר זה כתב דכמה בתולות שנולדו ביום הששי שעשו אביהן עדות על יום לדתן בהגיע תור נשואיהן נמצאו להן בתולין כשאר בתולות זהו תורף דברי ספר פחד יצחק. ואזן מילין תבחן דהני מילי רפויי מרפיין חלושי"ם יעברו ומ"ש דיש סוד בדבר מי יתן והיה סו"ד וסב"ר ומאן גבר בכלא בדור יתום מגלה רזין וסודות חדשות מעתה:
ד. בעיא במידי דלא נפקא מינה מידי. רש"י כתב פ"ק דחולין גבי אברי בשר נחירה דאע"ג דמאי דהוה הוה בעי משום דרוש וקבל שכר. והרא"ש בפסקיו הקשה עליו מריש יומא דפריך כיצד הלבישן מאי דהוה הוה ומשני למסבר קראי אלמא דדוקא אי איכא משום אסבורי קראי בעי וכתב דבעיית אברי בשר נחירה נ"מ לדינא באחד שנדר וכו' ע"ש והרב החסיד הרמ"ד ביד"ו החזקה הפליא למלא את יד"ו מן הש"ס מכמה דוכתי דבעי ולא נ"מ מידי. ועד אחרון הביא מפ"ק דסנהדרין דף י"א איבעיא להו על התקופה שמחין וכן פרק חלק דף צ"ה בעי אביי חסר אלפא וכו' ותנן פ"ז דנגעים אלו בהרות טהורות שהיו בו קודם למתן תורה וכו' וגם הרב באר שבע לא רמז כלל מכל האמור עכ"ל בקצור הלא בספרתו באורך והרואה יראה דדרך קשתו על הרא"ש והתוספות דחגיגה דף ו'. וגעגועים יש לי על הרב דהלא הרא"ש והתוספות סמכי על ההוא דפ"ק דיומא דפריך כיצד הלבישן מאי דהוה הוה וא"כ כל הקושיות שהקשה לא על התוספות והרא"ש תלונותיו והנה תסובינה למרמא מכל הני אההוא דפ"ק דיומא והתוספות והרא"ש נקיים כי מה שיתרץ לסוגיות הש"ס יתרץ להתוספות והרא"ש. והן אמת דיש להעיר על התוספות והרא"ש דסמכי אההיא דיומא ולא העלו על שפתם כלהו שמועי הנז' ומה גם דהרא"ש כתב שם פ"ק דחולין בהקשותו על רש"י דלקבוע בעיא בדבר שאין בו צורך לא אשכחן ע"ש. ומה שנטה ללו"ן על הרב באר שבע קיצר בדבריו שלא הזכיר כאן בתחילה הרב באר שבע אבל נראה שכיוין על מ"ש הרב באר שבע בהוריות על דף י"א ע"ש ומה שהקשה הרב באר שבע מפ"ב דע"ז במה שמש משה ומפ"ק דסנהדרין שור סיני בכמה וכתב דשמא לאסבורי קראי ק"ק דהם דברי התוספות שם בסנהדרין דף ט"ו וחגיגה דף ו' ואמאי לא נשא את שמותם על שפתיו. והר"ן בחידושיו לסנהדרין שם כתב וז"ל שור סיני בכמה וכו' וא"ת מאי נפקא מינה מאי דהוה הוה וי"ל דרוש וקבל שכר. וא"נ נפקא מינה לנודר דאי אמר הריני נזיר אם מיתת שור סיני בכ"ג אי הוי בכ"ג הוי נזיר ואם לא איננו נזיר עכ"ל. ותירוץ ראשון דהר"ן הוא כמ"ש רש"י בפ"ק דחולין בבעיית אברי בשר נחירה וקשה עליו קושית הרא"ש מסוגית פ"ק דיומא דפריך כיצד הלבישן מאי דהוה הוה וכו' ואפשר לומר דדעת רש"י והר"ן דכיון דאשכחן בכמה דוכתי דבעי בעיא בדבר שאינו צורך סברי דדבר זה לומר דרוש וקבל שכר הוא דבר פשוט וכדאמרינן בסנהדרין ריש פרק ד' מיתות וזבחים דף מ"ה וזו אינה צריכה לפנים להקשות ולתרץ. ומשו"ה הש"ס בכמה דוכתי בעי בעיי שאינן צריכות וכן כמה וכמה בעיות בסדר קדשים ושתיק הש"ס ולא פריך ומשני. אך כי אית ליה שינויא אחריתי כגון פ"ק דיומא ופ"ק דחגיגה פריך ומשני ולאו למימרא דכי ליכא לשנויי כהנהו היא קושיא דהתירוץ פשוט דרוש וקבל שכר וא"צ לאומרו דהא חזינן כל סדר קדשים כמה בעיות רחוקות ומוכרח לומר דרוש וקבל שכר ומה גם דכבר בפירושא אתמר ר"פ ד' מיתות וזבחים דף מ"ה וה"ה לכלהו בעיי אלא דכי איכא לשנויי עביד דרך קושיא ותירוץ הש"ס. זה אפשר שהוא דעת רש"י ואחריו נמשך הר"ן בתירוץ ראשון:
ומה שתירץ הר"ן בתירוץ שני כן תירץ הרב המאירי בפסקיו כ"י והביאו הרב מופת הדור מהר"ח אלפאנדארי בספר נחמד דרך הקדש דף ג' ע"ד וכתב עלה וכפ"ז יקשה בהפך מאי פריך מאי דהוה הוה ביומא ופ"ק דחגיגה למאי נפקא מינה עכ"ל. ואפשר דפריך ושני משום דאית ליה שינויא רויחא מעין דוגמא למ"ש בסמוך. ושם מהרח"א רמז דאיכא בעיי בפסחים וזבחים וכו' ונראה שכיון לסוגיות שהביא הרב החסיד הרמ"ך בי"ד הגדולה:
ומאי דהקשה הרמ"ך בסוף מפ"ק דסנהדרין על התקופה שמחין ומפרק חלק בעי אביי חסר אלפא וכו' כבר קדמו הרב חוות יאיר בתשובות סימן קכ"ד ומה שתמה על הרב באר שבע דלא רמז כלל וכו' נעלם ממנו דהרב באר שבע בתוספותיו לפרק חלק גם הוא קשיתיה ההיא דבעי אביי חסר אלפא ע"ש ואני בעניי בספר הקטן פתח עינים יישבתי שם פרק חלק דנ"מ לשטרות אי כתיב בשטר לשון כיוצא בזה ע"ש:
וההיא דתנן ריש פ"ז דנגעים אלו בהרות טהורות שהיו בו קודם למ"ת וכו' לק"מ דההיא לאסבורי קראי דדריש אדם כי יהיה מן הדיבור ואילך. ותו דמהתם ילפי אינך דקתני ונקט עיקר הדין דנפיק מקרא דמיניה נפקי אינך נמי וזה פשוט וק"ל:
ה. בשלמא למאן דאמר הניחא למ"ד. כתב הרב בכור שור דף קט"ו ע"ג ריש ד"ה שקבל שצריך לדקדק שבזה יהיה חוזק לקושיא דמקשה ואמטו להכי מראש מקדמי אר"ש קאמר בשלמא או הניחא דאי לאו הכי לא אצטריך לומר דבר פשוט עכ"ד. והרב מהר"ם ן' חביב ריש תוספת יה"כ כתב דכשאומר בשלמא או הניחא דרך המעיינים למצוא איזה דוחק לזה האמורא דאתמר עליה הניחא או בשלמא ע"ש. ושני הדרכים טובים. ויתכן דאיכא הכי ואיכא הכי. וצדיק יבחן בבא אליו נת"ן דעתו הי מינייהו סליק שפיר לתרוצי סוגיא ההיא דקמיה. ובספר בירך יצחק פרשת קרח דף פ"ז סוף ע"א כתב דדרך הש"ס לומר בשלמא אף שיש עליה קושיא לפי שרוצה להקשות קושיא אחרת דעדיפא מינה עכ"ד וקרוב הוא למ"ש מהרמב"ח אך הוא בסגנון אחר ודוק:
ו. ב' טעמים. כשאומר הש"ס יש לחקור למה כמו בריש ברכות דפריך ותיפוק לי משום חשד ובתוספות שבת דף כ"א גבי מותר להשתמש לאורה וכו' ועיין בספר חגורת שמואל פירוש על ספר הלבוש בי"ד סימן נ"ב ס"ק ה' עיין שם:
ז. במילתא בעלמא אוקמיה. כן כתב הרא"ש בפסקיו במציעא על דף ל' וכתב הרב מעדני מלך שם וכן האי גוונא אשכחן בפרק המקבל דאוקימנהו רב יוסף לחתנוותא דשתלא ועיין בתוספות בסוכה דף ל"ד ע"ש:
ח. בכלל אזהרה זו כשאומר הרמב"ם. ראיתי להרב באר שבע בספרו צידה לדרך שנזדמן לשעה שכתב פרשת ראה עמ"ש הרא"ם דמ"ש לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות הוא דרך דרש בעלמא והשיג עליו הרב צדה לדרך שהרי הרמב"ם כתב פי"ב דע"ז ובכלל אזהרה הזו שלא יהיו שתי בתי דינים וכו' אלמא הוי מדאורייתא הפך הרא"ם זהו תורף דבריו. הא למדת דלדעת הרב צדה לדרך כשאומר הרמב"ם בכלל אזהרה זו שמעינן מיניה דסובר דהוי מדאורייתא:
ואולם אני בעניי אומר דאע"ג דמרוצת הלשון מוכח הכי אין הדבר כן דאין מופת חותך דכשאומר הרמב"ם ז"ל בכלל אזהרה זו יהיה דאורייתא וממקומו הוא מוכרע ואשתמיטיתיה להרב צדה לדרך דברי הרמב"ם עצמו בספר המצות לאוין מ"ה שכתב וז"ל והנה אמרו שבכלל אזהרה זו מחילוקי דתי העיר במנהגם וחילוק הקבוצים ואמרו לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות אבל גופיה דקרא הנה הוא כמו שביארנו לא תעשו חבורה על מת וזהו כמו דרש וכן אמרו המחזיק במחלקת עובר בלאו שנאמר לא יהיה כקרח הוא גם כן על צד הדרש וכו' ע"ש הרי מבואר דסבר הרמב"ם דהוא דרש והשוהו למחזיק במחלקת שאמרו שהוא בלאו ובשרש ח' כתב הרמב"ם דהוא אסמכתא מ"ש עובר בלאו דלא יהיה כקרח. וכן כתב הרב צדה לדרך עצמו בספרו באר שבע בתוספותיו פרק חלק דמחזיק במחלקת הוא אסמכתא. ומאי השיג על הרא"ם מדברי הרמב"ם והרי דברי הרא"ם הם כדברי הרמב"ם בספר המצות וילמד סתום אשר בחיבורו מן המפורש בספר המצות. וכן בקדש חזיתיה להרב פרי חדש בספר מים חיים בנימוקיו על הרמב"ם שם דמסיק דדעת הרמב"ם כדעת הרא"ם. הן אמת דמדברי מרן בכסף משנה שם נראה דסבר בדעת הרמב"ם דלא תעשו אגודות אגודות מדאורייתא וקשה עליו מספר המצות. וכבר אגב רהטאי ראיתי תשובה לגדול אחד הובאה בשו"ת מעיל צדקה סימן מ"ט דף ס"ב ע"ב וע"ג שתפס במושלם דלא תעשו אגודות אגודות דאורייתא והביא ראיה מדברי הרמב"ם ומזה הוליד דינים ובנה בנינים ע"ש באורך ונעלם ממנו דברי הרמב"ם בספר המצות דהיא אסמכתא ואינו דאורייתא ופנא"י לא הי"ל לעיין בדבריו הטב ואני אמרתי בחפזי אשו"ר ברהטי"ם בפרט זה דוקא:
ואשא עיני ואראה למר ניהו רב"ה בארעא דרבנן אות שמ"ד שכתב דמדברי הרא"ם מוכח לא תעשו אגודות מדרבנן ומדברי הרמב"ם מוכח דהוי דאורייתא עכ"ד ונעלם ממנו דברי הרמב"ם בספר המצות ודברי הרב פרי חדש במים חיים הנזכרים. ואחר זמן רב נדפס ספר עפרא דארעא להרב מהר"י עייאש סחור סחור לארעא וראיתי שכתב וז"ל כן הסוגיא דספ"ק דיבמות מוכח ותימה הוא על הרא"ם עכ"ל ואני בעניי אומר דמהסוגיא לא מוכח מידי והיה העלמ"ה מהרב ז"ל דברי הרמב"ם בספר המצות ודברי הרב פרי חדש הנזכרים:
ט. בני ביתו. אי אשתו בכלל הוי מחלקת רש"י והתוספות בברכות דף כ"ד דרש"י כתב דאשתו בכלל בני ביתו והתוספות שם כתבו דלא אשכחן אשתו דמקריא בני ביתו. ואני הצעיר בקטנותי דקדקתי דמדברי התוספות פרק ערבי פסחים דף צ"ט ד"ה לא יפחתו משמע דארחא דמלתא דאשתו בכלל בני ביתו וחידשו שם לחד שינויא דאין אשתו בכלל בני ביתו. ונראה כסותר קצת מ"ש בברכות דהקשו לרש"י כאמור. אמנם הרב פרי חדש בלקוטי א"ח סימן רצ"ח הוכיח שהירושלמי בפירוש ריש פ"ג דמעשרות קאמר בהדיא דאשתו בכלל בני ביתו והוא פלא על התוספות דנעלם מהם דברי הירושלמי וצדקו דברי רש"י דתלמודא דבני מערבא קרי בחיל כוותיה וכן ראיתי להרב הנמקי בפסחים כ"י שכתב משם הריטב"א דודאי אשתו בכלל בני ביתו בכל מקום:
יוד. בפלוגתא לא קמיירי. זמנין דקאמר הש"ס דאין להוכיח ממתניתין ומתניתא דלא קתני הכי דבפלוגתא לא קמיירי כמ"ש ביבמות דף ט'. ועיין מ"ש הרב מהר"ר צבי אשכנזי בתשובותיו סימן א' ע"ש:
יא. בעיא בבבלי ופשוט בירושלמי. הפליא עצה הרב החסיד הרמ"ך בספרו הבהיר יד מלאכי ובחזקת היד סימן צ"ד הוא הצד כמה גדולים בענין זה ואסף הכהן מערכה גדולה. ואגב אסיפ"ה טבא חזאי חוזה דוד שכתב וז"ל בעיא דלא אפשיטא בגמרין ואיפשיטא בירושלמי הוי פשיטותא. כסף משנה פ"ה דתרומות וכתב עוד פ"ו דממרים לדעת הר"ן דלא שבקינן מאי דפשיטא ליה לירושלמי משום מאי דמספ"ל בתלמודא דידן. וכן מצאתי גם אני להר"ן ספ"ק דקדושין שכתב וז"ל ונ"ל דאע"ג דלא הפשיט בגמרא דילן ילפינן לה מדגרסינן בירושלמי וכו' עד הלכך אף ע"ג דבגמרא דילן מספקא לן שבקינן ספיקין ונקטינן פשטייהו וכ"כ הש"ך וכו' עכ"ל הרב יד מלאכי:
ואני בעניי לא ידענא מה טיבה של מציאה זו שכתב הרב וכן מצאתי גם אני להר"ן וכו' הרי קדמו וזכו במציאה זו כלי עלמא ולא לו המציאה זו דהוא לשון הר"ן עצמו שהביא מרן בכ"מ פ"ו דממרים שהזכיר עתה ועדיין לחלוחית הדיו קיימת ומרן הביא מהר"ן לשון זה ככתבו וכלשונו. אלא דמרן הוקשה לו על דברי הר"ן דגם בתלמודא דידן מייתי מעין דוגמא דעובדא דירושלמי ואפ"ה אבעיא להו אלמא דגמרין סבר דההוא עובדא לא מכרעא. ותירץ דדעת הר"ן דכיון דבירושלמי לא איבעיא להו משמע דפשיטא להו מההוא עובדא ואע"ג דגמרין לא משמע ליה למפשטה מההוא עובדא לא שבק פשיטותא דירושלמי משום ספיקא דגמרין עכ"ל. ומאחר דהרב יד מלאכי כאן בתחילה אייתי בידיה מדברי מרן שכתב לדעת הר"ן דלא שבקינן מאי קאמר אחר סמוך וכן מצאתי גם אני להר"ן הרי מרן על האי לישנא דהר"ן קאי. וגם לשון הרב הנזכר בתחילה שכתב דמרן כתב לדעת הר"ן דלא שבקינן וכו' אינו מכוון דבזה אין אנו צריכים לדברי מרן שכן כתב הר"ן עצמו בפה מלא ולא יצדק לומר כתב מרן לדעת הר"ן כמבואר. אבל מה שחדש מרן לדעת הר"ן הוא חידוש גדול דכונת הר"ן דמדלא איבעיא ליה בירושלמי ש"מ דפשיטא ליה מההוא עובדא. וגמרין אף דמייתי כי ההוא עובדא ומיבעיא ליה לא קי"ל כותיה. והוא דבר גדול דגם דחזינן דתלמודין לא חייש לההוא עובדא וקאי בבעיא. ובירושלמי לא מייתי אלא גופא דעובדא סתם אמרינן דפשיטא לירושלמי וכו' והרב יד מלאכי דנחית לאתויי דברי מרן לדעת הר"ן הא הו"ל למימר:
ואיברא שדברי מרן קשים לשמוע דמהיכא תיתי בכהאי גוונא למשבק תלמודין ולתפוס הירושלמי. וגם דברי הר"ן צריכים באור וכבר הרב בית חדש והרב זכרון יוסף כתבו לבאר מהיכא דייק הר"ן דפשיטא לירושלמי ואני בעניי בהגהותי כתבתי על דבריהם ואני ענית"י ליישב דברי הר"ן בס"ד:
ומה שתמה הרב הנזכר על דברי מרן בכ"מ פי"א דתרומות דין ז' שכתב בעיא דאיפשיטא בן יש להקשות נמי על הרדב"ז בביאורו שם שכתב הכי איתא פרק הערל וכו' ולשון הכי איתא משמע דהיא ברייתא או מימרא פשוטה לפניה ותהי להפך דהיא בעיא דלא איפשיטא. וכן הקשה על מרן הרב פני משה מפרש ירושלמי ביבמות דף ך' ושם כתב דהרמב"ם סמך על הירושלמי כמ"ש הרב יד מלאכי ע"ש:
ואשר תמה הרב יד מלאכי על מרן בכ"מ פרק ה' דשמיטה דין ד' דלא סמך הרמב"ם על הירושלמי דאזיל לטעמיה דסבר דר"מ ור"ש הלכה כר"ש ובתלמודין קאי בתיק"ו כן הגדיל התימא לקמן בכלל ר"מ ור"ש אות תק"ף תקפו כהן גדול ע"ש וכן יש להקשות על דברי רב חביבא הרב שושנים לדוד סוף תרומות ע"ש. אמנם נראה דיש ליישב למרן ז"ל דיש לחלק בין הא דר"מ ור"ש דאמרו בירושלמי הלכה כר"ש לעלמא דבהא דפסקי הלכות וכלליהן ומובאיהן ומוצאיהן ודאי דהיו מקובלים האמוראים מהראשונים ובכי הא דהוא דבר כולל ודאי דאמוראי בתראי דקו טובא במילתא וכיון דסלקא להו בתיקו ש"מ דליתא לדירושלמי ודוקא בזו שהוא דבר כללי אמנם במה שהוא דבר פרטי עבדינן כירושלמי דאימור דבבבלי לא דקו בההוא פרטא כירושלמי לא כן בכללי ההלכות כגון הא דר"מ ור"ש דהוא כללי. ותו דכללי ההלכות דעל הרוב לאו מילתא תליא בסברא אלא בקבלה ודאי דבבבלי דייקי טובא והכי היו מקובלים וידעי להא דירושלמי ולא סמכי עלה זה נראה ליישב בעד מרן:
אמנם פתח פתוח מצאנו ליישב דעת רבינו הנגיד רבינו שמואל במבוא התלמוד שכתב דר"מ ור"ש הלכה כר"ש וכן כתב הרא"ש בפסקיו פרק אין מעמידין דהלכה כר"ש ורבים תמהו עליהם דהוא נגד הבבלי פרק מי שהוציאוהו דמסיק בתיק"ו. ואפשר דהגאון רבינו שמואל הנגיד והרא"ש שם פרק אין מעמידין ודעמיהו סברי דכי היכי דבעלמא מאי דאסתפק בבבלי ופשיטא לירושלמי נקטינן כפשיטותיה דהירושלמי ה"ה נמי בפסקי הלכות ולא ס"ל לחלק כמו שחילקנו. ועמ"ש עוד בעניותי בזה לקמן מערכת רי"ש אות י"א בס"ד:
ועלה מן האר"ש דבדבר פרטי דבתלמודא דידן נשאר בספק ובירשלמי פשיטא להו נקטינן כפשיטותיה דהירושלמי לכל הדברות ולכל האמירות. וכזה ראיתי להרב הכולל כמהר"ח הלוי זלה"ה בספרו כ"י שאסף וקבץ מדברי הראשונים לאשר ולקיים כלל זה ואתיא זכירה שרמז דברי הרמב"ן פרק כיצד הרגל על דף ך' והה"מ פי"ח מהלכות שבת דין ב':
ומן האמור נהלך ברגש על דבריו של גדול מופת הדור הרב כמהר"ח אלפאנדארי ז"ל בהגהותיו בספר בני חיי ארח חיים סימן כ"ה שכתב דאף דבירושלמי איפשיטא לא שבקינן תלמודין דלא איפשיטא וכתב זה בעד הרמב"ם ותמה על הריטב"א והרב הנמקי דפסקי כירושלמי. ולא זכר מכל הני דוכתי דכתבו ז"ל למנקט כירושלמי ולא כספיקין דבבלי. ועוד קשה על הרב הנזכר דמר ניהו גופיה כתב בדרך הקדש דף ד' לסמוך על הירושלמי בענין זה עצמו ותמה על הרמב"ם והכא הפך השיטה ועוד הארכתי בענין הנזכר במקומו. וגם מהרב צרור הכסף דף קכ"ו ע"ב והרב יד משה דף קנ"ו נעלם כל הנזכר דכתבו ז"ל דנקיטינן כפשיטות הירושלמי (עמ"ש בעניותי בספר הקטן ברכי יוסף א"ה בסימן טו"ב ובספר הקטן פתח עינים פ"ה דדמאי בס"ד):
יב. בריתא. הש"ס בכמה דוכתי מייתי לה בלשון תנן כמו שכתבתי בספר הקטן שער יוסף דף מ"א ע"ד וכמה דוכתי שכתבו הראשונים דה"ג דתניא וגם על משנה אמרינן דתניא כמו שכתבתי שם. ומחדש עלה בכב"ש מזבח הדפוס ספר הבהיר יד מלאכי ועיין להרב הנזכר מה שהאריך בזה באות צ"ז ומשם באר"ה היא הבא"ר על י"ד היאו"ר ועמ"ש לקמן. בסדר מערכה זו אות נ' ובמערכת תי"ו אות כ"ג:
יג. בית הלל אומרים. תמהו התוספות ביבמות קי"ז וכי נחלקו בית הלל על הלל רבן. ותמה הרב החסיד בספר יד מלאכי אות כ"ב על הרב הגדול מהר"ש אלגאזי אות ע"ט שהביאו דמשמע דבא ללמד דאין דרך שהתלמידים יחלקו על רבם. ותמה עליו מתוספות נדה דף י"ד ע"ד שכתבו דתלמידים חולקים על רבם ומכתובות דף נ"ג ע"ב ע"ש באורך. ואפשר דכונת הרב מהרש"א להורות דהוא דוחק מסתמא לומר דפליגי והוא ראוי לעמוד על הדבר לעשות שלום ביניהם. אמנם לא נעלם מהרב מהרש"א דמשכחת לה דפליגי והרי רבינו הקדוש נחלק עם אביו כמה פעמים וכפי זה ל"ק עליה מתוספות נדה הנזכר גם מה שתמה מתוספות כתובות הנזכר לק"מ לפום מאי דאמרן דשם נמי הקשו דאיך פליגי. וגם מ"ש דפליגי בלשון שמא אמרו לה ולא נתקררה דעתם ותירצו תירוץ אחר ע"ש אלמא מסתמא דחיקא מילתא. אבל ודאי מצינו תלמידי פליגי ארבוואתייהו ובנים על אבותם ולא נעלם זה ממהרש"א. והרמב"ם פי"א מהלכות שחיטה חלק על אביו. ועיין מ"ש הרב באר שבע פרק חלק והרב ט"ז י"ד סימן ר"מ ס"ק ג'. והרב שאלת יעב"ץ ח"א סימן ה' ע"ש. ויש להביא ראיה מההיא דפרק הפועלים דפליגי מתיבתא עם קב"ה בספק קדמה בהרת לשער לבן ורב"נ וכו' והריב"ש סימן ר"ט הביא מזה להכריע קטן במחלקת גדולים. ועיין בהקדמת דרך חיים להרב השלם מהר"ם די לונזאנו ע"ש:
יד. בפריע. כשאומר בירושלמי פירושו מהר כן כתב הרב יד מלאכי אות קכ"א ותמה על הרב שדה יהושע בקדושין דף ו' סוף ע"ב שפירש למפרע ע"ש ודבריו ברורים וק"ק שלא הביא דברי הריטב"א בחידושיו לקדושין סוף דף י"ו מהש"ס שכתב כן בפירוש הירושלמי הזה עצמו דקאי ביה הרב שדה יהושע. ותימה ג"כ על הרב שדה יהושע שלא ראה דברי הריטב"א דמייתי הירושלמי עצמו:
טו. בריתא קתני קרא לחוד בלי חידוש. תוספות כתובות דף ק"ה ע"ב וע"ש בשיטה מקובצת וחידושי הלכות וזהב שיבה ועיין בירושלמי פרק הרואה ובהגהות הירושלמי כ"י ובשה"ג ח"א דף קט"ו:
טז. בשר כבוש בחלב. הרב החסיד בארעא דרבנן אות צ"ג הביא מאיסור והיתר הארוך דלא הוי איסורו אלא מדרבנן. ותמה עליו הרב מהר"י עייאש בעפרא דארעא דלא היה צריך ללמוד מאו"ה דגמרא ערוכה בפסחים פרק אלו עוברין בשר בחלב חידוש הוא דאי תרו ליה כוליה יומא בחלבא וכו' ע"ש ואין כאן תימה דהאו"ה מביא סוגיא זו ועלה קאי ומאי משיג. והגם דהאחרונים זמנין דמייתו הש"ס ולא הפוסקים. הא והא איתנהו דזמנין מייתו הפוסק דמייתי הש"ס וזמנין מייתו הש"ס ולא הפוסק. ושני הדרכים טובים ואין להקשות לא על זה ולא על זה וזה פשוט וברור ועמ"ש באחורי תרעא דף קע"ט סוף ע"ב ודוק. וכן דרך האחרונים להביא מהרמב"ם או מהטור וש"ע והוא תלמוד ערוך שמשם מקור דבריהם ואינם מזכירין הש"ס ופשוט ועיין בפר"ח סימן פ"ז ס"ק ב' שדחה דברי מהרימ"ט י"ד סימן ג' שכתב דאיכא איסורא דאורייתא ע"ש:
טוב. בהמה שלא הורמו מתנותיה. לדעת התוספות בחולין דף קל"א ע"א אסורה מדרבנן וכמ"ש מר ניהו רב"ה בארע"א אות ק"ה וכן משמע קצת מדברי הריטב"א בחידושיו על דף קל"ב ומ"ש בפסקי תוספת פרק השוחט האוכל מבהמה שלא הורמו מתנותיה כאוכל טבל דבריהם תמוהים דהא קאמר פרק הזרוע דלית הלכתא כרבי יוחנן. ורוב הפוסקים סברי דאיסורא ליכא כלל אפילו מדרבנן אבל מצוה איכא והרב פר"ח כתב דהטעם משום מ"ש דיחזקאל לא אכל מבהמה שלא הורמו וכו' וכתב הרב מהר"י עייאש בעפרא דארעא דהטעם משום זריזות וכו' ע"ש ונעלם ממנו דקדמוהו רבנן בטעם זה הרב הלבוש והרב כנסת הגדולה סימן ס"א אות י"ח ועמ"ש בעניותי בענין זה בספר הקטן מחזיק ברכה שם בסימן ס"א:
חי. בדיקת הריאה. לדעת הרמב"ם מדינא דגמרא אין צריך בדיקה אלא שנהגו כך כמ"ש פי"א דשחיטה ולדעתו הויא הפשטה אותה שאמרו פרק אין צדין דהפשט ונתוח משום ארח ארעא. אבל לדעת הרמב"ן והרשב"א וסיעתם בדיקת ריאה מדרבנן. וההיא דקאמר ארח ארעא הוא מדאורייתא ודלא כמורה אחד בתשובה הובאה בשו"ת מהר"ש חסון בספר משפטים ישרים סימן ב' דמותיב מינה להריב"ש והר"ן ובספר הקטן מחזיק ברכה י"ד סימן ט"ל אות ג' ריש דף ט"ז צ"ל ובספר משפטים ישרים להרב מהר"ש חסון סימן ב' הוקשה לו כצ"ל ור"ל ששם יש תשובה לרב א' שהוקשה לו וכו' ועמ"ש הרב א"ד אות ק"ו:
יט. ברכת המוציא. כתב הרב שארית יוסף בהגהות מרדכי סוף כיצד מברכין בפירוש דברי המרדכי משם סמ"ג דברכת המוציא מדאורייתא וכ"כ באגודה סימן קפ"ח בשם מהר"ם וכ"כ גם בגדולת מרדכי עכ"ל בקצור ואנכי איש צעיר תמהתי על הני רבוואתא דמשנה וגמרא דפ"ג ברכות תיובתיהו דהמוציא מדרבנן ומוכרח דק"ו דריש כיצד מברכין אינו גמור כמ"ש התוספות וכאשר כתבתי בעניותי בספר הקטן ברכי יוסף א"ח סימן קס"ז בס"ד:
והן עתה בא לידי ספר האגודה וראיתי שם סימן קפ"ח שכתב וז"ל כתב רבינו משה כל הברכות האלו חוץ מברכת המוציא ובהמ"ז אם נסתפק וכו' ע"ש והרב שארית יוסף כתב שהאגודה כתבו משם מהר"ם ובאגודה שלפנינו כתוב רבינו משה והדבר הקשה שהמדפיס ספר האגודה והמגיהו הוא הרב שארית יוסף כפי הנראה. ואומר דאם הגירסא באגודה הוא מהר"ם וכונתו מהר"ם בר ברוך שהוא מהר"ם המזכירים הפוסקים הראשונים על הרוב קשה דהדבר ידוע שתוספות יומא שלפנינו מהר"ם חיברם והרי בדף ע"ט כתבו שהק"ו דעביד הש"ס פ"ג דברכות אינו גמור וא"כ ברכת המוציא דרבנן. ואם מ"ש האגודה הוא רבינו משה כנסחא דקמן וכונתו על הרמב"ם ושינה הלשון נסחא מוטעת נזדמנה לפניו כנסחת הטור סימן ר"ט ואין האמת כן כמ"ש מרן בב"י סימן קס"ז שהעיקר כנסחא דקמן בהרמב"ם שאם נסתפק בהמוציא לא יברך. האמנם היותר נראה שנסחתנו בספר האגודה אמיתית שכתוב משם רבינו משה וכונתו על רבינו משה בעל הסמ"ג והוא הלשון שכתב המרדכי משם סמ"ג רק במקום שכתב המרדכי חוץ מברכת הלחם כתב חוץ מהמוציא ובהמ"ז והיינו כמו שביאר הרב שארית יוסף בדברי המרדכי ומייתי סייעתא מדברי האגודה. אבל גם זה אינו דהסמ"ג כתב בפירוש להפך כמ"ש בברכי יוסף. ולפי זה כונת המרדכי שכתב בשם סמ"ג חוץ מברכת הלחם כונתו ברכת המזון. ואע"ג דבש"ס ברכת הלחם פירושו הוא המוציא כמ"ש בראש השנה דף כ"ט ופרק שלשה שאכלו דף מ"ה אימתי קרוי לחם קודם שיאכלנו. מ"מ המרדכי לא דקדק בזה ואמר ברכת הלחם על ברכת המזון ואין זה דוחק דזמנין המחברים לא דקדקו בזה. ועלה בידינו דהרמב"ם והתוספות והסמ"ג והמרדכי והטור רעים אהובים וכלהו סברי דברכת המוציא דרבנן ואם נסתפק אינו חוזר:
ך. ברכת מעין שלש. הרב ארעא דרבנן אות ק"ח הביא מחלקת הראשונים בזה והם דברי הרב פר"ח בלקוטי א"ח סימן ר"ט וברישא הזכיר רבינו יונה עם הרשב"א דסבר דהוו דאורייתא ובסוף כתב וזה לשונו וראיתי לתלמידי רבינו יונה סוף כיצד מברכין שכתבו בשם רבינו יונה דהוי מדרבנן וצ"ע עכ"ל וגם זה כתבו הרב פר"ח בסוף דבריו אבל לא חלי ולא מרגיש דהוי הפך מ"ש בריש הפרק והזכירו הוא ז"ל בריש דבריו. ונראה פשוט דהרב פר"ח לא חש להקשות ולתרץ דבריש הפרק מפרש מ"ש בברייתא קדש הלולים ולפי דבסוגיא אמרו דז' מינין טעונין ברכה דהוו סברי דוברכת קאי אז' מינין לכך נקט רבינו יונה ז' מינין בפירוש הברייתא דעלה קאי הש"ס וקאמר הכי אבל במסקנא לא קאי הכי וכמו שביאר הרב פר"ח עצמו בסמוך הך שמעתא דקאמר ז' מינין דהוו דאורייתא ע"ש. וכאשר מצינו בשילהי פרקא דכתבי משם רבינו יונה דהוו מדרבנן ממילא נפרש דבריהם שכתבו בראש הפרק דכתבו כן לתרוצי סוגיא דקיימא על הך ברייתא ומשו"ה הרב פר"ח מייתי דבריהם בסוף הפרק ולא עשה הרגש כלל. ועוד נעלם מהרב ארעא דרבנן מ"ש בדרך תמים הגהות הרי"ף דבריש פרק כיצד מברכין כתב על דברי רבינו יונה וז"ל לאו דוקא כל הז' מינין שאין לנו מן התורה אלא על הלחם וכ"כ המפרש הזה עצמו למטה בשילהי פרקין בשם הרב רבינו יונה עכ"ל הרי שכבר קדמוהו וכתבו דלאו דוקא. אמנם יותר נראה מ"ש בעניותי ודוק. והרמב"ן בספר הלקוטות שנדפס מחדש דף ג' סוף ע"א מהספר כתב דברכת ז' מינים לאחריהם מן התורה ואם נסתפק חוזר ע"ש:
כא. בן י"ג ויום אחד שהוא חייב במצות. כדתנן פ"ה דאבות. הרא"ש בתשובה כלל ט"ז כתב דהוא הלכה למשה מסיני. והביאו הרב החסיד בארעא דרבנן אות קכ"א. ומדברי רש"י שם בפירושו לאבות ובנזיר דף כ"ט ע"ב ורבינו עובדיא וארחות חיים נראה דלדידהו אין זה בכלל שיעורין דאמור רבנן שיעורין חציצין ומחיצין הל"מ. והרב כנסת הגדולה בא"ח סימן נ"ה הביא הא דהל"מ בשם מהרי"ל וכן הרב מהר"ם ן' חביב בספר תוספת יום הכפורים מייתי לה בשם מהרי"ל ע"ש דף ט"ז ונעלם מהם דהם דברי הרא"ש בתשובה כאשר כתבתי בעניותי בספר הקטן ברכי יוסף א"ח סימן נ"ה. ואחר זמן רב נדפס ספר קהלת יעקב ובחלק תוספת דרבנן הרגיש הרב ז"ל על הרב כנה"ג ע"ש ועמ"ש בספרי הקטן פני דוד פרשת מקץ ע"ד רש"י בפירוש אבות ע"ש ועמ"ש הרשב"ץ בספר מגן אבות דף פ"ד ע"ב:
כב. בר עונשין בשמים אינו עד שיהיה בן עשרים. כ"כ הרא"ם פרשת חיי שרה. והרב מהר"ר צבי בתשובותיו סימן מ"ט דחה דבריו וכתב דמ"ש בהגדה דיצחק אבינו ע"ה אמר דלבן עשרים דלא ענשת עלייהו היינו דבדרך תחינה קאמר שידונם כדור המדבר ע"ש באורך. ואשתמיטיתיה דבירושלמי פ"ב דבכורים קאמר בפשיטות שעד עשרין שנין אין ב"ד של מעלה עונשין וכורתין והביאו הירושלמי הלז התוספות שילהי מ"ק ועיין בתוספות חגיגה פ"ב גבי מחיוה למט"ט שיתין פולסי ע"ש. מלבד שבספר הזוהר בכמה דוכתי אמרו כן וגם במדרשים:
כג. בן שמנים שאכל חלב ליתיה בכרת דשני ולא כרת דיומי. כ"כ הרב מהר"ר צבי בתשובה הנזכרת ונראה שטעמו ממ"ש שילהי מ"ק דבן פ' אם מת פתאום זו מיתת נשיקה. אמנם כמדומה שנעלם ממנו ירושלמי פ"ב דבכורים וברייתא דפ"ג דשמחות דאמרו זקן שאכל חלב מי מודיעני שמת בכרת אלא המת בג' מת בכרת. ומוכח דמיירי אף בזקן בן פ' דאי לא אכתי יש לשאול זקן בן פ' שאכל חלב מי מודיעני וכו' וההיא דשלהי מ"ק דאמרו דבן פ' שמת פתאום הוי מיתת נשיקה היינו כשלא חלה אבל חלה ומת איכא כרת דיומי אף בהגיע לגבורות:
כד. ברכות. דאמרינן חייב אדם לברך ק' ברכות בכל יום כמ"ש פרק התכלת ואסמכוה אקרא ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך אל תקרי מה אלא מאה. אמרו במדרש במדבר רבה פרשה י"ח שדוד המלך ע"ה תקנם וז"ל הוקם ע"ל כנגד מאה ברכות שבכל יום היו מתים מישראל ק' אנשים בא דוד ותקן להם ק' ברכות כיון שתקנם נעצרה המגפה עכ"ל וכתב הרשב"ץ בתשובותיו ח"ב סימן קס"א דמסתברא שבפני הבית היו מברכין אותם שהרי אמרו שדוד הע"ה תקנם. ועיין בספר ארחות חיים:
כה. בי דינא בתר בי דינא לא דייקי. ש"ס בתרא דף קל"ח. ועמ"ש הרב החסיד בקהלת יעקב בחלק מדות חכמים אות נ"א. ולשון הרמב"ם פ"ו דעדות ולעולם אין ב"ד בודקין אחר ב"ד אחר אלא מחזיקין אותו שהן בקיאין ולא יטעו עכ"ל ועמ"ש הרב מהר"ש בן הרשב"ץ בתשובות סימן רס"ו ועמ"ש הרא"ש בתשובותיו ובחזה התנופה הובא בבית יוסף ח"מ סימן י"ב. ועמ"ש הרב שבות יעקב ח"ב סימן קי"ג. והן היום זרחה השמש בגבורתו מקול אבקת רוכל והוא תשובות מרן הקדוש הנדפסות מחדש ושם ראיתי בסימן כ"א הובאה תשובת הרדב"ז שכתב וז"ל ואע"ג דאמרינן בתלמודא לא חיישינן לב"ד טועים וב"ד בתר ב"ד לא דייקי הני מילי בזמניהם אבל האידנא דייקינן ודייקינן שכ"כ רבינו ירוחם בשם הרשב"א דהאידנא דלא בקיאי כ"כ הדיינין דייקינן בתר בי דינא ואם בזמנו של הרשב"א ככה כ"ש בזמנינו עכ"ל:
אמנם מרן הקדוש שם השיג עליו וז"ל אמר יוסף קארו לא דק דלא אמר כן הרשב"א אלא בדין ההוא שהוא זר אבל בשאר דינים גם בזמן הזה לא דייקי בתר בי דינא וזה פשוט בתשובת הרשב"א שכתבתי בבית יוסף ומה שטען שהדיינים היו יחידים מאחר שקבלו עליהם שם בב"ד לא דייקינן בתרייהו עכ"ל ועיין כנה"ג ח"מ סימן ט"ל וסימן רי"א ע"ש. ועיין לקמן לפנים מערכת למ"ד אות ל"א:
כו. בריתא דמייתי לה הש"ס בלשון תנו רבנן היא שגורה לפום רבנן במשניות. כ"כ רבינו בצלאל בשיטה מקובצת כתובות פ"א דף ל"ז ע"ב וג' וע"ש שכתב כלל מחודש ברש"י ותוספות ע"ש וכ"כ הרב השלם עיר וקדיש הרמ"ע מפאנו בתשובותיו סימן כ"ה וז"ל יש לי ללמוד שכל ת"ר היא ברייתא שגורה בפי הכל מקובלת מפי המרובים וכל תניא ששנאה יחיד בבית המדרש דאייתי מתניתא בידיה וקבלוה מיניה והא ודאי כללא הוא עכ"ל:
וממוצא דבר זמנין דבזה אני בעניי יישבתי דעת עליון הרמב"ם ז"ל דיש שני בריתות ופסק כאותה ברייתא דמייתי לה בשם תנו רבנן להיותה מקובלת מפי המרובים גם היא שוגר"ת ומשוגר"ת בפי הכל ועתה יגדל נא כח ברייתא הנשנית בלשון תנו רבנן מברייתא אחרת כמו שכתבתי בעניותי בלקוטי ומעין דוגמא כתבתי בספרי הקטן שער יוסף ריש דף קי"ג בס"ד. ועמ"ש לקמן לפנים מערכת כ"ף אות (כ"ו) [י"ח] ע"ש:
זך. בטלה דעתו אצל כל אדם. לענין מ"ש בבישולי עכו"ם דאם נאכל כמות שהוא חי אין בו משום בישולי גוים ושאל שאל הרב הגדול מהר"ר ישראל בנימין מהרב הגדול מהריק"ש אם אדם אינו אוכל גבינה חיה ונאפת ע"י גוי אי אזלינן בתר דידיה ואסורה משום בישולי עכו"ם. והשיב הרב מהריק"ש בתשובותיו הנדפסות מקרוב סימן ח"ן דבטלה דעתו אצל כל אדם ושריותא היא לגביה ע"ש וכ"כ הרב פר"ח י"ד סימן קי"ג ומסיק שם הרב פרי חדש ע"פ הגהות אשרי דאם תליא במנהג מקומות ולא ברירא הי מינייהו רובא אזלינן כל מקום לפי מנהגו ע"ש. ואני בעניי בליקוטי כתבתי לדחות כל ראיות הרב מהריק"ש גם מקצת ראיות שהביא הרב פר"ח דחאם הרב מהר"י בנימין ז"ל וק"ק על הרבנים הנזכרים שלא הביאו דברי הגהות אשרי פרק אין מעמידין שהביא הרב פר"ח. ועמ"ש הריטב"א בחידושי עירובין דף כ"ח ע"א ומה שרמזתי בספר הקטן מחזיק ברכה א"ח סימן רנ"ד בס"ד ע"ש:
כח. בית שמאי מקדים במתניתין ומתניתא קודם בית הלל. וכתבו התוספות בחגיגה דף י"ו ע"א דאגב דנקט התם שמאי ברישא דסברת שמאי היתה כנשיאים שקדמו תני בכל מקום שמאי קודם הלל אמנם הריטב"א בחידושיו לעירובין דף י"ג בההיא דאמר התם ולא עוד אלא שמקדימין דברי ב"ש לדבריהם כתב ועל דרך זה הלך רבינו הקדוש שהקדים בכל מקום דברי ב"ש לדברי בית הלל ע"ש וכיוצא בזה כתב מהר"ש סיריליו בגמרא שחיבר על מסכת עדיות בפ"ק במאי דתנן הלל אומר מלא הין מים שאובין וכו' שחייב לומר כלשון רבו שמאי אומר וכו'. מאי שנא הכא דתני מילתא דהלל ברישא ומ"ש התם דתני מילתיה דשמאי ברישא. בדין דבכלהו בעי לאקדומי מילתיה דהלל ברישא דהא הלל נשיא הוה אלא משום דהלל הוי ענותן טפי אקדמי למילתיה דשמאי ברישא כדתניא מעשה בהלל הזקן שהביא עולתו לעזרה לסמוך בי"ט חברו עליו תלמידי ב"ש א"ל מה טיבה של בהמה זו א"ל נקבה היא ולזבחי שלמים הבאתיה כשכש לה בזנבה והלכו להם ושאני הכא דמשמיה דרביה קאמר לה וביקריה מצי מחיל וביקרא דרביה לא מצי מחיל עכ"ל הגמרא שחיבר מהר"ש סיריליו בעדיות. והביא לשון זה הרב שדה יהושע פ"ד דגיטין במשנת מי שחציו עבד ושם הביא מ"ש הרב תוספת יום טוב שם. וק"ק על הרב שדה יהושע איך לא זכר דברי התוספות דחגיגה הנזכרים. ומן האמור הרי הוא כמבואר טעם גירסת הרב הגדול מהר"ר יוסף אשכנזי באבות דגריס שמאי והלל קבלו מהם:
כט. ברכה. כשיש מחלקת בעשיית המצוה אם עושה אותה לדעת אחד מהחולקים מברך עליה. הרב הרדב"ז בתשובה סימן תרמ"ב משם הרב כפתור ופרח. וכתב שם הרדב"ז דכשהמחלקת בברכה עצמה שב ועל תעשה עדיף ע"ש. והרב המבי"ט בתשובותיו ח"ב סימן קצ"ו כתב דלא נהגו לברך על הפרשת תרומות ומעשרות כיון דלדעת הרמב"ם קרקע גוי פטור ע"ש. ואין זה סותר מ"ש הרדב"ז משם הרב כפתור ופרח דאפשר דלא אמרה הרב המבי"ט אלא כשדעת הרמב"ם להפך שקבלו הוראותיו בארץ הצבי. ועמ"ש מרן הקדוש בתשובותיו הנדפסות מחדש הנקראות אבקת רוכל ריש סימן ד' ע"ש:
שוב ראיתי להרדב"ז גופיה בתשובה סימן רכ"ט דפוס ויניציא ושם הביא דברי הרב כפתור ופרח במילואותם שכתב שיש לברך המתקן פירות שקנה אותם מן הגוי בארץ ישראל כיון שהרבה פוסקים מחייבין בפירות הגוי והרב ז"ל חלק עליו שכל שנהגו ישראל כאחד מן הפוסקים או דהוי אתריה דמר העושה מצוה לדעת אותו מנהג חייב לברך ומי שרוצה לעשות כנגד זה לפי שרוצה להחמיר אין לו לברך הלכך כיון שהרמב"ם פסק דפירות הגוי פטורין ונהגו כמותו ואתריה דמר הוא כל הבא להחמיר ולתקן אין לו לברך אבל היכא דאין מנהג ולאו אתריה דמר ומקצתם עושים כמקל ומקצתם כמחמיר בזה צדקו דברי כפתור ופרח שיש לו לברך עכ"ל הרי אתה רואה בעיניך שסבר כהרב המבי"ט ומטעם שכתבנו בעניותנו. ועוד כתב הרדב"ז בתשובה דפוס פירדא סימן תקס"ז דאע"ג דכתב דכשהמחלקת בברכות עצמן לא יברך היינו כשיהיה המחלקת בין הפוסקים המפורסמים אבל ספר שלא נתפרסם ולא נודע שם מחברו אין לחוש לו והגם דמטי בה משם רבינו האיי גאון ורבינו אפרים לא כתבו דבריהם האחרונים שאינם עיקר וכיוצא ותו דבנ"ד איכא משום כלה בלא ברכה וכו' ע"ש באורך. ושו"ת הרב המבי"ט ח"ב הנזכרות אינם כעת אצלי לראות עתה שרשן של דברים דאפשר דמזכיר דברי הרב כפתור ופרח שהם נגדו וחולק עליו. ועמ"ש הרדב"ז בתשובות דפוס ויניציא סימן תשל"א ודוק:
ל. בני הבנות. כתב רבינו חננאל והביאו רבינו בחיי פרשת ויצא דאינם כבנים דבני בנים הרי הם כבנים אמרו ולא בני הבנות. ומקשים העולם דדבריו הפך תלמוד ערוך ביבמות דף ס"ו. ואני בעוניי יישבתי קצת בליקוטי וגם ראיתי תירוצים אחרים ואת כלם לא נחה דעתי דלשון רבינו חננאל אינו מתיישב דהדין הוא להפך ומוכח דלקושטא ודינא קאמר וצריך ישוב. והעולה מזה דבני בנים ובני בנות הרי הם כבנים והוא הלכה רווחת לענין פריה ורביה:
לא. בן אשתו. לא מצינו שיקרא בנו בכל התורה. תוספת פרק מקום שנהגו דף נ"ד ע"א. ועמ"ש הרב שבות יעקב ח"א סימן קס"ט ואין זה סותר למ"ש מהר"ם בתשובה הובאה בתשובות דשייכי לספר משפטים סימן מ"ח שכתב דלשון ותנו לבננו מתפרש לבן אשתו דהתם מיירי דנתגדל בתוך ביתם והמגדל יתום בתוך ביתו אמרו רז"ל כאלו ילדו וכמו שסיים מהר"ם ז"ל שם. ועוד דהתם איש ואשתו הם המדברים ואמרי ותנו לבנינו ולפי האמת הוא בן אשתו והנה צור"ף בעל האשה ואמרי תרוייהו ותנו לבנינו. ומאי דכתיב ושם בת אשר שרח ותרגם הירושלמי ושום בת איתת אשר שרח כבר כתבו התוספות בנמקי החומש כ"י דמשום דאשר גידל לשרח בת אשתו לכך נקראת בתו. שוב ראיתי מ"ש הרב החסיד במדות חכמים אות נ"ב ומתוך מ"ש יראה המעיין מה שיש לדקדק בדבריו ז"ל ועמ"ש עוד הרב ז"ל בחלק לשון בני אדם אות כ"ט. ונעלם מהרב ז"ל תשובת הרב בני אהרן סימן פ"ה ואני בעניי זה שנים רבות הארכתי בזה בתשובת שאלה בס"ד:
לב. בשר מת עכו"ם מותר בהנאה. כן מוכח מדברי התוספות בקמא דף יו"ד ע"א ד"ה שהשור וכן הוכיחו גדולי האחרונים מדבריהם ודלא כהרב שבות יעקב ח"א סימן פ"ט והרב בן הרב צמח צדק בריש קונטריס אחרון שפירשו פירושים אחרים בדברי התוספות דכל ישר הולך בעיניו יראה דיושר דברי התוספות הוא דסברי דמת עכו"ם מותר בהנאה וכמ"ש גדולי הדור הרדב"ז בתשובותיו דפוס פיורדא סימן תקמ"ח והרב ברכת הזבח בזבחים דף ע"א והרב שפתי כהן בספרו הנחמד נקודות הכסף י"ד סימן שמ"ט והרב כנסת הגדולה שם והרב משנה למלך סוף הלכות אבל עיין בדברי קדשם דכל הגדולים הללו נקטי דברי התוספות הנזכרים כפשטן דמת גוי מותר בהנאה כאשר יראה הרואה:
הגם הלום אתא שמשא אור כי יהל ממזר"ח שמש ספר קהלת יעקב להרב החסיד ז"ל הנדפס מחדש ובחלק תוספת דרבנן אות ע"ט חזה הוית שגם הוא הסכים שדברי התוספות דקמא הנזכרים כפשטן והשיג על הרב שבות יעקב ע"ש:
ואני בעניי כתבתי במקום אחר שמצאתי מפורש בתוספות על החומש פרשת משפטים שכתבו בפירוש דמת גוי מותר בהנאה וכן בספר מנחת יהודה שם כתב בשם רבינו יעקב מפונטייז"א דמת גוי מותר בהנאה שהרי איסור בהנאה נלמד ממרים ואין ללמוד רק לישראל ע"ש גם מצאתי ברקח סימן תס"ד שכתב בפשיטות דמותר בהנאה מת גוי ומייתי הירושלמי דפרק המצניע ע"ש ותימה על מרן בית יוסף וכל הגדולים שזכרנו בסמוך ושאר כנותהן דנעלם מהם דברי הרקח וגם רבינו מהר"א ממיץ בספר יראים סימן ש"י כתב אסר הכתוב מת ישראל בהנאה ע"ש:
ואעיקרא דדינא שפסק מרן בש"ע סימן שמ"ט מכח תשובת הרשב"א דמת גוי אסור בהנאה יש לתמוה דנעלם ממנו ז"ל דברי הירושלמי פרק המצניע ודברי התוספות דקמא הנזכרים ודברי ספר יראים ודברי הרקח דקרו בחיל דמותר בהנאה מת גוי. מלבד דברי הרמב"ן פרק אעפ"י דמייתי ראיה להתיר וכן הרשב"ש בתשובה סימן תקי"ח דהני לא נדפסו כי אם בדורנו:
ולא עוד אלא אפילו הרשב"א דסמיך עליה מרן. זאת מצאנו להרשב"א דבחידושי שבת פרק המצניע מייתי הירושלמי גם בחידושי הרשב"א לקמא דף נ"ג מהש"ס כתב כדברי התוספות. וא"כ מוכרח דבתשובה דמייתי מרן דבריו היו כלפי השואל ודרך שקלא וטריא אמנם לענין דינא גם הרשב"א סבר דמת גוי שרי בהנאה ובמקומות אחרים כתבתי בעניותי יותר ורמזתי עוד דברי הרשב"א במ"א ודברי קצת אחרונים בזה:
לג. בעיא דלא איפשיטא. כתבו הפוסקים דבדרבנן לקולא וכתב הרב החסיד בתוספת דרבנן אות ס"ד צ"ע מההיא דפ"ג שאכלו ראשונים שאלו שמאל מהו שתסייע לימין אמר רב אשי הואיל וראשונים שאלו ולא איפשיטא להו אנא נעביד לחומרא והתם דרבנן היא ואפ"ה אמר דראוי להחמיר וכו' ע"ש. וראיתי להרב מנחת יעקב בריש ספרו כלל א' ס"ק ו' שהביא מכמה מקומות דמחמירין בדרבנן ונתן טעם משום דהוי ספק חסרון ידיעה וראשונים עצמן שנסתפקו בו לא היו מקלין כיון שהיה להם ספק חסרון ידיעה וגם אנו אין להקל וכתב ונ"ל ראיה מפ"ג שאכלו דף נ"א וכו' ראשונים שאלו וכו' ואף דהתם הוא הדור מצוה דרבנן עבדינן לחומרא מטעם זה ובהגהות הרי"ף נדחק בזה וכן בכנסת הגדולה וכו' ולפי מ"ש ניחא עכ"ל ועוד האריך בזה ע"ש וק"ק על הרב החסיד הנזכר שנעלם ממנו דברי הרב כנה"ג סימן קפ"ג שעמד בזה והביא דברי הגהות הרי"ף ושיש גירסא אחרת ופירשה הרב שבלי הלקט לקולא ע"ש וגם הרב חוות יאיר סימן צ"ד ריש דף צ"ב לא זכר מהגהות הרי"ף ע"ש:
שוב ראיתי בספר שבלי הלקט כ"י שבלת קנ"ו דגריס כגירסתנו השתא דראשונים שאלו אנן נעביד לחומרא ועלה כתב דברי הרב בנימין שהביא מרן בבית יוסף ומעתה כל מ"ש הרב כנה"ג דהרב שבלי הלקט גריס אנן לא נעביד עובדא ומפרשה לקולא חלף הלך ודבר ה' בפי מרן הקדוש אמת. ומלבד זה פירוש הרב כנה"ג דחוק מאד בלשון הש"ס הואיל וראשונים שאלו אנן לא נעביד עובדא וכוליה לישנא מוכח בהדיא דפירושו לחומרא וכמ"ש מרן הקדוש דשני הגירסאות עולות בקנה אחד. וגם מ"ש הרב מנחת יעקב דבעיא זו מחמת חסרון ידיעה לא הונח לי. ועמ"ש לקמן לפנים מערכת תי"ו אות ל"ב בס"ד:
לד. בן עשרים שנה דמענישין בשמים ובציר מבן ך' אינם מענישים בשמים. כתב הרב חוות יאיר דף רס"ג דהיינו דוקא בדבר שאינו מפורש בתורה אזהרה כלל ואתי מסברא דאסיר בזה אמרו אין ב"ד של מעלה מענישין עד ך' אבל מידי דמפורש בתורה קלות וחמורות וכו' ב"ד של מעלה וב"ד של מטה שוין ומענישין מבן י"ג דאי לא תימא הכי היכי חייבה תורה חטאת למי שאינו בן ך' וכו' ע"ש והביאו הרב החסיד בתוספת דרבנן אות ע"ו ע"ש:
ולי ההדיוט אין דבריו מחוורין דודאי מ"ש אין ב"ד של מעלה מענישין עד בן ך' הוא כולל לכל העונשים ואשתמיטיתיה מאי דאמרו בירושלמי פ"ב דבכורים ימי שנותנו ע' שנה צא מהן ך' שאין ב"ד של מעלה עונשין וכורתין נמצאת אומר המת בחמשים מת בהכרת ועיין מה שפירשו היפ"מ ומהר"ר אליהו בדברי הירושלמי ע"ש והרי בהדיא דאין עונשין וכורתין עד בן ך'. והכי נמי מסתברא. וכן מוכח מדברי הראשונים והמפרשים ומה שהכריח דבן י"ג איך חייב חטאת זו קושית מהר"ל מפראג ופריק לה הרב מהר"ר צבי סימן מ"ט ואני בעניותי הוספתי הביאור בספר הקטן שער יוסף דף ע"ב ועוד כתבתי בעניותי בזה בדרושים בס"ד:
לה. בועל ארמית קנאין פוגעין בו שמענו ישראלית שבא עליה גוי לא שמענו. כ"כ מרן בתשובה והביאה הרב החסיד בתוספת דרבנן אות ע"ז וסייעיה ממ"ש בכ"מ בשם הרמב"ן ומייתי תמיהת הכנה"ג סימן י"ו על מרן מדברי הגהת מרדכי ע"ש באורך ואני בעניי בספר הקטן ברכי יוסף א"ה סימן ד' אות י"ד תמהתי על תמיהת הרב כנה"ג. וגם דקדקתי על מרן שלא נסתייע מדברי הרמב"ן במלחמות ס"פ בן סורר. ותו דמתבאר מדברי הרמב"ן דלאו טעמא מפני שהיא קרקע עולם כמ"ש מרן ע"ש ושם רמזתי דהר"ן בחידושיו לסנהדרין על דף נ"ב מייתי פלוגתא דרבוואתא בזה. ע"ש באורך:
לו. ברבי. כשאומר הש"ס בכמה דוכתי פירש"י גדול הדור. ואני בעניי הארכתי בזה בקונטריס שם הגדולים ח"א ריש אות ב' ודקדקתי על הרב כפתור ופרח בזה. ועוד כתבתי בזה על דברי קצת אחרונים הרב זכרון יוסף והרב סדר הדורות והנלוה ומתיחס בספר הקטן מחזיק ברכה א"ח סימן קי"ב ע"ש באורך בס"ד ומשם באר"ה:
לז. ברכות שלא נמצאו בתלמוד. כתב הרא"ש פ"ח דבכורות שאין לברך אותם ורבים תמהו על הרא"ש שהוא ז"ל עצמו פ"ק דכתובות אות ט"ו הביא שבה"ג כתב ברכת בתולים וכתב דאפשר דברכה זו תקנו הגאונים ומסתבר לברכה אחר שמצא ע"ש והרבה תירוצים נאמרו בזה כמו שתראה בכנסת הגדולה י"ד סימן ש"ה ואה"ע סימן ס"ג. והרב המפורסם מהר"י עייאש בעפרא דארעא על מהדורא בתרא דף קנ"ו אות י"א עמד על זה והזכיר הכנה"ג באה"ע ותירץ ולא זכר שהרב כנה"ג בי"ד סימן ש"ה תירץ תירוצו בסגנון יותר יפה וע"ש עוד בכנה"ג:
הגם הלום ראיתי להרב מהרי"ע הנזכר שהביא דברי הרב פר"ח בסימן נ"א על ברכת ברוך שאמר ותמה עליו והביא מספר מטה משה ומדרש תלפיות ולא זכר שהטור הביאה מספר היכלות לר' ישמעאל ואני בעניי עמדתי על זה בספרי הקטן ברכי יוסף שם. וכתבתי שגם הפר"ח הרגיש בזה שהיא קדומה כנראה בירושלמי ומה שכתוב בפר"ח סוף דין ד' איברא שאבודרהם כתב בשם הירושלמי צ"ל למעלה אחר וצ"ע. והגם שכתבתי זה בלשון אולי ע"ש בברכי יוסף נ"ל דכן הוא האמת והמעתיק עוית. ובלאו הכי ל"ק קושית הפר"ח דדוקא אברכת כהן תמה. כנראה מברכת בתולים אמנם קושטא קאי דנתקנה קודם התלמוד ברכת ברוך שאמר וישתבח כנראה מספר היכלות:
וחזי הוית לרבינו תם בספר הישר כ"י בתשובותיו לרבינו משולם על ברכת נר שבת שכתב וז"ל וכמה ברכות מצאנו בסדר רב סעדיה ברוך המרבה שמחות ובהלכות רב יהודאי אשר צג אגוז וכיוצא בהן הרבה אעפ"י שאינן כתובות וכ"ש זאת שכתובה בספרי אגדה עכ"ל הראת לדעת שדעתו דעת עליון לברך כל הברכות שנמצאו בדברי הגאונים:
לח. בעי. יש בירושלמי שאינו לשון שאלה דמספקא ליה אלא ששאל לחכמים או לתלמידים ולדידיה פשיטא ליה כההיא דפרק י"ג שופרות בעי האומר עלי עץ כ"כ הרב הגדול מהר"ש סירילייו זלה"ה בפתיחתו לפירוש הירושלמי כ"י. וראיתי בפירושו שם פי"ג שופרות שכתב בעי כלומר בקש לדון זה הדין ומצא דאי אמר עץ מביא גזיר אחד עכ"ל וכן כתב הרב מהר"ר אליהו מפולד"א בפירושו שם בעי רצה לומר:
טל. בעי בעיא האמורא והוא פשיט לה ושמו נזכר בין השאלה והפשיטות. תוספות מציעא ריש פ"ב והרב גופי הלכות אות ק"ז כתב ובזה יתבאר בחגיגה דף ד' וכו' ע"ש וכ"כ עוד הרב עצמו בזהב שיבה וכן כתב הרב ברכת הזבח בחידושיו לכריתות על דף ז' שפירש סוגית חגיגה הנזכר בכלל זה. וכבר קדמם מרן ז"ל בכללי הגמרא לפרש הא דחגיגה הכי ע"ש דף י"ח מספר יבין שמועה. ויש להרגיש על הרב מהרש"א בז"ש וגופי הלכות דהוא קבע ספרו יבין שמועה על ה"ע וכללי הגמרא ולא זכר דברי מרן ז"ל:
וכבר קדם בזה למרן גם כן הרמב"ן בחידושיו למציעא הובא בשיטה מקובצת שם ריש פ"ב דתרגמה לסוגיית חגיגה הכי ע"ש אלא דלא נתגלה להם ז"ל שיטה מקובצת. ועמ"ש אני בעניי בכלל זה בספרי הקטן שער יוסף דף נ"ב ע"ג. ובספר הקטן פתח עינים שם בחגיגה צדדתי לפרש הסוגיא בענין אחר ע"ש. וכלל זה כתוב בכללי רבינו בצלאל כ"י משם התוספות בכמה דוכתי ומשם הר"ן בחידושיו פ"ק דמציעא והריטב"א בחידושי יומא פרק שני שעירי:
מ. בן זכאי. אמרו בש"ס סנהדרין דף מ"א ע"ב כי הוה למד בן זכאי הוו קרי ליה כתלמיד היושב לפני רבו כי הוה לימד קרו ליה רבן יוחנן בן זכאי. ונראה ברור דכי הוה למד היו קורין אותו על שם אביו כמו בן עזאי ובן זומא וכמ"ש רבינו עובדיה ריש פ"ד דאבות דלפי שלא האריכו ימים ולא נסמכו קרו להו על שם אביהם. ומ"ש הגאון החסיד מהר"ר אלעזר מקראקא זלה"ה בספר מעשה רקח דף ע"ד ע"א שאין הפירוש דאביו שמו זכאי אלא רבן יוחנן בעצמו שתי שמות היו לו יוחנן ובן זכאי עיין שם אין דבריו מחוורין:
[רבן יוחנן בן זכאי. כתב הגאון החסיד מהר"ר אלעזר מקראקא זלה"ה בספר מעשה רקח בסוטה דשמו בן זכאי ולא שאביו שמו זכאי רק דהיה לו שתי שמות יוחנן ובן זכאי עכ"ד. ועם האדון הסליחה דאביו שמו זכאי ומשום הכי בקטנותו קרי ליה בן זכאי כדמוכח בסנהדרין דף מ"ח. ומ"ש שלשלת הקבלה דף כ"ד דפוס אמשטרדם דאמרו בש"ס דריב"ז קרי לפניו רבי. להד"מ. דעל רבי יוחנן אתמר ומה שהביא מתשובת מהר"י קולון והוא בשרש ק"ע דף קפ"ה ע"ב הוא עזר כנגדו וכן ראיתי שהשיג סדר הדורות דף קי"ג ע"ד אך כתב שלא היו בידו שו"ת מהרי"ק ע"ש וכבר רמזתי קצת ביעיר אזן בעין זוכר מערכת בי"ת אות מ' ע"ש ודו"ק. מראית העין חדושים ישובים]:
מא. בת קול. כתב הרב פרי חדש בנימוקיו לספר המדע פ"ט דיסודי התורה דסבר הרמב"ם דקי"ל כר' יהושע דאין משגיחין בבת קול ומאי דנפיק בת קול דהלכה כבית הלל ההיא משום כבודן דב"ה ומאי דקי"ל כב"ה לאו משום בת קול אלא דמשמע לן אחרי רבים להטות בתר רובא ממש ולא בתר חידוד טפי עכ"ד ואני בעניי אומר דריהטא דכמה שמועי משתמען דמאי דקי"ל כב"ה היינו משום בת קול ובפרט פ"ק דערובין דף ו' ופסחים דף קי"ד בחון בהם וחקור מהם והושב יוש"ר על מכונו. והתוספות פ"ק דיבמות ופרק הזהב הקשו דעבדינן כב"ק דהלכה כב"ה ולא כב"ק דר' אליעזר ועיין מה שתירצו ובמ"ש בעניותנו בספר הקטן ראש דוד פרשת נצבים:
מב. בת קול. רבינו בחיי פרשת הברכה כתב דיש סוד בענין וטעמא טעים למ"ש בת קול ולא בן קול ע"ש ובספר הקדוש קנה כתב דבת קול נמשך מהשכינה הבאתי דבריו בספר הקטן פתח עינים פרק הזהב ע"ש ובכתבי הקדש לגורי האר"י ז"ל:
מג. בריה דמועדא. קרו בירושלמי לאסרו חג כלומר בן המועד כאשר תראה בירושלמי פ"ק דע"ז והכי מפרשה הרב שבלי הלקט. וראיתי בפירוש הירושלמי הנקרא פני משה שם פ"ק דע"ז דמפרש בריה דמועדא לשון סעודה כמו הביאי הבריה ולא ברא אתם לחם ע"ש ופירושו אינו מחוור ונעלם ממנו דמרן בב"י א"ח סימן תצ"ד פירש משם האגור בריה דמועדא בן המועד ע"ש:
מד. בריה אפילו באלף לא בטיל מדרבנן. כן הוכיח הרב פר"ח סימן ק' ס"ק ג' מהראשונים ותמה על מה שנראה מהתוספות פ"ק דמציעא דף ו' דבריה דלא בטלה הוי מן התורה וכ"כ מהרי"ל בתשובה סימן ע"ז והאריך ע"ש ומשם חפר אוכל הרב ארעא דרבנן מ"ק אות ק"ד ובדיני בריה עמ"ש הר"ש בן הרשב"ץ בתשובותיו סימן תרי"ג והרב חוות יאיר סימן ק"ב ובשו"ת פנים מאירות ח"ב סימן ס"ז. ועיין הרשב"ץ ח"ב סימן מ"ט ובית יהודה למהרי"ע י"ד סימן מ'. ועיין הרדב"ז דפוס ויניציא סימן תרצ"ט. ועיין בספר משאת משה ח"ב י"ד סימן ג':
מה. בכורים מארץ סיחון ועוג. הרב ארעא דרבנן במ"ב אות כ"ג הביא מדברי הרמב"ם פ"ב דמדאורייתא פטורים ומדרבנן חייבים ועל דברי מרן בכסף משנה שם עמ"ש הרב מופת הדור מהרח"א ז"ל בספר יוסף לקח ריש פרשת תבא. ומהר"י קולון שרש קכ"ב האריך בזה ואני הדל כתבתי קצת על דבריו ומאי דסריך וסביך בספר הקטן ברכי יוסף א"ח סימן תפ"ט דף קמ"ג:
מו. ביטול האיסורין שהם מדרבנן. כתב מורינו הרב מהרי"ך זלה"ה בכ"י. העיקר דאינן בטלים אלא בס' בין יש להם עיקר מן התורה בין אין להם. הכרעת הפר"ח סימן צ"ט ס"ק י"ז. ובחצי שיעורין באיסורין דרבנן נמי הכי אית ליה כמ"ש בסימן ס"ה ס"ק ז' וסימן צ"ח ס"ק ך'. ונראה דזה בדבר שיש לו עיקר מן התורה. ודבר חשוב אפילו באיסורין דרבנן אין לו ביטול סימן ק"א גבי חתיכה בהגהה. ומיהו גבי בש"ג בטיל כמ"ש הרב פר"ח סימן קי"ב ס"ק כ"ה בשם תורת חטאת. ולפי הכרעתו לעיל יש לדון בה איך סתמה. ואולי הואיל ולדעת רוב הפוסקים קילא טובא כמו שיראה הרואה בקצת מן הראשונים דבשאר איסורין דרבנן אפילו שאין להם עיקר מן התורה דנו ביטולו בס' וגבי בש"ג הקלו כל כי הא דד"ח דאינו אלא מדבריהם גם כן ראה ז"ל להקל ובהא הוא דאמרה נקוט מיהא פלגא ועדיין צ"ע:
מז. בנין ביתו ביום טוב. שרי מדאורייתא מטעם מתוך אלא מדרבנן אסרו כן כתבו התוספות בשבת דף צ"ה ע"א ד"ה והרודה. ונראה דמ"ש התוספות דמדאורייתא שרי בנין מטעם מתוך היינו דוקא בנפל ביתו בי"ט וכמו שמפורש בדבריהם ועמ"ש אני בעניי בספרי הקטן פתח עינים במסכת ביצה על דף י"ב ע"א בס"ד ע"ש:
מח. בשר עוף בחלב אי חשיב עיקרו מן התורה. כתב מהראנ"ח בראשונות סימן קי"ב דהוי פלוגתא דרבוואתא כי המרדכי פרק כל הבשר ס"ל דבשר עוף בחלב לא חשיב ליה עיקרו מן התורה והתוספות פ"ק דביצה ס"ל דהוי עיקרו מן התורה וכן הביא הרב מופת דורנו מהר"י בכר דוד בספרו הבהיר דברי אמת בקונטריסים סוף דף פ"ט דריא"ז ושיטה מקובצת סברי דהוי עקרו מן התורה וסייעינהו מסוגיית עירובין דף ל"ו ומותיב מינה לדברי המרדכי ע"ש. ועיין בכ"מ פט"ו מהלכות מאכלות אסורות ובארעא דרבנן אות תי"ד ודוק:
מט. בקראי פליגי. כשאומר הש"ס משמע דהוי דאורייתא. אמנם איכא מרבוואתא דסברי דהגם דהש"ס יאמר בקראי פליגי הוא דרבנן והני קראי אסמכתא בעלמא כמו שתמצא להרב המופלא מהר"י בכר דוד בספרו הנחמד ספר דברי אמת בקונטריסים דף צ"ח ע"ב ע"ש ודוק הטב בדבריו בחון בהם וחקור מהם:
ן. בריתא דאין לה עיקר במשנה אומר בש"ס עלה דתנן. הרשב"א בחידושי חולין על דף י"ד ועיין בספר דברי אמת דף נ"ו ע"ג. ועיין מ"ש אני בעניי בשער יוסף דף מ"א ומ"ש הרב יד מלאכי אות צ"ז ועיין לעיל בקונטריס זה אות י"ב. ועיין לקמן במערכת תי"ו אות כ"ג: