ויאמר י"י אל משה ואל אהרן וכו' (במדבר יט א). למה נאמרה פרשה זו גם לאהרן, והא ליכא למימר שהכוונה לאמר לאהרן, דהרי הציווי דעשיה הוא לאלעזר, ולימוד המצוה אין על אהרן החיוב יותר משאר ישראל. ואפשר להפיס דעתו להיות שנלקחה ממנו מצוה זאת, מהטעם שפירש רש"י בשם רבי משה הדרשן, על כן לכבודו עשה הש"י וצירפו בדבור עם משה:
זאת חקת התורה אשר צוה י"י לאמר (במדבר יט ב). להבין הלאמ"ר. נ"ל על פי דרשת רז"ל (תנחומא חוקת סי' ח') לך אני מגלה טעמי פרה ולאחרים חקה. ועל פי זה יתפרש זאת חקת וכו' לאמ"ר, ר"ל לאמירה לישראל בחקה, אבל ל"ך אינו חקה, כי לך אני מגלה טעמה כשאר מצות שכליות, נ"ל:
זאת חקת התורה (במדבר יט ב). ב' במסרה. דין. ואידך בגיעולי כלים בפרשת מטות (במדבר לא כא). הנה לשם אמר הפרשה אלעזר ולא משה, להיות שמשה כעס ונתעלמה ממנו הלכה (ויק"ר פי"ג א'). והנה פרשה הקודמת ואתם חנו (במדבר לא יט), אמר משה אחר כעסו ולא נתעלמה ממנו, רק פרשת טהרה נתעלמה ממנו, כי הטהרה היא סוד הדע"ת, כי ודע"ת (ישעיה לג ו) זה סדר טהרות (שבת ל"א ע"א). והנה משה סוד הדעת כאשר כעס, הנה נסתלק ממנו דין הטהרה, והיתה אמירת הפרשה דוקא על ידי אלעזר, כן בכאן דוקא המצוה על ידי אלעזר, ועוד יתבאר:
דבר אל בני ישראל (במדבר יט ב). תרין במסורה מונ"ח רביע"י. דין. ואידך דבר אל בני ישראל וקח מאתם מטה (במדבר יז יז), וסימן חוטר"א לתורת"א. היינו מונ"ח רביע"י, בגלות רביע"י גלות החל הזה, חוטר"א לתורת"א על דלא אקימית קיסטא וכו' (זוהר ח"ג ע"ד ע"א):
זאת חקת התורה כו' ויקחו כו' (במדבר יט ב). למה נאמר פרשת פרה אחר מחלוקת קרח, לפי שהקהתים הטהרו לשאת ארון ברית י"י שנאמר (במדבר ז ט) בכתף ישאו, אמר קרח לא די שהוציאו אותי מכלל כהונה ומתנות, אלא שגילח ראשי ועשה אותי סכל, מיד נתקנא למשה לערער הריב והוא לא ידע חוק פרה אדומה תהיה כפרה גדולה על ישראל, כן הוא בפסיקתא והוא פליאה גדולה: והנ"ל דהנה ענין פר"ה, כבר ידעת שהוא סוד המתקת הדינים בסוד פ"ר פר"ה, שהוא סוד המתקת ה' גבורות דפ"ר, שכל אחד בגימטריא נ"ו, סוד ה' פעמים נ"ו דויהי נועם (תהלים צ יז), ובהוספת א' לכל אחד הוא בגימטריא ז"ן, א"ל הו"יה, שזהו שדרשו המקובלים אל הויה ויאר לנ"ו (תהלים קיח כז), והבן. והנה על ידי הפרה נמתקים הדינים ברחמים, ומתהווה ממנה אדרבא כפר"ה לישראל. והנה הקהתים הטהרו לשאת משא בכת"ף, שהוא סוד כתף השמאלי דגבורה דזהו סטרא דליוואי. והנה נצטווה משה לגלח שערם שהוא סוד תוקף הדינים הנתלים למטה, כי הנה הגבורות במקומם הם בסוד המעלה הגדולה מעלת הזהב על הכסף, וכן לעתיד במהרה בימינו שיתוקן העולם, יהיו הגבורות גדולים במעלה כי לא נירא מן הדין, ואז יהיו הלוים גדולים מן הכהנים. וזה היה טעות קרח שחשב שגדלה מעלתו להיותו מסטרא דגבורה, ואמר בסברתו שהגבורות הם כעת גם כן במעלה כמו החסדים והם ממוזגים, ואם אינו כן רק שכעת הם בתוקפם ואין להשתמש בהן, אם כן למה יגלחו להם השערות. והאמת הוא שהגילוח הוא למען לא יתפשטו הגבורות למטה, כי למטה נהנים מהם הקליפות, ובמקומם הם עוז וחדוה. ובזה תבין שאילו היה מתבונן קרח בענין חוק פרה אדומה שהוא כפרה גדולה לישראל מסוד המתקת הדינים, לא הוה קשיא ליה ולא היה מערער הריב, והש"י יודע האמת ויהי רצון שלא יאמר פינו דבר שלא כרצונו, התבונן כי קצרתי:
זאת חקת וכו' לאמ"ר (במדבר יט ב). הלאמ"ר אינו מובן. והנראה דרמז לאמ"ר, שיאמרו הפרשה ויקראו אותה בתורה בצבור, מסייעא למאן דאמר פרשת פרה דאורייתא:
זאת חקת התורה (במדבר יט ב). עיין במדרשי חז"ל (במ"ר פי"ט א') פרה אדומה נמסרה בחוקה מבלי טעם. ואמרו רז"ל בלשונם חוקה חקקתי גזירה גזרתי אי אתה רשאי לעבור על גזרתי. ויש לתמוה לפי מאי דקיימא לן (יומא מ"ב ע"ב) דלא כרבי שמעון דדריש טעמא דקרא, אם כן, כן הוא הדין בכל משפטי וציווי התורה לעשותן לשם פעלם הגם שלא נדע הטעם, ואם כן במאי תשתנה פרה אדומה בחקה, ואם נאמר שעל כל פנים בשאר המצות יש לנו רשות לחקור ולדרוש בטעמיהן מה שאין כן בפרה, הרי באמת גם בפרה יש טעמים נכבדים ליראי י"י ולחושבי שמו. והנראה דבאמת בכל משפטי התורה הגם שלא נדע טעמיהן, צריך לקיימן בחוקה לעשות הדברים לשם פעלם כאשר צונו י"י אלקינו, רק מה שנכתב חוקה בפרשת פרה, הוא להיות המצוה הזאת טהרות כל הטמאים, נמצא בזה תוכחת מגולה לההולכים אחרי שרירות לבם והחושבים מחשבות און על משפטי התורה, ומבקשים לבוא על פי שכל האנושי בחקירות אנושיית לטעמי מצות התורה, ועל ידי זה חושבים שלא המעשה הוא העיקר, באמרם מה יתרון יבוא לנפש על ידי עשיה גשמיות, רק העשיה נגזרה מהתורה כדי שיתבונן במושכל, ובאם הפתי חישב בדעתו שכבר מבין המושכל, יוסר מעליו חיוב המעשה בפועל, בחושבו אשר רק המושכל יסיר מנפשו טומאה וחלאת דעות ומדות המגונות. הנה כזה הוא חלק הכופרים, לא כאלה חלק יעקב היוצר הכל הוא אלקינו, הוא צונו לעשות את כל המצות האלה, ולו יהיה שהמצות הן מוגשמות המצוה המצות הוא אין סוף ב"ה, בעשות האדם מצות המצוה, בזה יהיה שלימות הנפש בדביקותה בקונה וצורה, מה שאין כן בחקירות אנושית לא יגיע שלימות לנפש ולא תטהר מחלאתה. על כן רמזה בזה התורה בציווייה בענין טהרת הטומאה, צוותה בדבריה זאת חקת התורה, ר"ל שעל ידי מצוה זאת בין והתבונן כל התורה לקיימה בחוקה, ובזה תטהר:
זאת חקת התורה אשר צוה י"י לאמר (במדבר יט ב). להבין הלאמ"ר. גם ויקחו אלי"ך, מהו אלי"ך. והנה פירש רש"י לעולם היא נקרא על שמך. הנה יש להתבונן מהו נפקא לן אם תהיה נקרא תמיד על שם משה, ומהו טעם יש בזה. וגם פירש רש"י בלשונו (והוא מרז"ל (תנחומא חקת סי' ח')) שיאמרו תמיד פרה שעשה משה במדב"ר, צריך להתבונן למה יאמרו שעשאה במדב"ר, ומהו נפקא לן אם עשאה במדבר או בישוב. והנ"ל בזה, דהנה סוד פרה מבואר בכתבי האר"י ז"ל שהוא סוד קליפת נוגה שהיא מטהרת טמאים ומטמאה טהורים, והדבר הזה צריך התרחבות ביאור קצת. ידוע דשלש קליפות הטמאות הם טמאות לגמרי ואין להם מבוא אל הקדושה, והקליפה הרביעית היא קליפת נוגה, היא טיקל"א בחינת משקל והיא מצרנית בין הקדושה והקליפה, ויש בה סוד טו"ב ור"ע, לפעמים היא נכללת בקדושה ולפעמים בהיפך, על כן טיקל"א נקרא כמו לשון המשקל, שנוטה בהכרעה פעמים לכאן ופעמים לכאן. והנה כל הדברים אשר בעולם אשר נאסרו על פי התורה, נפש חיותם מג' קליפות הטמאות לגמרי, על כן נאסרו לעם הקודש כי אין בחיות הזה מבוא אל הקדושה, רק הם צריכים ביטול וכריתה לגמרי כמו שיהיה לעת קץ אשר רוח הטומאה יעביר מן הארץ, ואפילו אם יהיה האדם מכוין באכילה דבר האסור לשם שמים, דהיינו שיעבוד את הש"י בכח האכילה, לא ירצה לקרבן לי"י כי מום בו ואין לו מבוא אל הקדושה, רק צריך לבטל ממנו הכח הניתוסף בו מחיות הדבר הנאסר, על ידי סיגופים וכיוצא בשבירת לבו. והנה מעשה התורה והמצות אשר צוה י"י לעשותם, הם לגמרי מהקדושה, והדברים העולמיים המותרים והם רשות, כגון אכילה ושתיה ומשגל בדברים המותרים, הם מסוד קליפת נוגה והם בסוד המשקל, ועיקר עבודת האדם סובב על קוטב הזה, דהנה נברא האדם באופן הזה שאי אפשר לו לחיות על פני תבל מבלי התעסקות באכילה ושתיה ומשגל, והנה חיות כל אלה הדברים המותרים ורשותיים הנעשים תחת השמש, הם מקליפת נוגה אשר היא מצרנית וסוד הטיקלא, והוא יתבחן בבחינת הדע"ת וכוונת האדם בהכרעה על ידי הדעת הנתון בו, אשר הדע"ת יתפשט בכל מדותיו, דהיינו בלוקח ועושה הדבר המותר ומכוין דעתו לשם שמים, דהיינו שילך בכח האכילה ההוא לעבודת הש"י, ובמשגל להוליד בדומה עבדים לאלקי עולם וכיוצא בענייני משא ומתן, וכל הדברים הנעשים תחת השמש אשר לא נאסרו בחוקי התורה, הנה בעשות כל אלה בכיוון והכרעת דעתו לשם שמים, הנה יוכלל החיות שבדבר המעשיי ההוא אשר היא מקליפת נוגה יבוא אל הקודש לקדושה, ובהיפוך ח"ו כשמכריע בדעתו בעשות כל אלה למלאות תאוותו הבהמיית, הנה יוכלל החיות שבדבר המעשיי ההוא בתוך שלש קליפות הטמאות, עד אשר יתיישב בדעתו לשוב אל י"י וילך בכח האכילה ההוא לעבודתו ית"ש, אזי יוצא בלעם מפיהם ליכלל החיות בקדושה. והנה מעשה האדם בתחתונים גורם בעליונים, דהיינו כשעושה האדם מעשה מותר ורשות תחת השמש בכיוון דעתו לשם שמים ויוכלל החיות מנוגה בקדושה, אזי גורם שהקליפות נוגה שיש בה טוב ורע, והנה הרע הוא מהקליפות הטמאות, וכשתוכלל נוגה בקדושה הנה היא מטהרת טמאים, ובהיפוך ח"ו הנה כשגורם האדם שתוכלל בקליפות הטמאות, הנה היא מטמאה טהורים. והנה זה עיקר עבודת האדם על פני האדמה לגרום שתוכלל ותתעלה נוגה בקדושה, עד שבמהרה בימינו תוכלל לגמרי עם כל בחינותיה, ואז לא יהיה חיות לג' קליפות הטמאות, כי כל חיותם נמשך על ידי קליפת נוגה המצרנית. והנה תראה שמעשה המצות אשר הם בבחינת הקודש לגמרי, מפורשים בתורה כזה וכזה יעשה האדם וח"י בהם, זאת המעשה אשר לא תעשנה אשר הם מחיות הקליפות הטמאות, מפורשים בתורה באזהרה לבל נגוע בקצה העבירות. ובענין מעשה הרשות המותר וההכרחי לחיותו, אינו מפורש בתורה כמה יאכל וכמה ישתה וכמה יעסוק במשגל וידבר דבריו ויעסוק במשא ומתן וכיוצא, רק דרך כלל היא מצוה בתורה (ויקרא יט ב) קדושים תהיו, ופירשו רז"ל (יבמות כ' ע"א) קדש עצמך במותר לך, דהיינו כל הדברים המותרים וההכרחים יקח מהן די הסיפוק בכיוון דעתו לצד הקודש, דהיינו לילך בכח האכילה ההוא לעבוד את הש"י ולא לעסוק במותרות לצד התאוה, ולמה לא פירשה התורה שיעור ההכרח וגבולו אשר בעבור הגבול הוא המותרות. דאי אפשר לפרש זה בתורה, כי בזה אין אדם דומה לחבירו, דהנה יש לך אדם שצריך למאכל ג' לטרות למלאות בטנו, והנה כאשר ישער ויכוין לשם שמים, ויקח די בסיפוק ב' לטרות בכדי שלא למלאות תאוותו, הנה קיים קדושים תהיו ומעשיו הם לצד הקדושה, ויש לך אדם אשר יתמלא בטנו על ידי מזון ליטרא אחת, ויאכל כל שבעו למלאות תאוותו, הנה הגם שהראשון אכל יותר, עם כל זה מעשהו בקודש והשני בתאוה יתהלך. והנה על פי המשל הזה תבין כל ענייני בני האדם, ואי אפשר לפרש השיעור והגבול בתורה, רק סתם קדושים תהיו והוא בשיקול הדע"ת. ואפשר יש לרמז שעל כן נאמר בפרשת קדושים דבר אל כל עד"ת בני ישראל, רצ"ל דע"ת בני ישראל. והנה ניתנה התורה לישראל, בשביל כן ממדבר מתנה לא מקום זרע ותאנה וכו', להורות שעיקר דרכי התורה שלא להנות מעולם הזה, רק כל ענייני האדם יהיו לצורך גבוה, להעלות כל הנאות יישוב העולם מקליפת נוגה אל מקום הקודש על ידי הכרעת הדע"ת כנ"ל. ובזה תבין זאת חקת התורה וכו' ויקחו אלי"ך דייקא, שאתה דעת הכולל ותמיד תהיה נקרא על שמך פר"ה שעשה משה במדבר דייקא, שהדעת מכריע ומשים כל ענייני תאוות העולם הזה מקליפת נוגה (הנקרא פר"ה אדומה תמימה), כמדבר בלי שום כיסופא דגופא, והבן מאוד:
ויקחו אליך וגו' (במדבר יט ב). נ"ל על כוונתך להיותם אינם יודעים סודה, כי להם בחוקה נאמרה, אזי יקחו על דעתך וכוונתך, וככה עצה היעוצה בכל המצות למי אשר לא חלק לו השם בבינה, לעשות על דעת הצדיקים כמ"ש כמה פעמים:
ויקחו אליך פרה אדומה (במדבר יט ב). במדרש (במ"ר פי"ט ו') אמר רבי יוסי ברבי חנינא אמר לו הקב"ה למשה לך אני מגלה טעם פרה, אבל לאחר חקה. יובן לדעתי על פי האמור (בספר מאורי אור והוא מלקוטי תורה עיין ביאיר נתיב) וז"ל, פר"ה אדמ"ה מלכות מצד הדינים פ"ר מנצפ"ך בקבלתה כל אחוריים של השמות, לכן היא אדמה, והם אותיות הקודמת בשמות ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן, וד' הויות מד' מילויים טדה"ד (בגימטריא עם הכולל פר"ה), ומצד זה דין תקיף מטמא טהורים, ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן (בהסרת הויה אחת פשוטה) קפ"ד קס"ו ק"ל קד"ם, בגימטריא פרה אדמ"ה תמימ"ה, ומצד זה מטהרת טמאים, אם כן סוד פרה אדמה תמימה היא בבחינת החסדים שבה והגבורות שבה: עוד נאמר שם (בספר הנ"ל) חק"ה נקראת המלכות וכו', והוא בבחינת הגבורות שבה ובה חקיקה וכו'. והנה תתבונן פר"ה אדמ"ה לפי המספר הנ"ל רומזת לחסדים וגבורות שבה, חקה רומז רק לבחינת הגבורות. והנה משה בסוד הדע"ת שבו עיטרא דחסדים וגבורות, ולזה אמר לך אני מגלה טעמי פר"ה, היינו טעם הנרגש דהיינו החסדים שאתה בסוד הדעת הכולל גם החסדים עם הגבורות, ולאחרים הוא רק חק"ה בסוד הגבורות לבד, על כן ויקחו אליך שתהיה תמיד נקראת על שמך להמתיק הגבורות בחסדים, והשם הטוב יכפר בעדינו ויהי רצון שלא יאמר פינו דבר שלא כרצונו:
ונתתם אותה וכו' (במדבר יט ג). נ"ל שכלל את אהרן בנתינה, להיות העבודה הזאת אינה נעשית על ידו, וקיימא לן (יומא י"ד ע"א) כהן גדול מקריב בכל עת שירצה וכל מה שירצה, וכאן היה בהכרח אלעזר, על כן ניתנה לאלעזר על ידי אהרן, וכאלו אהרן חולק לו ומכבדו במצוה זו, נ"ל:
וכבס בגדיו הכהן ורחץ בשרו וכו' ואחר יבוא וכו' וטמא הכהן וכו' (במדבר יט ז). הנה צריך לסרס המקרא כמ"ש רש"י, ולא דבר ריק הוא ולא דבר מיקריי בתורה בלי דקדוק ח"ו. ונ"ל להורות זמן הטבילה יהיה קודם הלילה, כשיעור שיוכל לבוא אל תוך המחנה לאחר טבילתו ויהיה ביאתו בתחלת הלילה, ואם כן יהיה הטבילה קודם הלילה שיהיה עדיין יום קצת אחר הטבילה, וזה לא היה נשמע אם היה נכתב בהיפוך ורחץ וכו' וטמא וכו' ואחר יבוא וכו', דהוה אמינא דאי טבל קודם ביאת השמש, הוא דנמשך טומאתו עד הערב, אבל אם טבל לאחר ביאת השמש אין הכי נמי דטהור תיכף. לזה משמיענו ורחץ וכו' ואחר וכו', דהרחיצה מוכרחת שתהיה קודם הלילה שיעור שהיית הליכה למחנה. וידוקדק בזה דברי התנא במתניתין דברכות (ב' ע"א) משעה שהכהנים נכנסין דייקא, עיין בתוספות יום טוב:
זאת חוקת התורה אשר צוה י"י לאמר (במדבר יט ב). הנה מהראוי להבין למה נאמרה המצוה הזאת בחוק"ה, אם הוא שאין לחפש בה טעם רק לקיימה בחוק"ה מבלי טע"ם, הנה גם בכל המצות שאין מפורש בהם טעם בתורה כן הוא, דלא קיימא לן כרבי שמעון דדריש טעמא דקרא (יומא מ"ב ע"ב), וודאי אין כוונת רבי שמעון לכוין זה הטעם דאמור בפשוטו, כי הנה רבי שמעון דורש טעמים בזהר פלאי פלאות ורזין דרזין בעסק המצות, וחלילה לומר מי שאינו מכוין כל זה אינו יוצא ידי חובת המצות בעשייתם. ואם הכוונה אומרו המצוה הזאת בחוק"ה, היינו דבשארי המצות גם כן אין מן הצורך לכוין בעשייתם טעמים, עם כל זה המחפש ומבין יוכל לתתבונן בהם טעמם (כפי אשר חלק לו השי"ת בבינה, הגם שאי אפשר לבוא לתכלית טעמיהן כי הוא שכל אלהי), מה שאין כן פר"ה אדומ"ה לא ישיג האדם כלל שום טעם. הרי גם במצות פר"ה יש טעמים גנזי נסתרות לי"י אלקינו, הלא המה באוצרי המקובלים, וגם לפי פשוטו עיין בדברי רבי משה הדרשן, (הביאו רש"י ז"ל והוא מהראשונים דבריו ז"ל הם כעין מדרש). וגם יש לדקדק זאת חקת התורה אשר צוה י"י לאמר דבר אל בני ישראל, היה לו לומר מקודם דבר אל בני ישראל, ואחר כך זאת חקת התורה וכו'. וגם מהו הלאמ"ר, כבר נאמר לאמר בפסוק הקודם. ולהבין כל זה התבוננתי בדברי חז"ל במדרש (במ"ר פי"ט ד'), אמר ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי על כל דבר ודבר שהיה הקב"ה אומר למשה, היה אומר לו טומאתו וטהרתו, כיון שהגיע לפרשת אמור אל הכהנים (ויקרא כא א) , א"ל משה רבש"ע אם נטמא זה במה תהא טהרתו, לא השיבו (הקב"ה), באותה שעה נתכרכמו פניו של משה, כיון שהגיע לפרשת פר"ה אדומ"ה, א"ל הקב"ה באותה שעה שאמרתי לך אמו"ר אל הכהנים, אמרת לי אם נטמא במה תהא טהרתו, לא השבתיך, זו טהרתו ולקחו לטמא וכו'. והנה עם היות שהדברים היה מקובלים אצלם בתורה שבעל פה, אף על פי כן מהראוי שיהיה מזה איזה רמז בתורה שבכתב. ונ"ל דדרשו זה מהפסוק (תהלים יב ז) אמרות י"י אמרו"ת טהורות, (שהתחילו שם בעלי המדרש (ויק"ר פכ"ו א') לפתיחת פרשת אמור), דנקט ב' פעמים אמרו"ת. רצ"ל באמיר"ה אחת של הקב"ה לא השמיע הטהרה, היינו בפרשת אמור אל הכהנים, עד שבאמיר"ה אחרת היינו בפרשת פר"ה דכתיב בה אמיר"ה יתירה, זאת חקת התורה אשר צוה י"י לאמ"ר באמירה הקודמת. וידוקדק בזה לאמ"ר. וגם מ"ש זאת חקת התורה קודם שאמר דבר אל בני ישראל, שזהו רק הקדמה למש"ה זאת חקת התורה אשר צוה י"י לאמ"ר, רצ"ל תשובה לדברי תורה הקודמת ששאלתי מאז ולא אמרתי לך, הנני אומר לך כעת. ושיעור הכתוב כך הוא, זאת חק"ת התור"ה כאשר אשמיעך כעת), אשר צוה י"י (מקדם) לאמ"ר (בפרשה הנאמרת באמירה פרשת אמו"ר). והנה דברי המדרש הזה יתישבו הדקדוקים האחרונים שדקדקנו בפרשה:
אבל הקושיא הראשונה במקומה עומדת, למה נאמרה המצוה הזאת בחוק"ה, ומה הוא החוק"ה שבה יתר משארי המצות. והנה רז"ל במדרש (במ"ר פי"ט ג') אמרו ז"ל ר' יצחק פתח (קהלת ז כג) כל זה נסיתי בחכמה אמרת"י אחכמה והיא רחוקה ממני וכו', אמר שלמה על כל אלה עמדתי, ופרשה של פר"ה אדומ"ה חקרתי ושאלתי ופשפשתי, אמרת"י אחכמה והיא רחוקה ממני, עד כאן. והנה מהיכן המציאו מה שאמר שלמה אמרת"י אחכמה וכו' על פר"ה אדומה. נ"ל דלמדו כעין גזירה שוה אמרת"י, היינו אותה הפרשה שנאמר בה אמירה יתירה ומפרשת ומבארת פרשת אמו"ר, נ"ל. אך דעל פי מדרשיהם זה ביותר יקשה הקושיא הנ"ל, שלמה שנאמר בו (מלכים א' ה יא) ויחכם מכל האדם, לא היה יכול להתבונן שום טעם בפרשת פר"ה אדומה, והנה רבי משה הדרשן המציא טוב טעם אפילו בפשטיית הדרש, ומכל שכן שישנם תילי תילים סודות נמסרו ליודעים והם בכתובים. ונ"ל לתרץ הקושיא הזאת על פי דברי המדרש שהבאתי מקודם, דהנה מהראוי להתבונן באמת מפני מה לא השיב השי"ת למשה באותו פרק ששאל לו טהרת טומאת מת, וגם למה נתכרכמו פניו של משה ומה דאג על זה. ונ"ל לתרץ הכל בעזה"י על פי דברי רבי משה הדרשן דכל מעשי הפר"ה לכפר על עון העג"ל, וכמ"ש רש"י ז"ל בשמו:
והוא בהקדים לך מה דידוע על פי התורה דידיעתו ית"ש אינה מכרחת להאדם בעל הבחירה שהבחירה חפשיית אצלו, דאי לא תימא הכי אם כן אין כאן שכר ועונש כיון שאין בחירה, והתורה בכל פינת יסודתיה מלאה מיעודת שכר ועונש, הנה מוכח מזה שהבחירה חפשיית, וגם כן ידיעתו ית"ש מוכח לרבבות מן התורה, כענין אמרו (שמות ג יט) ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך, והנה רואה ידועה ובחירה ב' העניינים מתאמתים לנו באמונת התורה, ואין מבוא לשכל האנושי להשיג בשכל איך יתאמתו ב' הפכיים, וכבר דברו בזה כל שלטי הגבורים. אבל האמת הנכון שמחוייבים אנחנו על פי התורה להאמין בידיעה וגם להאמין בבחירה, וזה כל יסו"ד התורה, והגם שאין דעת ושכל האדם משיג מציאות הענין האיך יתכנו ב' הענינים, הנה כתב בזה החסיד הקדוש בעל חוב"ת הלבבו"ת (שער עבודת הא' פ"ח) וזה תוכן דבריו, כיון דהידיעה ובחירה שניהם מוכרחם על פי התורה, ושכל האדם אי אפשר לו להשיג מציאות שניהם, הנה אנחנו מחויבים להאמין אמונת אומן בשניהם, ואם רץ לבך למה לא הודיע הש"י בשכלינו להתבונן אמיתיית ב' הענינים בשכל אנושי, תשיב אל לבך הלא נתאמת לנו שהש"י הוא טוב ומטיב, וכל מה שהוא לטובתינו הוא מטיב לנו, ואלו היה יודע הש"י שהמושכל הזה הוא לטובתינו, היה מודיע לנו, אלא על כרחך החכמ"ה העליונה כביכול הוא שאין המושכל הזה לטובתינו, ולפיכך לא הודיע לנו הש"י המושכל הזה, רק להאמין כל זה על פי אמונת התורה, עד כאן תוכן דברי החסיד הקדוש הנ"ל, (ולהלן נבאר אי"ה את אשר עם לבבי למה לא הודיע הש"י המושכל הזה):
והנה עם היות שאין הידיע"ה מכרחת והבחירה חפשיית, זה דוקא ידיעה, אבל דבורו ית"ש מכריח ואי אפשר שישתנה, כדכתיב (ישעיה נה יא) כן יהיה דברי אשר יצא מפ"י לא ישוב אלי ריקם כי אם עשה את אשר חפצתי וכו', כן פירש הפסוק הקדוש מהר"ם אלשיך ז"ל בספר ישעיה, והוא מוסכם מכל הקדמונים על פי יסודי התורה:
ומעתה תתבונן כיון שכל מעשה פר"ה היה לכפר על עון העגל, הנה הגם שהיה זה גלוי וידוע לפניו ית"ש שעתידין לחטוא ויצטרכו לכפרת הפרה, עם כל זה הידיעה אינה מכרחת והבחירה היתה חפשיית אצל ישראל, הנה לא היה באפשרי שיאמר הש"י למשה זאת המצוה בדיבור קודם החטא, דאז יהיו ישראל ח"ו כמוכרחים לחטוא ולא תהיה בחירתם חפשיית, ושוב לא יגיע להם עונש, (והנה רבי משה הדרשן על כרחך ס"ל דאחר מעשה העגל נאמרה פרשת פרה, וגם התנא בעל המדרש ס"ל כן, ופרשת אמור אל הכהנים לדעתם נאמר קודם מעשה העגל), על כן לא היה באפשרי שישיב הש"י תשובה למשה (אז כששאל בפרשת אמו"ר אם נטמא זה במה תהא טהרתו), ולא השיב לו מפרשת פרה, מפני שעיקר מעשה פר"ה באת על חטא לתקן עון עגל, ולא היה רצונו ית"ש להביא הדבר אל עולם הדיבור כדי שלא יהיו כמוכרחים, רק ישאר להם הדבר בבחירה, הגם שהיה הדבר אצלו ית"ש בידיעה, אין הידוע מכרחת והבחירה חפשיית, ועל כן נתכרכמו פניו של משה באותה שעה ששאל בפרשת אמור ולא השיב לו הקב"ה, כי הבין מש"ה שיש בידיעתו ית"ש איזה דבר הניתן לבחירה, על כן אין ברצונו ית"ש להביא הדבר לבחינת דיבור. ולפי זה נודע לנו מן פרשת פר"ה אדומ"ה אמיתיית ידיעה ובחירה, והנה השכל האנושי אי אפשר לו להשיג הצדקת ב' הענינים ביחד, אבל מחוייבים אנחנו להאמין על פי התורה הצדקת ב' הענינים ואין לחקור בחקירות, כי השכל האנושי לא ישיג זה, אבל המה אמיתיים מצודקים בשכל אלקי, הגם שיש ידיעה, עם כל זה משפטי י"י אמת להעניש ולהשכיר, כי הבחירה חפשיית:
עיין בדברי הקדוש באור החיים בראשית מה שפירש בדברי הרמב"ם בזה, דהיינו שאצל האדם אי אפשר לומר עליו שידע איזה דבר ולא ידע אותו דבר, כי יהיו ב' הפכיים. אבל הבורא ית"ש הנה הוא כל יכול, אפשר לומר יודע העתידות מה שהאדם עתיד לעשות, ומעניש ומשכיר את האדם על עשייתו, כי הבחירה אצלו והוא ית"ש כל יכול יודע ואינו יודע בנושא אחד, ואין שכל האנושי מבין זה. והנה עיין מ"ש לעיל בשם החסיד בעל חובת הלבבות שאמר אלו היה יודע הש"י שהשגת ענין הזה טוב לנו להשיגו, בודאי היה ניתן כח בשכלינו להשיגו, כי ידענו שהוא טוב ומטיב, אלא על כרחך שיודע הש"י אשר טוב הוא להעלים מבני אדם המושכל הזה, רק להתנהג בזה הענין על פי דרכי האמונה על פי תורה האלקית:
ואני אמרתי בעניי להבין במעט קט, להבין איזה דבר מהו הטובה שעשה התמים דיעות שהעלים המושכל הזה מבני האדם, רק להניח הענין להאמין על פי יסודי התורה אשר הוא ית' כל יכול, ונוכל לומר אצלו הית"ש ב' הפכיים ביחד ידע ולא ידע, ונשכר בזה מה שנצטוינו על פי התורה והלכ"ת בדרכי"ו (דברים כח ט), הנה גם אנחנו מחוייבים לעשות כזאת, והוא מה שנצטוינו מפי חז"ל (אבות פ"א מ"ו) והוה דן את כל האדם לכף זכות, הגם שהאדם הוא בן שכל, ואפילו בעל רוח הקודש ויודע אשר שבע תועבות בלב הרשע, ונתאמת ענין הרשע אצלו בידיעה ברורה, הנה האדם המשכיל זאת ישים אל לבו והלכת בדרכיו כתיב, מה היא ית"ש ידע ולא ידע ביחד כביכול, גם אנחנו מחוייבים לעשות כזאת. הנה הדבר הזה (היינו העלמת הענין בשכל רק להאמין באמונת התורה כנ"ל), הוא טובה גדולה לקיום התורה ולקיום העולם, ידיד הקורא תלטוש עיני שכלך ותתבונן הענין הזה, כי ילאה הקולמוס להסביר הענין הזה עלי מכתב:
והנה אומר לך עוד את אשר עם לבבי הטובה הגדולה אשר עשה הש"י מה שלא נתוודע לבני אדם עסק הצדקת שכר ועונש (אחר התאמתות הידיעה כי אם באמונת התורה, דהנה השכר והעונש הוא לאדם בין בעולם הזה בין בעולם הבא בין לעתיד לבא בזמן המשיח ולימות התחיה, הכל כפי משקל אל דעות והנה אדם אין צדיק בארץ, ומה יעצור כח יציר חומר לצאת ידי חובתו לפני היוצר כל, הן שמים לא זכו בעיניו ובמלאכיו ישים תהלה, ואיך יצדקו קרוצי גושיו במשפטיו, הנה אם היה עסק שכר ועונש מושג בשכל, אין מבוא להנצל במשפטיו בריה קטנה מעוטה בדעת לפני תמים דיעות, אבל כיון שענין הצדקת ידיעה ובחירה נעלם משכלינו, ולא נוכל לצייר הענין בשכל, רק נאמין הצדקות הענין על פי התורה, ואמונה זו הוא כלל התורה, הנה כיון שנאמין זה רק על פי התורה, הנה בני תורה אנחנו ובישר לנו הש"י על פי נביאו (משלי ו כב) בהתהלכך (בעולם הזה התורה) תנחה אותך, בשכבך (בקבר) תשמור עליך, והקיצות (לזמן התחיה) היא תשיחך. הנה כשבאים ישראל למשפט הן במשפט העולם הזה ועולם הבא ולעתיד, להעניש ולהשכיר על מעשיהם, הנה נזכר לפניו ית"ש איך היה אמונת ישראל בענין השכר ועונש, הלא שכלם לא השיג זה רק האמינו בזה על פי התורה, אם כן הם בני תורה ויקוים בהם בהתהלכך תנחה וכו', והתורה תמליץ טוב בעדיהם בעולם הזה ולעולם הבא ולימות המשיח והתחיה, ויצאו בדימוס ועמך כולם צדיקים (ישעיה ס כא). אם כן העלמת הענין הזה מאתנו מן השכל, ולהאמינו על פי התורה למעלה מן השכל, הוא לטוב לנו כל הימים ולהתנהג עמנו בחסד וברחמים אשר הוא למעלה מן השכל, הבן הדבר היטב:
ועל פי זה פירשנו בטוב טעם ודעת ענין נוסח הוידוי שתקנו אנשי כנסת הגדולה והוא סרנו ממצותך וממשפטיך הטובים וכו', ואתה צדיק על כל הבא עלינו כי אמת עשית ואנחנו הרשענו, מה נאמר לפניך וכו' הלא כל הנסתרות והנגלות אתה יודע, אתה יודע רזי עולם וכו' אין דבר נעלם ממך וכו', ובכן יהי רצון מלפניך וכו' שתמחול ותסלח ותכפר וכו'. והנה יש להתבונן ענין הנוסח מה נאמר לפניך וכו' ומה נספר וכו', אם הכוונה מה נאמר לפניך בפירוט פרטי העונות הלא אתה יודע, אין זו טענה כיון שנצטוינו על פי התורה לפרט החטא, וכאשר הוכיחו (יומא פ"ו ע"ב) מן הפסוק (שמות לב לא) אנא חטא וכו' ויעשו להם וכו', הנה אין לפטור את עצמינו מציווי אלקינו בטענה אנושיית לומר לפניו רבש"ע למה נצטרך לפרט החטא, הלא אתה יודע כי אין לבקש טעמים למצותיו ית"ש, ובפרט שזה ח"ו כמנגד להציווי, וחוץ לזה הלא כבר פורטים החטאים מקודם כאמור אשמנו בגדנו וכו'. ועוד יש להתבונן בנוסח אתה יודע רזי עולם ותעלומות וכו' אין דבר נעלם ממך וכו' ובכן יהי רצון מלפניך שתמחול וכו', האיך תלוי זה בזה לומר רבש"ע הלא אתה יודע רזי עולם וכו', על כן תמחול ותסלח וכו'. אבל לפי דברינו יומתק הענין בטוב טעם, אחר אמירתינו הוידוי בפרטות, הנה אומרים סרנו ממצותיך וכו' (בבחירנו), ואתה צדיק על כל הבא עלינו (כי ידיעתך לא הכריחה אותנו) כי אמת עשית ואנחנו הרשענו (בבחירה), והנה מי שאינו נכנס עמנו באמונה, הנה יחקור על הענין ויוכל ליקח לו זה לטענה לפטור את עצמו מן הדין, באמור הלא הכל גלוי לפניו ית' מבראשית ואנחנו מה עשינו. אבל אנחנו בני אל חי חלילה לנו להוציא זה מפינו, מאמינים אנחנו בתורה המתאמתת לנו ידיעה ובחירה, רק זאת הוא לנו לטענה כיון שאנחנו מאמינים כל זה על פי התורה (הגם שהשכל אנושי מנגד), הנה נקראים אנחנו בני תורה, על כן לך י"י הסליחה על פי הבטחתך בהתהלכך וכו', כנ"ל. וז"ש מה נאמר לפניך וכו' ומה נספר לפניך וכו', כי חלילה לומר לפניך זאת לטענה הלא כל הנסתרות והנגלות אתה יודע, ואילולי ח"ו לא היינו מאמינין בתורה, בודאי היינו יכולים לומר כן, רק אנחנו מאמינים על פי התורה אשר אתה צדיק על כל הבא עלינו, כי אמת עשית ואנחנו הרשענו (בבחירתינו). וגם אתה יודע רזי עולם וכו', ומאמינים אנחנו גם כן בידיעה, וכיון שכן הוא, אם כן אמונתינו הוא רק על פי התורה אם כן בני תורה אנחנו, ובכן בעבור זה יהי רצון מלפניך שתמחול ותסלח וכו', כהבטחתך אשר התורה (שהוא למעלה מן השכל) תמליץ טוב בעדינו שלא להתנהג עמנו במשפט אשר הוא כפי השכל (היינו בערכינו בעולם הזה), רק בחסד ורחמים שהוא למעלה מן השכל, ואתה תבין:
והנה אודיעך ידידי אגב אורחא בכאן, ותשכיל ותדע בזה הים הגדול רחב ידים. תלמוד שלנו תמצא בו כמה פעמים מלתא דאתיא בק"ל וחומ"ר טרח וכתב לה קרא (פסחים י"ח ע"ב), ולמה בזאת, ולמה לא מצינו כזאת בשארי המדות הי"ג שבתורה לומר מלתא דאתיא בגזירה שוה ובבנין אב וכיוצא, טרח וכתב לה קרא, (הגם שהר"ן ז"ל (נדרים ג' ע"א) דחק לפעמים מחמת הכרח איזה קושיא, לומר מלתא דאתיא בגזירה שוה טרח וכתב. אבל לא מצינו בש"ס בפירוש רק מדת קל וחומר), ומהראוי להבין למה ישתנה בזה מדת הקל וחומר מכל המדות. וגם טורח זה למה לנו גם במדת הקל וחומר. ונ"ל דהנה כל המדות אינם על פי שכל אנושי, רק מקובלים בתורה, ומדת קל וחומר בלבד הוא גם כן על פי השכל, ובכדי שנדע שהתורה הוא למעלה מן השכל והוא רצונו ית"ש, ואין להשתמש בחקירות אנושיית בדרכי התורה, על כן מלתא דאתיא בקל וחומר (שהוא שכל אנושיי), טרח וכתב קרא מן התורה, וכיון שנכתב הדבר בתורה הרי הוא למעלה מן השכל:
ומעתה הסכת ושמע, הנה מדת הקל וחומר שהוא של אנושי נקרא די"ן, כמאמרם ז"ל בכמה מקומות (פסחים ל"ב ע"ב) והלא די"ן הוא, כמדת הדי"ן הוא כביכול (בערכנו) על פי שכל, מה שאין כן מדת החס"ד הוא למעלה מן השכל כמ"ש לעיל. על כן תתבונן על פי מאמרינו מדת קל וחומר נקרא די"ן כמ"ש, והנה טרח וכתב לה קרא, היינו מדת אל שבתורה שבכתב בי"ג מדות של רחמים כנודע (שמות לד ו), ושם א"ל מורה על חס"ד גמור, כמד"א (תהלים נב ג) חסד אל כל היום. ומעתה בין והתבונן את אשר כתבתי לך שלשים במועצות ודעת, אם הנהגתינו הוא רק מה ששופט השכל, הנה כביכול התנהגות משפט העליון הוא על פי הדין, מה שאין כן כשהנהגותינו הוא על פי התורה האלקות אמונת אומן למעלה מן השכל, גם במשפט העליון כביכול יצו חסד"ו קדוש יעקב והוא במשפט אמת כמ"ש לעיל. על כן מדת קל וחומר שהוא שפיטת השכל ונקרא דין כמ"ש, טרח וכתב לה קרא בתורה שהוא למעלה מן השכל, בכדי שיגבר חסד"ו עלינו גם במשפט ודין, על כן המדה של רחמים שבתורה שהוא מכוון נגד מדת קל וחומר (שבתורה שבעל פה), הנה הוא מדת שם א"ל הוא מורה בכל מקום חס"ד, כמד"א חס"ד אל כל היום, ממילא תתבונן היטב בדבר המשפט גופא משפט לאלקי איום, הוא ית"ש כחפץ להצדיק עם זו במשפט, ולהתנהג עמהם במדת החס"ד לפנים משורת הדין בכדי שלא יענישם בדי"ן, הנה בעסק השכ"ר ועונ"ש במשפט גופיה, אין מבוא לשכל אנושי לעמוד על המחקר למה יהיה שכר ועונש, כיון שנתאמת הידיעה אצלו ית"ש, ועשה י"י ככה שלא יוכל השכל לעמוד על המחקר בזה, בכדי שנצטרך להשיב הדבר לאמונת התורה שהיא למעלה מן השכל. וכיון שזה דרכינו כל היום להתנהג באמונה זו על פי התורה למעלה מן השכל, הנה המשפט נותן שיתנהג עמנו השי"ת במדת החס"ד שהוא למעלה מן השכל:
עמוד נא עוד כיום אחי ידידי ואשמיעך את דברי אלקים חס"ד י"י מעולם על ישראל עם קרובו, בהמנע מהם השגת השכל בענין הידיעה ובחירה, ויקבלו הדבר באמונת אומן על פי התורה למעלה מן השכל. ואקדים לך ביאור הפרשה בתורה (בראשית טו א) אשר היה דבר י"י אל אברם במחזה לאמר אל תירא אברם וכו' (בראשית טו ב), ויאמר אברם אדנ"י אלקים מה תתן לי ואנכי הולך וכו' ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר, (ודרשו חז"ל (יומא כ"ח ע"ב) דמשק דולה ומשקה מתורת רבו לאחרים), (בראשית טו ג) ויאמר אברם הן לי לא נתת זרע והנה בן ביתי יורש אותי, (בראשית טו ד) והנה דבר י"י אליו לאמר לא יירשך זה כי אם אשר יצא ממיעך הוא יירשך, (בראשית טו ו) והאמין בי"י ויחשבה לו לצדקה. הנה הספיקות אשר יש להעיר בהן בפרשה הלזו. א', מאמר אברהם מה תתן לי ואנכי הולך וכו', היתכן חסידא קדישא אברהם אחר כל הבטחות שהבטיחו הקב"ה לזרעך נתתי וכו', אשר אם יוכל איש למנות את עפר הארץ גם זרעך ימנה (בראשית יג טז), אמר אברהם אחר כך להש"י ואנכי הולך וכו', כאלו ח"ו אינו מאמין בהבטחותיו. ב', הנה הפליג לדבר אשר אליעזר כל וכל בביתו כי אין לו בן, הנה אמר זה לעגמת נפשו, ולמה הפליג בשבחו לומר שהוא דולה ומשקה וכו'. ג', אומרו אחר כך והנה בן ביתי יורש אותי, מן התימא הוא על קדוש עליון כמוהו, יעשה עיקר מן הירושה תחמודי תבל כסף וזהב. ד', מ"ש בן ביתי יורש אותי, באיזה צד ואופן יהיה שייכות ירושתו לעבדו קנין כספו. ה', לשון הכתוב והנה דבר י"י אליו לאמר לא יירשך זה וכו', למה לא אמר בסתם ויאמר אליו י"י, מהו הלשון והנה דבר וכו', וגם מהו הלאמר. ו', והאמין בי"י, מהו החידוש לקדוש עליון כמוהו. ז', והאמן חסר י'. ח', ויחשב"ה לו צדק"ה מהו הפירוש. ונראה לפרש דהנה באמת אברהם רואה ברוח הקודש ובאיצטגנינות אשר בן ביתו הדולה ומשקה מתורת רבו לאחרים הוא יורש אותו, הנה אמר זה להש"י אשר הוא רואה כך, ואמר יתכן זה כיון שהש"י הבטיח לו זרע, והנה באמת ראה כהוגן, דהנה אליעזר נתגלגל בכלב בן יפנה, ויירש את חברון על פי י"י, ואברהם טמון שם הנה כלב יירש אותו, (וגם מן כלב יצא מלכות בית דוד (סוטה י"א ע"ב), הנה כל ארץ ישראל שהבטיח הקב"ה לאברהם, הוא של המלך מזרע כלב), והוא גלגול אליעזר אשר בא עד חברון ופנה מעצת מרגלים, כי ביקש מאברהם שיתפלל עליו, כמ"ש מר"ן האר"י ז"ל, וכשבא לביתו ויהס כלב את העם (במדבר יג ל), וכי זו לבד עשה לנו בן עמרם, הוריד לנו את המן ונתן לנו את התורה וכו' (סוטה ל"ה ע"א) , הנה השקה מתורת רבו לאחרים, הנה אברהם כהוגן ראה. אבל כעת שלא ידע תוכן הענין היה זה לפלא בעיניו, והנה דבר י"י אליו לאמר להשיבו על אמירת"ו, אשר אמת הוא דבר חזיון אשר העבד יירשנו, אבל לא יירשך זה כי אם אשר יצא ממיעך וכו'. ז"ש והנה דבר י"י אליו, היינו דבר י"י הסכימה לדבריו, הבן. והנה באותו המעמד לא היה מובן הדבר כי הם ב' הפכיים, הנה שיבחו הכתוב והאמ"ן בי"י, אשר הוא כל יכול ויכולת בידו לאשר ולקיים כל הפכיים, הגם שהשכל האנושי לא יוכל זה להשיג, על כן והאמ"ן חסר י' המורה על החכמה, להורות שלא חקר בחכמה ובשכל איך יהיה זה אפשריית המציאות, אבל האמן מבלי חכמה, כענין פתי יאמין לכל דבר (משלי יד טו) בהעדר החכמה, והוא דרך האמונה אשר היא למעלה מן החכמה (שהוא י'), והאמונה היא קיצו של י' (תיקו"ז מזו"ח קנ"ו ע"ב) , ואמר ויחשבה לו צדק"ה, הש"י חשב לאברהם כאלו עשה עמו צדקה כביכול, דהנה כל מה שהאדם מוציא בחכמתו מן הכח אל הפועל ומשיג איזה מושכל, הנה החכמה ניתן לו מאת הבורא ית"ש אשר יצר את האדם בחכמ"ה, וכשמשיג איזה דבר בחכמה, הוה כאלו אדם מחזיר לחבירו הפקדון שנתן לו שאין זה צדקה, אבל שהאדם עובד את י"י באיזה דבר אמוניי אשר לא תשיגנו החכמה אשר נתן לו הש"י, הנה תחשב כביכול כאלו נותן להש"י צדקה, בין והתבונן:
מעתה תתבונן התחייבות המשפט לאלקי איום להעני"ש ולהשכי"ר את עבדיו הוא בעבור בחירת"ם, להיות הבחיר"ה חפשיית בידם, דבזולת בחיר"ה אין משפט ואין עונש ושכר, ולהיות היוצר כל הוא אלקינו חפץ להצדיק את עמו ישראל, ואדם אין צדיק בארץ הן במלאכיו ישים תהלה, ומי יוכל לצאת ידי חובתו נגד גדולת רוממותו, ובפרט איש שותה כמים עולה (איוב טו טז). והנה נקרא ית"ש מלך המשפט, ובמשפט יעמיד ארץ, ומי יוכל לצאת בדימוס במשפטו. על כן הפליא עצה היוצר כל הוא אלקינו להעלים מן השכל האנושי השגת ענין שכ"ר ועונ"ש, ואיך יצוייר הבחירה בבני אדם אחרי התאמתות ידיעת"ו, אבל גילה הדבר בתורת"ו, ומחויבים אנו להאמין בזה בדרך אמונת התורה הגם שלא תשיגנו השכל. וכבר כתבתי לך כל מה שהאדם מאמין בדרך אמונה על פי התורה ולא תשיגנו השכל, זה מיקרי כביכול שנותנים להשי"ת צדק"ה וכמ"ש לעיל, אם כן בדין ומשפטי הוא שהש"י יעשה עמנו גם כן צדק"ה, ומתנת חנם יעשה אפילו הרבו לפשוע ח"ו, הנה הדין והמשפט נותן שיעשה עמנו צדק"ה. וזהו ציון במשפט תפדה ושביה בצדק"ה (ישעיה א כז), וזה שאמרו רז"ל (ב"ב י' ע"א) גדולה צדק"ה שמקרבת את הגאולה, אפילו ח"ו אינם ראויים וכדאים, כיון שעושים צדקה היינו מאמינים אמונת אומן בדברים שאין השכל משיגו, רק הוא אמונת התורה וצדקה הוא מישראל, הנה המשפט נותן שיעשה עמנו צדקה ויגאלנו גאולת עולם במהרה בימינו אמן:
הרי שלך לפניך כמה מעלות טובות למקום עלינו מה שהעלים מאתנו השכל הזה. וזהו דברי החסיד בחובת הלבבות דאלו היה יודע השי"ת שהוא לטובתינו להשיג מושכל הזה איך יצוייר ביחד ידיעה ובחירה, בודאי היה נותן כח בשכלינו להשיג זה, אבל כיון שהעלים הדבר והניח הדבר אל אמונת התורה, ודאי צריכין אנו להאמין אמונת התורה ולהאמין שהוא לטובתינו מה שהעלים מאתנו, כי חפץ חסד הוא (מיכה ז יח):
ועתה נשוב לענינינו מה דקיימו וקבלו רז"ל דלכך נאמ"ר אמיר"ה יתירה בפרשת פרה, להיות הפרשה הזו תשובה לפרשת אמור אל הכהנים ששאל משה במה תהיה הטהרה שלו, ולא השיבו הקב"ה שלא יבוא הדבר לעולם הדיבור ויהיו כמוכרחים כמ"ש לעיל, הנה נתאמת בפרשת פרה ידיעה ובחירה, והוא דבר שלא יוכל שכל אנושי להשיג. וז"ש שלמה אמרת"י אחכמה, (רציתי להשיג הדבר הנלמד בפרשת פרה שנאמרה שלא במקומה והוא תשובה לפרשת אמור, ונלמ"ד מזה ידיע"ה ובחיר"ה, ורציתי להשיג זה בשכל אנושי), והוא רחוקה ממנו כי בכוונה נפלאה העלים השי"ת השכל הזה מבני אדם:
ועתה תשכיל ותדע שזה הוא הענין הנלמד בפרשת פרה מאמירתה שלא במקומה, מזה נלמד ידיע"ה ובחיר"ה, והוא יסודי כל מצות התורה (דבזולת האמנה זו אין שכר ועונש). והנה חוק"ה הוא הדבר הזה כיון שאינו מובן בשכל, ונקרא הדבר הזה חק"ת התורה, אותה החוקה הוא יסוד מוסד לכל התורה. וזה שהקדים השי"ת לפרשת פר"ה אדומ"ה זאת חק"ת התור"ה אשר צוה י"י, פרשה זו תשובה לפרשת אמור, ומוכח מזה ידיעה ובחיר"ה כנ"ל דבר שאינו מושג בשכל, רק חוקה היא להאמין על פי התורה, הנה הוא חק"ת התור"ה אבן פנה לכל התורה כולה כמ"ש לעיל, ואחר כך הוא התחלת המצוה הזאת דבר אל בני ישראל וכו', ואתה המעיין תעמיק בדבר ודרוש וקבל שכר:
פסיקתא רבתי (פי"ד א') זאת חקת התורה וכו' ויקחו אליך פרה אדומה תמימה אשר אין בה מום אשר לא עלה עליה עול (במדבר יט ב). למדנו רבינו פרה אדומה כשהיתה נעשית, אם היה מותר לישראל ליקח מן הגוי, כך שנו רבותינו אין לוקחין פרה אדומה מן הגוי כדברי רבי אליעזר, וחכמים אומרים לוקחין. מאי טעמא דרבי אליעזר וכו', מפני שהגוים חשודים על העבירות ולהחטיא את ישראל, אמר ר' פינחס הכהן בן חמא מעשה היה שנצטרכו ישראל לפרה אדומה ולא היו מוצאין, ואחר כך מצאו אצל גוי אחד, הלכו וא"ל מכור לנו את הפרה שיש לך שאנו צריכים, א"ל תנו את דמיה וטלו אותה, וכמה הם דמיה בג' או בד' זהובים א"ל אנו נותנים לך, עד שהם הולכים להביא את הדמים, הרגיש אותו הגוי להיכן הם צריכין וכו', א"ל אינה מוכרה לכם, א"ל שמא להוסיף על דמיה אתה מבקש וכו', ואותו רשע כל שהיה רואה אותם רחוקים וכו', א"ל טול לך ה' זהובים וכו' טול עשרה טול ך' וכו', עד שהגיעו ליתן לו אלף זהובים וכו', והלכו להביא לו הזהובים, מה עשה אותו הרשע אמר לגוי אחד חבירו בא וראה האיך אני משחק ביהודים הללו, כלום הם מבקשים אותה ונותנים לי הדמים אלא מפני שלא עלה עליה עול, הריני נוטל את העול ונתנו עליה וכו' ואטול את ממונם, כן עשה וכו', וזה היא סימנה כל פרה שלא עלה עליה עול, ב' שערות יש בצווארה במקום שעול נתון, וכל זמן שלא עלה עליה עול ב' שערות זקופות הן, נתן עליה עול מיד ב' השערות נכפפים. ועוד סימן אחד יש בה, כל זמן שלא עלה עליה עול עיניה שוות וכו', כיון שבאו ליקח אותה וכו' והראו לו את הזהב, מיד נכנס וכו' והוציאה להם וכו', התחילו מסתכלים בה ורואים את סימנה וכו', א"ל טול פרתך אין אנו צריכין לה שחוק באמך, כיון שראה הרשע וכו' התחיל אומר ברוך שבחר באמונה הזו, ונכנס לו לתוך ביתו וכו' וחנק את עצמו כן יאבדו וכו'. הא למדת שמכל מקום לוקחים פרה בין מישראל בין מגוי, שלא תאמר כתיב בתורה שלא ליקח הפרה אלא מישראל אלא אפילו מן הגוי, מנין ממה שקרא בענין דבר אל בני ישראל ויקחו אליך וגו', עד כאן. מה שיש להתבונן בדברי המדרש הנ"ל היא. א', מה הוקשה לו בפסוק שקבעו שאלתם ודרשתם עליו. ב', כיון שפסק להלכה דמותר ליקח פרה מגוי, והביאו לראיה ממעשה דההוא גוי, למה הוצרך אחר כך לומר מנין ממה שקראו בענין. ג', אומרו ממה שקראו בענין ויקחו אליך, איך מוכח מזה שלוקחים מן הגוי. והנראה לומר דבא בעל המדרש לדייק אומרו במצוה זאת, זאת חקת התורה, וגם אומרו ב' פעמים לאמר. על כן התחיל ודרש מענין ההלכה אם מותר ליקח פרה אדומה מן הגוי, אם צריכין לחוש שמא העלה עליה עול שהוא דבר שאינו ניכר, והביא רבי פינחס הכהן ראיה מהמעשה דההוא גוי שהכירו חכמים בסימנים המקובלים להם בתורה שבעל פה מסיני, שאין לך שום חכמה בטבעיית ובמושכלות שאינו נרמז בתורה, כאשר תראה כמה טרחו חכמי האומות סבי דבי אתונא לידע לכמה הנחש מוליד והעלו חרס בידם, ור' יהושע הוכיח הדבר במישור מן התורה (בכורות ח' ע"ב), וכן בכל עניני החכמות והודעת הטבעיים בבעלי חיים, הכל יש בתורה ברמז, ובמסורה בתורה שבעל פה. והנה בכאן נאמר ויקחו אליך, נשמע מזה דמותר ליקח פר"ה אדומ"ה מן הגוי, כאשר יתבאר להלן אי"ה. והנה יקשה לפי זה הרי המצוה הוא אשר לא עלה עליה עול והאיך סמכינן על הגוי, על כרחך צריך לומר שיש סימנים מובהקים מקובלים על פי התורה, ויכולים להתבונן אם עלה עליה עול, והדברים מסורים לחכמי התורה כי אין שום דבר חכמה חסר מן התורה. וזה שהקדים הכתוב זאת חק"ת התור"ה, (מכאן תלמוד אשר נחקקו בתורה כל הענין אשר נעשה תחת השמש, ויש בה חקיקות כל החכמות המושכלות והטבעיית. וזהו) אשר צוה י"י לאמר לדורות, שאין צריך לעסוק בשום חכמה רק בתורה, ובעסוק בה יבין האדם על ידה כל החכמות, כבר הרחבתי הדברים בכמה מקומות ובכאן עת לקצר:
ומעתה הבוא נבוא לבאר איך מוכח מן המקרא דבר אל בני ישראל לאמר ויקח"ו אלי"ך, ההלכה הזאת שמותר ליקח פר"ה אדומ"ה מן הגוי. דהנה בפסוק (שמות יב כא) משכ"ו וקח"ו לכם צאן, יתיב וקדריש הרב הגדול חיד"א זללה"ה, על פי מ"ש הרב בעל מחנה ראובן דקניית חפץ למצוה דאורייתא, בעינן דוקא בכס"ף דהוא קנין מדאורייתא, מה שאין כן משיכ"ה דהוא קנין מדרבנן לא מהני. והוסיף הרב הגדול מ' חיד"א הנ"ל דגם כסף לחודיה לא מהני, כיון דרבנן תקנו משיכ"ה, אם כן תרוויהו בעינן לקניית חפץ למצוה דאורייתא. וזה שנרמז בפסוק (דגם מילי דרבנן נרמזין באורייתא), משכ"ו (במשיכה), וקח"ו (בכסף) אין קיחה אלא בכסף כמו שאמרו רז"ל (קידושין ב' ע"ב), לכם צאן למצוה דאורייתא, עד כאן דבריו. וחשש לה הרב הגאון מהרא"ז מרגליות זללה"ה בספרו מטה אפרים (סי' תרכ"ה סי"ז) בעניין קניית ארבעה מינים למצוה:
והנה כל זה בקניית ישראל מישראל, אבל בקניית ישראל מגוי, לית דחש לה ובכס"ף לחוד קנה, (או באפשר במשיכה לחודה), נ"ל. (ובענין קניית הגוי איפלגו רש"י ור"ת (ע"ז ע"א ע"א), עיין מ"ש בדרושי שבת הגדול סי' א' עיין שם). ולפי זה, זה שכתוב במדרש הלזה בזה הלשון הא למדת שבכל מקום לוקחים פרה בין מישראל בין מגוי, שלא תאמר כתוב בתורה שלא ליקח פר"ה אלא מישראל, (מדכתיב דבר אל בני ישראל ויקחו וכו'), אלא אפילו מן הגוי, מנין ממה שקראו בענין דבר אל בני ישראל ויקח"ו אליך, (רצ"ל לא כתוב רק קיח"ה ולא כתיב משיכה גם כן, והנה הוא מצות עשה דאורייתא, על כרחך לומר דמותר לקנותה מן הגוי דסגי בקניה אחת לחוד, ואם הקשה האיך נאמין לגוי דלמא העלה עליה עול, לזה הקדים זאת חקת התורה, כל חקיקות החכמות הם בתורה, ויכולים לידע בסמנים אם עלה עליה עול כמ"ש לעיל, ואתה הבן:
מדרש (במ"ר פי"ט ב') זאת חקת התורה (במדבר יט ב), אמרות י"י אמרות טהורות וכו' (תהלים יב ז), ר' חנין בן פזי פתר קרא בפרשת פרה שיש בה משבעה שבעה, שבע פרות, שבע שריפות, שבע הזיות וכו', עיין שם. איני יודע האיך יתפרש זה על הפתיחה אמרות כו' טהורות. ונראה כוונתו כי ז' סוד הטהרה, כי ז' ימים צריכים שמירה לטהרה לרוח הטמאים, זב וזבה נדה ויולדת טמא מת מצורע. ובזה מתרץ בכאן ב' פעמים לאמ"ר, שמרמז בגזירה שוה על אמרות י"י אמרות טהורות, על כן תמצא בפסוק הראשון בכאן ז' תיבות, וכן זאת חקת התורה אשר צוה י"י לאמ"ר ז' תיבות:
וטמא הכהן (במדבר יט ז). תיבת הכה"ן מיותר דעליה קאי. ונ"ל דבא להשמיענו דאינו טמא עד הערב רק לכהונתו, דהיינו לתרומה שהיא לחמו של כהן דייקא, מה שאין כן למעשר, טבל ועלה אוכל במעשר, וכן משמיענו בכאן לשאר טבולי יום שצריכין כפרה, ולא מהני להו ערב שמש לענין קדשים רק הקרבן דייקא, כי התורה גילתה לנו בכאן בתיבת הכה"ן דמיותר, שהערב שמש לא מהני רק לדבר דלא שייכא רק בכהנים, מה שאין כן קדשים שייך גם בישראל אכילת שלמים ותודה. והנה רז"ל (יבמות ע"ד ע"ב) בפסוק (ויקרא כב ז) ואחר יאכל מן הקדשים, דהאי קדשים תרומה היא ואף על פי כן קדשים כתיב, והנה בכאן הוכחה לדבריהם הקדושים האמיתיים, ורשות ניתן לדרוש לכל אחד מישראל על פי יסודות המקובלים מרז"ל, והנה ידוקדק גם כן לשון התנא הנ"ל בתרומת"ן דייקא, דלא שייכא בגווה רק הכהנים, כי נשמע מתיבת הכה"ן, ועיין בתוספות יום טוב:
והיתה לעדת בני ישראל למשמרת וכו' עד עולם (במדבר יט ט). דקיימא לן שנגנז למשמרת לימות המשיח, שממנו יטהרו ישראל במהרה בימינו ויקדשו ממנה פרות אחרות:
הוא יתחטא בו ביום השלישי וכו' (במדבר יט יב). על פי רמזי התורה שכל פסוק מרמז לנו מפלאות תמים דעים, יש לפרש ברמז על פי מה שאמרו רז"ל (סנהדרין צ"ב ע"ב) שבאלף הז' שעתיד הש"י לחדש את עולמו, יעשה לצדיקים אבר כנשרים ירוצו ולא יגעו, וכתבו חכמי האמת שאלו הגדפין יהיו מעסק התורה לשמה, (יעוין בספרי רגל ישרה). וז"ש ברמז הוא יתחטא בו ביום השלישי, היינו שיטהר את עצמו בתורה שניתנה באלף הג', אז על ידי זה גם ביום הז' יטהר, דהיינו באלף הז' שיהיה טהור וקדוש בלי שום מונע לעוף ויהיה קל על פני המים, ואם לא יתחטא ח"ו ביום הג' שהיא התורה, אז וביום השביעי וכו', וכמדומה שכעין זה הוא בספר מעשה י"י ואינו תחת ידי כעת:
וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו טמא הוא (במדבר יט טו). יש לרמז בפסוק הזה על פי מה שרמזנו בפסוק (דברים טז יח) שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך, שהן המה השערים אשר פתח הבורא ית' בגוף האדם, עינים ואזנים וחוטם ופה וברית, למנות לכל שער שופט שישפוט בצדק מאימתי יפתח זה השער ואימתי יסתום, דהיינו עינים יפתח אותם להסתכל בתורה ובמצות ובגדולת הש"י, ובבוא לנגד עיניו דבר ערוה, אזי מהרה קל חיש יעצום עיניו, וכדומה בכל השערים המשכיל יתבונן, ובאם ח"ו עבר על זה ופתח איזה שער במקום ובזמן שראוי לסתום, אזי יהיה ממונה שוטר לכל שער להעניש, היינו שיקנוס את עצמו בקנס ויקבל על עצמו תשובה, כמו שהיו נוהגין תלמידי הרמ"ק שהיו מקבלין על עצמם קנס בעת שיעשו כך וכך, ומחויב לשוב בתשובה תיכף, ובעבור זה עשה י"י ככ"ה לארציות הזאת שכל שער יש לו סוגר, למען יסגר בעת המצטרך, וכמו שאמרו רז"ל (כתובות ה' ע"ב) אליה שבאזן רכה ואצבעיו של אדם כיתדות, שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון יכוף באצבעו האליה לתוך האזן. זה שרמז הכתוב וכל כלי פתוח, ר"ל הכלים שפתחם הבורא יתברך בגוף האדם, אשר אין צמיד פתיל אליו, שאין מחובר עליו צמידת הכיסוי לסוגרו ולסותמו בעת המצטרך, ועושה הכל בלי שיעור מוגבל עם הכלים הנ"ל, טמא הוא כי יבוא ח"ו לכל עבירות שבתורה הש"י יצילנו:
וירמוז עוד וכל כלי פתוח, הרמז על כלי המחשבה (כל"י מלשון וכל"י כלי"ו רעים (ישעיה לב ז)) פתוח, ששם הוא רמז נקודת הפתח, שהוא מכוון באדם נגד בחינת חכמה, פיה פתח"ה בחכמה (משלי לא כו), אשר אין צמיד פתיל עליו, ר"ל איזה מחשבה שבאדם (דבאמת המחשבה אינה נחה כרגע רק מחשבה רודפת מחשבה) שאין ממנה דביקות לבורא ית' או לתורה ומצוה, בודאי לא טהרה היא וצריך להחזירנה בחכמתו לבורא ית' על ידי צירופים אחרים, והמ"י:
וירמוז עוד וכ"ל (במדבר יט טו). היינו הברית קודש מדת יסוד הנקרא כ"ל, כל"י פתו"ח שהוא הכלי הפתוח שהיא פתח הגוף, כמו שכתוב בזוהר הק' (ח"ב ל"ו ע"א) ופסח י"י על הפתח (שמות יב כג) הוא פתח הגוף, ואבינו הראשון היה יושב אחר שנתחתמה בו המילה פת"ח האה"ל (בראשית יח א), והוא הכלי הפתוח להריק מבועות לזרוק ניצוצין לכל עובר, וכמ"ש בזהר שאמר יעקב מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלקים וזה שער השמים (בראשית כח יז) , שממנו יפתחו ארובות השמים להריק על הארץ, עיין בזהר ויצא (ח"א ק"נ ע"ב) בדברי היניקא מבני בנוי דר' צדוק. והנה חלילה חלילה לפתוח הכלי הנוראה הזאת להריק, אם לא לנגד המטרה המצומדת לבניינו לעשות פארות וענפים להגדיל כבוד שמים, ובאם פותח הכלי הנוראה הלזו להיות מערה לאשפה ח"ו, אזי טמא הוא וטמא יקרא. וזה שיעור הכתוב וכ"ל, היינו מדת כ"ל וכנ"ל, כל"י פתו"ח שהוא כלי פתוח כנ"ל, אשר אין צמיד פתיל עליו, ר"ל כשהוא פתוח בזמן שאין הצמיד מחובר עליו והבן, טמא הוא. הש"י יציל את עמו ישראל מכל דבר רע, וטו"ב לגב"ר כי ישא עול שמים בנעוריו:
ולקחו לטמא וכו' ונתן עליו מים חיים א"ל כל"י (במדבר יט יז). ב' במסורה דין. ואידך ולא הורק מכלי א"ל כל"י (ירמיה מח יא). על פי מ"ש (במדבר יט יד) זאת התורה תירגם יונתן דא אחוויית אורייתא, זאת התורה מורה על כל התורה שיש השארת הנפש, על כן המת מטמא שניתרוקנה הקדושה, על כן לטהרה ונתן עליו מים חיי"ם אל כל"י, כי הטומאה נתהווה על ידי שניתרוקנה הכלי, על כן נמסר ולא הורק מכלי אל כלי, על כן עמד טעמו בו וכו', הבן הדבר:
וידבר י"י אל משה לאמ"ר (במדבר יט א) זאת חקת התורה אשר צוה י"י לאמר (במדבר יט ב). חד לאמ"ר מיותר הוא. על פי מה שפירש רש"י והוא מדרשת חז"ל (במ"ר פי"ט ה', ועיין יומא ס"ז ע"ב) לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומ"ר מה המצוה וכו', לפיכך כתב בה חוקה גזירה הוא וכו'. והנה במדרש (במ"ר פי"ט ח') וגם ר' משה הדרשן כתב בה טעם, לכפר על עון העגל תבא אמו ותקנח וכו'. והנה כתב הרב בעל הפלאה השטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר מה טעם וכו', כדי שיאמרו הטעם של ר' משה הדרשן ויתעורר עליהם ח"ו וכו', וצוה הקב"ה שלא לומר הטעם רק להשיב חקה היא, עד כאן דבריו. ובזה מובן הדבר מה שדקדקו לומר שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר מה וכו', תיבת לומ"ר מיותר. אך על פי הנ"ל מדוקדק שהם רוצים שיאמרו ישראל הטעם. ובזה תבין זאת חקת התורה אשר צוה י"י לאמ"ר, הש"י צוה לאמ"ר לשטן ולאומות העולם חקה היא, אבל באמת יש בה טעם:
ויבאו בני ישראל וכו' וישב העם בקדש וכו' ש"ם מרים (במדבר כ א). ש"ם דייקא. כאשר תתבונן במסעות שהם נגד שם מ"ב, תשכיל ותד"ע שקד"ש הוא נגד הל' שבשם יג"ל. וכפשוטו הרמז תובלנה בשמחות וגיל תבאנה בהיכל מלך (תהלים מה טז), להורות פטירת מרים היה רק גניזה להיכל מלך, וגם כן אין בכל השם אות ל' רק זאת, וכבר ידעת אות הל' רמיזתה וסודה, וגם כן הוא בשם הששי שהוא נגד יסוד, וידעת (תענית ט' ע"א) הבא"ר היה בזכות מרים, ועיין בספר מאורי אור בא"ר בגימטריא מ"ב קס"א, וזה בא"ר עליון דבינה, ועיקר שם זה הוא ביסוד, הבן הרמיזות האלה ותבין מ"ש ש"ם דייקא, ש"ם היתה גניזתה ונסתלק הבאר:
ולמה הבאתם את קהל י"י אל המדבר הזה למות שם אנחנו ובעירנו (במדבר כ ד). יש לדקדק למה כינו לעצמם בכאן קהל י"י, מה שאין כן במקום אחר. ב', למה אמרו המדבר הז"ה כמורה באצב"ע, הלא שם היו. ואחר כך סיימו למות ש"ם, כמורה שהמיתה תהיה על שונאי ישראל במקום אחר, והדבר אינו מובן כלל כפשוטו. ונקדים לזה דהנה עיקר גליות ישראל ופיזורם, הוא לקבץ ניצוצות הנידחות המשוקעות בתוך עמקי הקליפות שיקובצו יחד אל הקדושה, על ידי מה שישראל עסוקים בגשמיות אכילה ושתיה בכוונת ידועות, על ידי זה מעלים הניצוץ המשוקע בתוך הדבר המוגשם וניתוסף רוח חיים בנשמת ישראל. ולזה נקראים קה"ל י"י, שמקהילים ומקבילים את ניצוצי הקדושה שהם מסוד הציור, והויה ברזא דמחשבה, וזה היה ענין גלות מצרים לקבץ משם ניצוצות המפוזרות והנדחות לשם, ואחר כך הוציאם למדבר להוציא הניצוצין משר המדבר. והנה היה המדבר מקום מוכן להוציא הניצוצין הנדחות על ידי סודות התורה שהשיגו יותר מכל הדורות, כי היה הכנה גדולה להזדכך החומר להשיג הסודות על ידי שתיית בארה של מרים כידוע, וכאשר נודע מהאר"י ז"ל שהשקה לתלמידו מהרח"ו מכברה שבים שהיא בארה של (מים)[מרים], ואפילו לבהמות היתה סגולה ששתו מהבאר, ואחר כך היו האנשים אוכלין מהבשר, אזי הניצוץ הק' שהיה משוקע בבעל חי ניתוסף על נשמתם מחמת הזדככות הבעל חי. והנה תדע כמו שהאדם אוכל ושותה בכוונה ידועה, אזי נתוסף כח בנשמתם בבררם הניצוץ, ככה להיפך ח"ו כאשר האדם אוכל ושותה למלאות תאותו ובלי כונה, אזי נתוסף כח בסט"א מחמת שמורידים החיות שבתוך דבר הנאכל, שהוא ניצוץ קדוש ששייך לאיזה נשמה מנשמות ישראל, וניתוסף אותו חלק הנשמה אל הקליפה ח"ו. וממוצא הדבר תשכיל ותדע פירוש דבריהם כשנסתלק הבאר שהיה מוכן להשגת ידיעת סודי התורה, ונפשם יודעת מאד על ידי הבאר כל חלקי ניצוצין השייך לכל אחד מנשמות ישראל, וידעו בכוונות מיוחדות האיך להעלותם, אזי ניתוסף בכל עת קהילותם וקיבוצם מניצוצי קדושה, מה שאין כן כשנסתלק הבאר נסתלק מהם הידיעה. וז"ש למה הבאתם את קה"ל י"י, שנקראים אנחנו קה"ל י"י להיותנו מוכנים להקהיל ולקבץ את הניצוצות בכל פעם אל המדבר הזה, דבשלמא כשהיה הבאר, היתה המדבר מוכנת להוציא משר המדבר הממונה על כל הדברים אשר היו במדבר להוציא החיות מהם, אבל כעת כאשר נתבטלה הידיעה בנסתרות, אז יש ח"ו חשש שאדרבא ניצוצי החיות יתוספו למקום המיתה שהם הקליפות. וז"ש למות ש"ם דייקא בתוך הקליפות, אנחנ"ו היינו הניצוצות אשר הם שייכים לנשמתינו, ובעירנ"ו היינו הניצוצות אשר הם כבר בבעלי חיים, ומחויבים אנחנו להביאם לקדושה להיותם בסוד ציור ח"י מדב"ר, וכעת בבלי הודע אדרבא יתוספו כולם למקום המיתה ח"ו, וטענתם היתה גדולה רק שלא היה צריך להיות דרך ריב ומצה, רק בדרך שאלה למשה אדונינו לייעץ איך ומה לעשות, על כן נאמר בכאן (במדבר כ ג) וירב העם וכו', שעיקר הקפידא היה על שאמרו דרך ריב כנ"ל, והמשכיל יתבונן הדברים לאמתתן. ועל פי הדברים האלה תבין מה שצוה הש"י רק לדבר אל הסלע (במדבר כ ח), ולא להכותו כמו על הצור בחורב (שמות יז ו). דהנה ישראל באו כעת בטענה מופלגת לשם שמים לא בעבור הנאת הבאר בגשמיות, רק אמרו שכונתם לשם שמים. והנה באמת אין מעצור להש"י להושיע בלא סגולות הבאר, ובפרט בימי משה שהיה מסוגל לפעול בדבור בלבד, והיה מן ההכרח להודיע זה לישראל שאפשר גם כן בדבור בלבד לפעול העלאת ניצוצין בלא הכנת פעולה ואין מעצור להש"י להושיע. והדבר הזה כאשר תתבונן היה ענין גדול להודיע זה לישראל, שאין מן הצורך שום הכנת פעולה לעבודתו ית"ש ואין מעצור להש"י, הבן מאד. על כן רצה הש"י שיודיעו לישראל שהדומם שהוא המדריגה היותר פחותה שבמדריגות, יוציא שפעו והטמן בתוכו על ידי דבור הצדיק בלבד, ותבין מה שקראם משה המורי"ם (במדבר כ י), שמורים את מוריה"ם (במ"ר פי"ט ט'), שכל תלונותם היה בענין הוראה ולימוד, באמרם שאי אפשר בענין אחר לפעול רק על ידי הכנת הבאר. והנה תבין שבעבור זה הקפיד הש"י על הרועה הנאמן שעשה מעשה בהכאה, ואמר יען לא האמנתם בי להקדישנו וכו' (במדבר כ יב), להודיע להם לישראל טעותם. ותבין מ"ש בזוהר הק' (תיקו"ז כא מ"ד ע"א) שאילו לא הכה משה את הסלע, היה הלימוד בלא טורח הבן מאד, ותבין גם כן המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את י"י וכו' (במדבר כ יג), שהריב היה בעבור הש"י כפי הנראה, וגם כן רבו את י"י באמרם שצריכין איזה הכנת פעולה דוקא, והבן:
מדרש (במ"ר פי"ט ט') לפי שהיה משה משמר עצמו כל אותן מ' שנה שלא להקפיד כנגדן, שהיה מתיירא מן השבועה שנשבע הקב"ה אם יראה איש באנשים האלה וכו' (דברים א לה), היה מבין שאירע זאת על כי דור המדבר המה למעלה מקדושת הארץ, והנה היה מתיירא שלא ימצא גם עליו איזה נדנוד לבל יבוא לארץ, כי שגבה קדושתו למעלה ולא יבוא עד לעתיד עם הדור דיעה: שם (במ"ר פי"ט ט"ז) והניח שלשה הרים הר סיני לתורה, הר נבו לקבורת משה, הר ההר לקבורת אהרן. נ"ל נרמז למשה בתחלה מראה הסנ"ה, סינ"י נב"ו הה"ר. והנה מוכנים לג' דברים הרמוזים בפסוק שפת אמ"ת תכון לעד (משלי יב יט), אהר"ן מש"ה תור"ה: שם (במ"ר פי"ט י"ז) מלמד שמודיעים לצדיקים יום מיתתן כדי שיורישו כתרם לבניהם. מוכח מזה שתלוי הדבר בהאב ביום כו', להוריש כתרו לבנו: לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם (במדבר כ יב). יש לדייק תיבת הז"ה מאי אתי לדייק. וגם אשר נתתי להם, אשר אני נותן מיבעיא ליה. אך דהנה ידוע דלעתיד לבוא במהרה בימינו יבוא גם כן משה אדונינו, וינחיל לישראל את הארץ עם הדור דיעה שלו. וז"ש את הקהל הז"ה דייקא דור באי הארץ, מה שאין כן לדור דיעה יביאו אל הארץ. וגם מדוייק אל הארץ אשר נתתי להם מכבר לא יביאו, מה שאין כן אל הארץ אשר אתן מחדש קיני וקניזי וקדמוני, וכן הוא נרמז במ"ר (פי"ט י"ג):
וישלח משה מלאכים וכו' כה אמר אחי"ך ישראל אתה ידע"ת וכו' (במדבר כ יד). יש להתבונן למה תלה בכאן השליחות למש"ה, (ועיין בפירוש רש"י לקמן בשליחות לסיחון, עם כל זה לא דבר ריק הוא). וגם למה נתייחס באחוה עמו באמרם אחי"ך ישראל. וגם אמרם את"ה ידע"ת וכו', דמורה שהוא יודע יותר משאר האומות. וגם א"ת כל התלאה, מאי מרבה הא"ת. והנראה דהנה ידוע דקומת הקליפה אין להם דעת, דאל אחר איסתריס ולא עביד פירין (זוהר ח"ב ק"ג ע"א). וידוע גם כן דלעתיד תתברר קומת הקליפה, ויכללו בדעת דקדושה בסוד רישא דעשו בעיטפא דיצחק. והנה לפי זה תבין וישלח מש"ה (דייקא סוד הדע"ת) מלאכים וכו', כה אמר אחי"ך (דייקא הרוצה שיבוא זמן האחוה, שתתברר קומתך להיכלל בדעת למיעבד פירין) ישראל, אתה ידע"ת את כל התלאה וכו' (רצ"ל אתה דייקא), תהיה נכלל בדע"ת את כל התלאה וכו', רצ"ל עם כל התלאה וכו', רצ"ל על ידי התלאות שלנו שהוא לצורך הבירור, על ידי זה יגיע טובה לשיעור קומתך והבן, והשם הטוב יכפר בעדינו:
וירעו לנו מצרים ולאבותינו (במדבר כ טו). במדרש (במ"ר פי"ט ט"ו) שכל זמן שישראל בצרה, אף הם בצרה. והנה קשה למה הודיעו זאת לאדום בשליחות הזה. והנראה דסברו להיותו מחזיק במצות כיבוד אב, אפשר בשמעו צרתם מגיע אל האבות הה"ד בשמחתם והצלחתם, יחוש למצות כיבוד אב ויתנום עבור בגבולו בכדי למהר ביאתם לארץ, אבל לא הועילו והוא לאות ולעדות שכל כיבודם הוא רק לרמות:
וישלח מלא"ך (במדבר כ טז). תרגום יונתן הניח כפשוטו, ופירש חד ממלאכי השרת. והנה קיימא לן (ירושלמי סנהדרין פ"ב ה"א) לא על ידי מלאך וכו'. דהנה בכאן היה כבר אחר הגזירה שנגזר על משה שלא יכנס לארץ, וידעו אומות העולם מזה, ובפרט שעיקר השליחות היה אל השר של האומה. והנה בחטא העגל אמר הקב"ה הנה מלאכ"י ילך לפניך וכו' (שמות לב לד), לא רצה משה, והנה אומות העולם ביודעים שהקב"ה בכבודו ובעצמו הצילם ממצרים, סברו שאין כח במלאך לאבד איזה אומה. והנה ידעו שכבר נגזר על משה שלא יכנס ויתקיים הגזירה הנה מלאכי ילך וכו', וכמו שהיה בזמן יהושע שאמר המלאך עתה באתי (יהושע ה יד, עיין עירובין ס"ג ע"ב), ומעתה יתנו כתף סוררת שהמלאך הנשלח לא יוכל להם, והא ראיה שבמצרים הוצרך הקב"ה לבא בכבודו ובעצמו, על כן אמר משה וישלח מלאך וכו', והוא אמת גם כן שבכל מקום שהשכינה נראה שם, מיכאל גם כן נראה, הבן הדבר:
נעברה נא בארצך לא נעבר בשדה ובכרם וכו' (במדבר כ יז). ביונתן תרגם לא נשרגגא בתולין ולא נאנס אריסין ולא נבעול נשי גוברין, באורח מלכא דבשמיא ניזיל. להבין כל זה. ומה שהקדימו שירדו מצרימה (במדבר כ טו) הוא. דהנה ידוע (תנחומא תרומה סי' ט') דיעקב ועשו חלקו עולם הזה ועולם הבא, עולם הבא נשאר לחלק יעקב, ולעשו עולם הזה. ואם כן כל תענוגי עולם הזה אכילה ושתיה ומשגל הם חלק עשו, רק עסק יעקב בהן הוא רק לצורך עולם הבא, דהיינו שמתנהג בהם על פי חוק המלך ודת התורה, ועל ידי זה מעלה הניצוצות הקדושות המשוקעות בהן, שהם לחלק יעקב בקדושה השקועות בתוך קליפת עשו הוא אדום. והנה ראשית ירידת ישראל היה לקליפת מצרים להעלות משם הניצוצין שהיו שם שקועות, כי מצרים היתה קליפה גדולה והך הכפתור וירעשו הסיפים כמבואר בכ"מ, וממילא יהיה בנקל בכל האומות להוציא הניצוצין. וז"ש ישראל לאדום הנה ירדנו למצרים, והכוונה היה להעלות הניצוצין שזה תכלית מגמתינו השייך לחלקינו בקדושה, והרמז (במדבר כ טז) והנה אנחנו בקד"ש, אנחנו בקדושה עיר קצה גבולך, היינו סיום גבולך שאין לך חלק בקדושה, כי לחלקך הוא עולם הזה, על כן נעברה נא בארצ"ך, היינו בארציותך אכילה ושתיה ומשגל הגם שהוא לחלקך בעולם הזה, עם כל זה הוא דבר הצריך לנו לעולם הבא, כי לא נעבור בשדה ובכרם ולא נשתה מי באר כתרגום יונתן, היינו לא נעסוק בכל אלה בדרך העבירה ולתאוה ח"ו, רק בדרך המלך מלכו של עולם נלך בעסק כל אלו הגשמיים על פי חוקי התורה, לא נטה ימין ושמאל לעסוק במותרות עד אשר נעבור גבולך, שיגיע הזמן שיתבטל הגשמיות, ונעבוד את הש"י רק ברוחניות עולם הבא סחרה ואתננה קדש לי"י, והבן כי זה השליחות הוא נצחיות ששולח יעקב לעשו בכל דור ודור שלא יקטרג עלינו והבן:
לא מקום זרע ותאנ"ה וגפ"ן ורמו"ן ומים אין לשתות (במדבר כ ה). תפס גפ"ן ותאנ"ה ורמו"ן, ולא זית שמן ודבש. נ"ל דתאנ"ה וגפ"ן ורמו"ן מרוים הצמא ומשברין הצמאון, הנה מים אין לשתות, אילו היה על כל פנים המינים הללו היו משברים הצמאון, מה שאין כן שמים אין לשתות וגם המינים הללו אין בנמצא, נ"ל. ובזה יונח לנו סיימו בפסוק ומים אין לשתות. דלכאורה לא היה לו לומר רק לא מקום וכו' ותאנה וגפן ורמון ומים ותו לא, ותיבת אי"ן לשתו"ת מיותרין. ולפי מ"ש ניחא להורות דלשתו"ת קאי גם אתאנה וגפן ורמון, דראוין גם כן לשתיה לרוות צמאון הצמא, זה מה שנ"ל כעת:
ויאמר אליו אדו"ם (במדבר כ יח). הנה השליחות היה אל מל"ך אדו"ם, והתשובה מאדו"ם. דהנה ידוע דמלכי אדום בזמן ההוא לא היו מלכי אדום מבני אומתם, רק מאומות אחרות כמ"ש בפרשת וישלח. והנה שלח משה אל מלך אדום, כדרך כל הארץ לשלוח אל המלך אשר יש בידו שבט המושל ויעצור בעמו כרצונו. והנה באה השליחות אל המלך, סיפר הכתוב גודל המשטמה אשר עם אדום השיב דבר בפני המלך לא תעבור בי. והנה יורה הכתוב שלא היתה נסיבה מאת המלך לבל יאבה, רק שהמלך לא השיב דבר, והם השיבו עזות. ותתבונן זה גם כן מדברי יפתח הגלעדי באמרו (שופטים יא יז) וישלח ישראל מלאכים אל מלך אדום לאמר אעברה נא בארצך ולא שמע מלך אדום וגם אל מלך מואב שלח ולא אבה. הנה במלך מואב אמר ולא אב"ה, אבל במלך אדום אמר ולא שמ"ע, רצ"ל שלא השיב דבר כאלו לא שמע הדבר, רק עמו השיבו עזות. וזה שציינה התורה למשמרת לאות וימאן אדו"ם (במדבר כ כא), יזכרו ישראל שהמיאון היה מאדום, ולא מהמלך כי היה מעם אחר:
וימאן (במדבר כ כא). ב' במסורה. דין. וביוסף וימאן ויאמר אל אשת אדוניו הן אדני כו' (בראשית לט ח). וכתבנו שם פירש וימאן ויאמר, הוא על דרך מה שאמר שלמה (משלי א י) בני אם יפתוך חטאים אל תאבה אם יאמרו וכו', ופירש בו הרב אלשיך אשר קודם הטענה שתטעון נגד החטאים, על כל פנים אל תאבה מבלי טעם, כי אם תתחיל המיאון שלך בנתינת הטעם, יבואו להתווכח עמך ולסתור טענותיך, ופן תפול במכמרתם. על כן עשה זאת איפה בני והנצל, שיהיה לך להקדמה שאינך רוצה לעשות זאת בשום אופן ומבלי נתינת טעם. וז"ש ביוסף וימא"ן מבלי טעם, זאת ההקדמה, ואחר כך ויאמר אל אשת וכו', על כן יש פסיק מפסיק בין וימאן לויאמר, שהוימאן הוא מבלי נתינת טעם. והנה נמסר במסרה גם בכאן וימא"ן גם כן במפסיק, שהמיאון היה בלי נתינת טעם, דבשלמא סיחון היה מתיירא פן בעברם דרך עליו, יקחו ארצו מידו כי לא נצטוו עליו. וז"ש ביפתח (שופטים יא כ) ולא האמין סיחון וכו', מה שאין כן אדום ידע שנצטוו עליו, ומבלי טעם מיאן רק לגודל רשעתו:
וישמע הכנעני מלך ערד וכו' כי בא ישראל דרך האתרי"ם (במדבר כא א). יש להתבונן מה הוא הטעם ששמע כי בא ישראל באותו הדרך שהלכו המרגלים, ומה איכפת ליה דוקא בזה. וגם יש להתבונן אומרו כי בא ישראל לשון יחיד, ולא אמר כי באו בני ישראל. אבל ידוע הדבר מלך ער"ד הוא עמל"ק כמו שאמרו רז"ל (במ"ר פי"ט כ'), ונקרא מלך ער"ד הוא מנגד לקדושה עליונה, נגד בחינת לא"ה רח"ל בקדושה (בגימטריא ער"ד), הארכנו בזה במקום אחר (בסוד הדעת דסט"א הוא הממוצע בין המחשבה והדבור), על כן נצטוינו (דברים כה יז) זכו"ר בפה, (דברים כה יט) ל"א תשכ"ח במחשבה (ספרי כ"ה קס"ו), ועל כן כל המלחמות שהם נגד עמלק, אחד מבני לאה המצווה, ומבני רחל העושה, כעין ויאמר משה אל יהושע בחר לנו וכו' (שמות יז ט). וכענין שמואל המצווה לשאול (שמואל א' טו א). וכן במעשה דהמן, הנה מרדכי בגימטריא ער"ד, לא"ה רח"ל, קרי ליה יהודי, וקרי ליה ימיני (אסתר ב ה, עיין מגילה י"ב ע"א), שהיו בו ב' הבחינות. והנה אלו הב' בחינות לא"ה רח"ל, נקראים שכינתא עילאה שכינתא תתא"ה. והנה שכינ"ה במילוי בגימטריא את"ר, כמא דמתרגמינן בריך יקרא די"י מאתר בית שכינתיה, (היינו את"ר הוא בי"ת שכינתיה, כאשר עושין בתי"ם מהאותיות של תיבת שכינ"ה, והוא בגימטריא מש"ה אהר"ן). והנה אלו הב' בחינות נקראים דינא קשיא (לא"ה), דינא רפיא (רח"ל), סוד ב' ימים דראש השנה, (הנה קודם ראש השנה ימי התשובה אלול, כל החודש מסוגל לתשובה להמתיק הב' בתי דינין קש"ה ורפ"ה (בגימטריא תרצ"ו, מנין השעות של כל החודש ברצו"ת י"י דרכי איש וכו' (משלי טז ז)). והנה ישרא"ל ידוע סודו מסוד הנסורה של הב' ימים דראש השנה בסוד לאה ורחל, אשר ב' הימים הללו יום אחד בסוד הנשמות, והב' בסוד העולמות. והנה נשמ"ה עול"ם בגימטריא ישרא"ל, (רמזתי לך רק רמזים והמ"י). והנה ידוע מלחמות סיחון הוא הכנעני מלך ער"ד כמו שאמרו רז"ל, היה באלול (במ"ר פי"ט ל"ב). ובזה תתבונן מה שנאמר וישמע הכנעני מלך ער"ד וכו' כי בא ישרא"ל דרך האתרי"ם, היינו כי קרב מועד והגיע זמן שיבוא ישרא"ל דרך תרי"ן אתרי"ם, היינו את"ר בית שכינת"א עילאה ותתאה ויתמתקו הדינים, (וכבר רמזתי לך את"ר בגימטריא מש"ה אהר"ן), והנה שמע שמת אהרן, והיה סובר שניתנה רשות וכו'. והשם הטוב יכפר בעדינו:
וישלח י"י וכו' השרפים (במדבר כא ו). ב' במסורה. דין. ואידך ויעף אלי אחד מן השרפי"ם ובידו רצפה וכו' בישעיה (ו ו). מכאן למדו רז"ל (יבמות מ"ט ע"ב) שנענש על שאמר לשון הרע על ישראל בתוך עם טמא שפתים (ישעיה ו ה), כמו שבכאן היה העונש על לשון הרע, כמו כן לשם:
ואשד הנחלים אשר נטה לשבת ער (במדבר כא טו). לשב"ת תרין במסורה. דין. ואידך מקץ עשר שנים לשב"ת אברם בארץ כנען (בראשית טז ג). דרשו רז"ל (יבמות ס"ד ע"א) שהה עמה עשר שנים ולא ילדה, צריך לישא אחרת (וישיבת חוץ לארץ אינה עולה מן המנין כשעלה אחר כך לארץ ישראל), זהו ואש"ד הנחלי"ם נקרא הברית קודש דרגא דיסוד כנודע, אשר נטה לשבת ער, היינו כאשר נטה לשבתו במקום ערירי, הנה הזמן הוא מקץ עשר שנים לשבת, עיין בבעל הטורים:
והשקית את העדה ואת בעיר"ם (במדבר כ ח). באכילה צריך ליתן מאכל קודם לבהמתו ואחר כך יאכל הוא, ובשתיה ישתה האדם קודם ואחר כך יתן לבהמה, והוא מוכח מן התורה באכילה כתיב (דברים יא טו) ונתת עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת ושבעת, ובשתיה כתיב והשקית את העדה והדר את בעירם, וכן בגמלי עבד אברהם ואמרה שתה וגם לגמליך אשקה (בראשית כד יד):
ואשד הנחלים אשר נטה לשבת ער ונשען לגבול מואב (במדבר כא טו). איתא בזהר (ח"א ס"ב ע"א) דעל פגם הברית בז"ל ח"ו אינו מועיל לו תשובה. והקשו כל המחברים הלא כלל בידינו (ירושלמי פאה פ"א ה"א) אין לך דבר שעומד בפני התשובה דתברא גזיזין דפרזלא, וכתב בראשית חכמה דתשובה תתאה אינה מועלת, כיון שבה הוא הפגם כנודע למשכילים, אבל מועיל לזה תשובה עילאה שהיא התשובה המגעת עד אמא עילאה בינה. ויש לרמז הדבר בפסוק הזה ואש"ד הנחלי"ם, הוא הברית קודש שהוא אש"ד הנחלי"ם, דכל הנחלים מריקים בו ברכאן להוליד בדומה, אשר נטה לשבת ער ר"ל, כשח"ו נטה את עצמו לשבת במקום חרוב, (או ר"ל כשנוטה לעשות שבת מלשון שבת יוצרו (ישעיה מה יח)), כאשר מריק לאשפות הקליפות ח"ו מקום חרוב, (ע"ר, מלשון ער"ו ער"ו עד היסוד בה (תהלים קלז ז). וגם ע"ר אתוון ר"ע, שהעבירה הלזו נקרא ר"ע, כמד"א (בראשית לח ז) ויהי ער בכור יהודא ר"ע). הנה זאת עצה היעוצה ונשען לגבול מואב, צריך להשען את עצמו בתשובתו לגבול מוא"ב, מוא"ב הכוונה אב"א חכמה, גבו"ל מואב היא אימא עילאה תשובה עילאה, עד שם צריך להיות תשובתו מגעת, והמ"י:
באר חפרוה שרים וכו' ד(במדבר כא יח). שמעתי פירוש הפסוק ברמז מכבוד אדמו"ר הרב הק' מוהריי"צ זצוק"ל מ"כ בק"ק לובלין, שהוא הרמ"ז על לומדי תורה ועל התמכין דאורייתא. וזה שיעור הכתוב בא"ר היא התורה, חפרוה שרים היינו שרי התורה חופרין אותה בעצמם לחפש בגנזיה, כרו"ה ר"ל אבל קונין אותה נדיבי העם, היינו הנדיבים הגם שאינם בעלי תורה, קונים אותה בממונם שמחזיקין התלמידי חכמים, כרו"ה לשון מכירה שכן במדינת הים קורין למכירה כירה (ר"ה כ"ו ע"א). ונמצא הם ב' מדריגות בתורה, או במחוק"ק היינו החוקקים בעצמם, או במשענות"ם הם המשענים שעושין משענות לתלמידי חכמים בעלי התורה, ויהיו אגודים אלה באלה ואחוזים אלה באלה, עד כאן שמעתי בשם כבוד אדמו"ר הנ"ל. וסיום הפסוק וממדבר מתנה, נ"ל לפי זה דפירושו הוא דקאי על במשענותם, ר"ל המחזיקים לומדי התורה הללו צריכין לעשות שיהיו באופן ממדבר מתנה, שלא ידמה בעיניהם שהם הם גדלה מעלתם על שמחזיקים התלמידי חכמים, ויהיו רוצים שיחזיק להם התלמיד חכם טובה על זה וישא להם פנים, רק ידמה להם שהמתנה הזאת שלקח מהם התלמיד חכם, הוא כאלו זכה מהמדבר ממקום הפקר, לבל יחזיק להם טובה ולבל ישא להם פנים. וגם על המחוק"ק היינו התלמיד חכם בעצמו קאי ממדבר מתנה, שישים את עצמו הפקר כמדבר כמו שדרשו רז"ל (עירובין נ"ד ע"א) , וגם לא יחזיק טובה לעצמו שבכוחו סיגל את התורה, רק התורה היא מתנת הש"י לו ממדבר סיני, ואם כן על שניהם קאי ממדבר מתנה, והבן:
ויאמר לא תעבור (במדבר כ כ). בפעם הראשון אמר לא תעבור בי (במדבר כ יח), ובפעם השנית לא תעבו"ר. ראה נא רשעתו שאמר לא תעבור כלל, כי היה חפץ שלא יעברו כלל, כי מאד עגמה עליו נפשו על גדולת ישראל, ורבה המשטמה: