בהר כו' (ויקרא כה ב). מה ענין שמיטה אצל הר סיני וכו', אלא מה שמיטה נאמרה כללותיה ופרטותיה מסיני וכו' (תו"כ כ"ה א'). הנה לא פורש מהיכן נדע שהשמיטה נאמרה תיכף בסיני עם הכללות והפרטות, ופירוש רש"י ידוע. וגם לפי דרכו דרך הקודש יקשה למה עשה הש"י זה הבנין אב דוקא במצות שמיטה. ונ"ל דהנה ידוע מכוונת האר"י ז"ל בברייתא דרבי ישמעאל, כלל נקראים הו' קצוות, פר"ט נקראת המלכות, עיין שם. והנה מצות השמיטה שש שנים תזרע שדך (ויקרא כה ג) נגד הו' קצוות, ובשנה השביעית יהיה לכם קודש דמיון שבת מלכתא מלכות שמים. ואם כן שמיטה ע"כ בהתחלת ציוויה נאמר בה כל"ל ופר"ט, היינו ו' קצוות והמלכות, כן גם כן תלמוד לכל המצות שנאמר בראשית ציווים כללות ופרטות:
וזולת מדרשם הנעים יש לפרש עוד דמשום הכי סמך שמיטה להר סיני, דידוע דעל ידי קרבות ישראל להר סיני נפסקה זוהמת הנחש מהם (שבת קמ"ו ע"א), וזה שסידר בעל הגדה (של פסח) אלו קרבנו לפני הר סיני ולא וכו', כי קרבות הר סיני הוא טובה בפני עצמו שנפסקה מהם הזוהמא. והנה ענין העבודה בשדה ובכרם נמשך מחטא אדם וזוהמת הנחש, שאז נגזר מוץ ותבן על החטה הכל מזוהמא, ונגזר (בראשית ג יח) קוץ ודרדר וכו' ואכלת את עשב השדה (בראשית ג יט), בזיעת אפך כו'. מה שאין כן קודם החטא היתה הארץ מוציאה פירותיה בלא עמל ובלא פסולת, וכמו שיהיה לעתיד במהרה בימינו שהארץ תוציא גלוסקאות וכו' (שבת ל' ע"ב). והנה לזה מרמזת מצות השמיטה בלי עבודת שדה וכרם רק מנוחה לעבודת הש"י, והוא רמז להפסק זוהמת הנחש, והוא נמשך מקרבות הר סיני. וזה שסמך שמיטה להר סיני, והמ"י:
או י"ל כפשוטו סמך שמיטה אצל הר סיני. דהנה התורה ניתנה בהר סיני במקום הפקר כמו שאמרו רז"ל (במ"ר פ"א ז'), להורות לאדם שיעזוב כל אשר לו ויקנה קנין התורה שהוא קניינו במצות השם, ולבל ירע בעיני האדם, סמך שמיטה אצל הר סיני מקום הפקר, להורות כנ"ל:
דבר וכו' ואמר"ת וכו' (ויקרא כה ב). דבר הוא לשון עז, כמד"א (בראשית מב ל) דבר האיש אדוני הארץ אתנו קשות, ואמירה הוא לשון רכה. והנה במצות השמיטה ישנו קשות בעבור האדם על המצוה יגלו מארץ ישראל, כמד"א (ויקרא כה יח) וישבתם על הארץ לבטח, הא אם לא תקיימו וכו' כפירוש רש"י, וכמ"ש (ויקרא כו לד) אז תרצה הארץ את שבתותיה. וכן ישנו במצוה דברים נוחים לדבר על לב האדם לבל יאמר מה נאכל באם לא נזרע, כמד"א (ויקרא כה כ) וכי תאמרו מה נאכל וכו' וצויתי את ברכתי לכם וכו'. וז"ש דב"ר הדברים העזים והקשים, ואמרת הדברים הרכים, עיין במגלה עמוקות ריש פרשת אמור:
אשר אני נתן לכם. על כן אל ירע בעיניכם עזוב שדותיכם וכרמיכם, כי לי כל הארץ:
שש שנים וכו' ושש שנים וכו' (ויקרא כה ג). יש לדקדק למה כפל, הוה ליה למימר שש שנים תזרע שדך ותזמר כרמך. והנראה דהוה אמינא דכל אחד ימנה לעצמו שש שנים מעת קחתו השדה והכרם, ויעזוב הפקר השנה השביעית. ומדכפל ושש שנים תזמור וכו', על כרחך אי אפשר לטעות ולפרש שש שנים תזרע שדך ושש שנים (אחרים) תזמור, דאם כן לפי זה יהיה השמיטה שנת י"ג, דהכתוב בא אחר כך ומפרש (ויקרא כה ד) ובשנה השביעית וכו' שד"ך לא תזרע וכרמ"ך וכו', על כרחך צריך לומר האי ושש שנים תזמור וכו', פירושו דאותן השש שנים בעצמם שאני מצוך לזרוע, אותן השש שנים תזמור וכו', ואי הכוונה כל אחד לפי חשבונו, לשתוק מיניה ויאמר בקיצור שש שנים תזרע שדך ותזמור וכו', ומדכפל וש"ש שני"ם, אותן השש שנים מורה דוקא הידועים לחשבון הכלל, לאפוקי חשבון היחיד לעצמו, והבן:
דבר וכו' כי תבאו וכו' ושבתה הארץ וכו' (ויקרא כה ב), שש שנים וכו' ושש שנים וכו' ואספת וכו' (ויקרא כה ג), ובשנה השביעית שנת שבתון יהיה לארץ שבת לי"י שדך לא תזרע וכו' (ויקרא כה ד) שנת שבתון יהיה לארץ, והיתה שבת הארץ לכם לאכלה וכו' (ויקרא כה ה). והנה הדקדוקים הנופלים במקראי קודש הללו הם. א', התחיל ברבים כי תבא"ו וכו' נותן לכ"ם, וסיים ביחיד תזרע שד"ך, תזמור כרמ"ך ואספת וכו', לא תזר"ע לא תזמו"ר לא תקצו"ר לא תבצו"ר, ואחר כך שוב אמר בלשון רבים והיתה שבת הארץ לכ"ם לאכלה, ושוב בלשון יחיד ל"ך ולעבדי"ך וכו'. ב', ושבתה הארץ שבת לי"י הוא מיותר לגמרי, דעדיין אין אנו יודעין מה הוא השביתה עד אמרו אחר כך פרטי המצוה. ג', למה לו להאריך בדבר הרשות, דהיינו שש שנים תזרע ותזמור שזה אינו מצוה, לא הוה ליה למימר רק מצות שנת השביעית לשבות מעבודת שדה וכרם. וביותר יקשה ואספת את תבואתה היא מיותר לגמרי, ד'. אמר ובשנה השביעית שנת שבתון יהיה לארץ, ושוב כפל בסוף הענין שנת שבתו"ן יהיה לארץ. ה', אומרו והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, והאיך יהיה השבת למאכל. והנה לבאר כל זה נקדים לפרש הפסוקים בפרשת משפטים מענייני המצוה הזאת, אומרו (שמות כג י) ושש שנים תזרע שדך וכו' (שמות כג יא) והשביעית תשמטנה ונטשתה ויתרם וכו' כן תעשה לכרמך לזיתך (שמות כג יב), ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבות וכו' למען ינוח שורך וכו', (שמות כג יג) ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו וכו', הנה גם לשם יש לדקדק. א', למה ליה לאשמועינן מזריעת הרשות בששת השנים, לא הוה ליה למימר רק חיוב השביתה בשביעית. ב', למה סיים כן תעשה לכרמך לזיתך, דהוא מיותר. ג', גם אחר כך במצות שבת בראשית למה משמיענו מלאכת הרשות בששת הימים, לא הוה ליה למימר רק חיוב השביתה בשביעי. ד', אומרו למען ינוח שורך וכו', אין לו ביאור דמשמע שהוא נתינת טעם למצוה שלמעלה. ה', אחר כך אמר ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו, לא ידענו פירושו לפי הפשט. והנראה דהנה רוב הפוסקים פסקו מצות צריכות כוונה אפילו בדיעבד אינו יוצא בלא כוונה, ואפילו הסוברים אינן צריכות כונה, מודו דלכתחילה בעי כוונה. והנה גם במצות י"י אשר לא תעשנה כתב מרן האר"י ז"ל דצריכות כונה, וכתב בכתביו הקדושים כשהיה מסתפר שערות ראשו והניח הפאו"ת והזק"ן, היה מכוין בגלוחו שאינו מגלח יותר כדי לקיים מצות בוראו, כי בזולת זה לא יקרא מצוה כיון שהוא רק שב ואל תעשה. והנה אם זה הוא כך במצות הנקראים לאוין במנין תרי"ג, מכל שכן באותן המנויים לעשין במנין תרי"ג והם בשב ואל תעשה, האיך יחשבו למצות עשה כגון שביתה ממלאכה בשבת ושביתה מעבודת השדה בשביעית, זה לא יחשב לעשיה זולת בהצטרפות העשיה הקודם לה בימים המותרים, ובעת העשיה יחשוב בלבבו היום אני עושה מלאכה זו כי עדיין לא נאסרה בגזירת הבורא, וכשיגיע יום האסור אשבות, הנה עשיית המלאכה הלזו למצוה יחשב תיכף כאלו עשה מצות עשה מעשיות בפועל ממש, ונגמרת המצוה כשיגיע יום האסור וישבות ממלאכה. ולפי זה תמצא טוב טעם ודעת אומרו בפרשת משפטים שש שנים תזרע וכו' והשביעית תשמטנה וכו', כן תעש"ה לכרמ"ך וכו', שבאופן זה עשיה יקרא לה למצות השביתה, כאשר תעשה בששה שנים ותכוין שהיא מותרת עד הגיע תור השביעי ותשבות, יחשב לך למצות עשה שלימה, וכן הוא אחר כך בשבת בראשית ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבות, הכל כנ"ל. וזה שסיים למען ינוח שורך וכו', רצ"ל על כן אני מצוה לך עשיית המלאכה בששה ימים, שעל ידי כך אפילו מה שינוח שורך וחמורך, יחשב לך למצות עשה מעליותא. או דקאי אדלעיל שתעשה המלאכה בששת ימים ותגמור מלאכתך, ותהיה כוונתך למען ינוח בשביעי שורך וכו', והוא הנכון. ואם כן מתחלת מצות שביתת שבת תיכף בעשיית המלאכה בששת ימים ולמצות עשה יחשב, ונגמרה המצות עשה זו בהגיע עת האסור, וישמור את עצמו בלא תעשה שלא יעשה כל מלאכה. וז"ש ובכל אשר אמרתי אליכם תשמר"ו, והשמר הוא לא תעשה. ולפי זה תתבונן גם כן במקראי קדש בכאן, התחיל כי תבאו אל הארץ וכו' ושבתה הארץ וכו', תיכף תתחיל מצות עשה של השביתה ושיחשב לך למצות עשה, עשה כך שש שנים תזרע כו' תזמור ואספת כו', שבעשיות כל מלאכה ומלאכה בששת השנים, תכוין [שכעת] מותר לך בגזירות היוצר ותגמור מלאכתך, כי בשנה השביעית אסור לך הכל. וזה שכפל אחר כך ואמר שנת שבתון יהיה לארץ, רצ"ל בעשייתך באופן (הנזכר), יוחשב להויה ולעשיה השנת שבתון, הגם שהוא בשב ואל תעשה. והנה התחיל ברבים, דקידוש שמיטין תלוי בבית דין, וסיים בלשון יחיד, כי כל יחיד ויחיד מקיים תיכף התחלת המצוה בעשיית המלאכה בששה שנים באופן הנ"ל, והנה כל מה שיאסוף לצורך אכילתו ואכילת אנשי ביתו בכל הששה שנים, למצוה יחשב. וז"ש והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, אם הבעל הבית מכוין כזאת כל מה שיאסוף לצורך אכילת הרבים וירבה לאסוף, למצוה יחשב. וז"ש לכם לאכלה, כל מה שתאסוף יהיה לו קדושת השבת, וביאר תיבת לכ"ם, היינו ל"ך ולעבד"ך וכו', והבן. וכאשר תדקדק תבין הענין לאשורו בעזהי"ת, ועיין בספר המצות להרמב"ם ולהרמב"ן ומגלת אסתר מענין מצות עשה של השביתה:
את ספיח וכו' שנת שבתון יהיה לארץ (ויקרא כה ה). שנת שבתון וכו' מיותר. והנראה דבא להורות כי היכי דלא נימא דבאוספו הספיחים, לא מיקרי עובר על מצות עשה דשמיטה, רק שעובר על הלאו את ספיח קצירך לא תקצור, אבל אף על פי כן מקרי מקיים העשה מה שעזב השדה בלא זרע. לזה אמר שנת שבתון יהיה לארץ, וזולת זה לא מיקרי שנת שבתון, ועובר על עשה ולא תעשה, נ"ל:
והיתה שבת הארץ לכם לאכלה (ויקרא כה ו). יש לפרש שהשבת בעצמו יהיה לכם לאכלה, שעל ידי השבת תאכלו את תבואתכם כל השנה, כי יתברך מעשה ידיכם:
וספרת לך וכו' (ויקרא כה ח). עיין כל הפסוק דהוא כפול ומכופל. ויש לפרש אלו נאמר שבע שבתות שנים והיו לך וכו', הוה אמינא דהמצוה אינה רק למנות שבע שמיטות, דהיינו בהגיע שנת השמיטה הראשונה, ימנו היום שמיטה ראשונה, וכן בהגיע שמיטה שניה, אבל השנים הפשוטים לא ימנו, קמ"ל שבע שנים שבע פעמים. ואלו נאמר שבע שנים שבע פעמים, ולא נאמר שבע שבתות השנים, הייתי אמר דלא ימנו רק עד שבע, דהיינו אחר שנת השמיטה הראשונה יתחילו שוב למנות היום שנה ראשונה לשמיטה, ככה ימנו ז' פעמים עד היובל, קמ"ל שבע שבתות השנים, שכל השבע יהיה מישך שייכי להדדי, ובהגיע השנה השמינית יספרו היום שנה השמינית שהם שמיטה אחת ושנה אחת. ואלו נאמר אלו השנים, ולא נאמר והיו לך ימי וכו' תשע וכו', הוה אמינא דיספרו כך היום שנה ראשונה לשמיטה ראשונה, ובהגיע תור השנה השמינית יספרו היום שנה ראשונה לשמיטה שניה, קמ"ל והיו לך ימי שבע וכו' תשע וארבעים שנה, שיספרו במנין עד הגיע לתשע וארבעים, והבן כי נכון הוא:
וקדשתם וכו' יובל היא תהיה לכם (ויקרא כה י). הנה תהיה לכם אין לו ביאור. ויש לפרש לכ"ם לצרכיכם ולהנאתכם, והכוונה השראת יובל העליון בינה תשובה עילאה, יהיה לכם אז בשנה הלזו, ועל ידי כך ושבתם איש אל אחוזתו, אל אחוזה שלו מקום שאחוז בו במקום הקודש, כי כל המדות חוזרים לשרשם ויתהווה כבריה חדשה. ואמר עוד יובל היא שנת החמשים (ויקרא כה יא). ר"ל להיות יובל שנת החמשים, על כן הוא הרמז לשער הנ' דבינה שהיא שורש הכל, על כן לא תזרעו וכו', כי הוא דמיון עולם הבא שאין בו לא אכילה וכו' (ברכות י"ז ע"א) והכל שלא בטבע העולם. ושמא תאמר מהיכן יהיה לאדם חיות שלא בטבע העולם, אמר בטעם כי יובל (בינ"ה) הוא, (על כן) קודש (חכמה, כמד"א (תהלים כ ג) ישלח עזרך מקדש) תהיה לכם, (כי הם תרין ריעין דלא מתפרשין והחכמה תחיה בעליה (קהלת ז יב), ושמא תאמר אם כן גם כן לא נאכל ולא נשתה בשנה הזו, לזה גמר אומר עם כל זה להיותכם בגוף עדיין בעולם הזה, אי אפשר לכם לקבל השפעת החכמה הזאת בזולת התלבשות בטבע, על כן) מן השדה תאכלו את תבואתה (היינו תבואת החכמה, וגם כן מן השד"ה חקל תפוחין, כי אבא יסד ברתא (זוהר ח"ג רנ"ו ע"ב) , וד' בחכמה יסד ארץ (משלי ג יט). ואמר עוד) בשנת היובל הזאת, (אם זאת תהיה כוונתכם לא מצות אנשים מלומדה, אז) תשובו איש אל אחוזתו, (היינו למקום שורשו שאחוז בחבלי עבותות הקדושה, הגם שיצא בקצת מן העתים מן גדר הקדושה, ישוב לשורשו. בין והתבונן כי דברים עמוקים רמזנו, ומתורץ כמה דקדוקים בפסוקים, ויבוא הכל על נכון בעזה"י:
אל תונו איש את אחיו וכו' (ויקרא כה יד). הנה באונאת ממון אמר איש את אחיו, ולהלן באונאת דברים (ויקרא כה יז) אמר איש את עמיתו. ויראה לפרש דהנה באונאת ממון, יותר יתיר האדם לעצמו בקרובו ואחיו, כי על פי הרוב יש להם עסקים זה עם זה בעסקי ירושות ומתנות, וגם כן יתיר לעצמו שהקרוב מחויב לפרנסו. על כן הזהירה התורה גם באחיו, ומכל שכן לאחרים. ובאונאת דברים ביותר יארע להונות לאיש זר, כי בזלזול קרובו גם הוא מזולזל, על כן הזהירה התורה גם על אחרים, נ"ל:
וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד וכו' אל תונו (ויקרא כה יד). קרוב לפשוטו יש לרמז גם כן בדברי תורה, אם מוכר לחבירו דברי תורה היינו שלומד עמו, הוא באזהרה שלא יונה אותו, היינו כשאינו מסבירו כל הענין הנרצה אשר חלק לו הש"י וישנו בכח התלמיד לקבל. וכן האזהרה על הקונה היינו התלמיד שלא יונה את הרב, שיאמר שמבין ואינו מבין, נ"ל:
ובכל ארץ אחוזתכם גאלה תתנו לארץ (ויקרא כה כד). יש לרמז ובכ"ל היינו השכינה, על דרך מאמרם ז"ל (ב"ב ט"ז ע"ב) בת היתה לו לאברהם ובכ"ל שמה, ארץ אחוזתכם שהיא ארץ החיים ששם אחוזת נשמתכם, גאלה תתנו לארץ היינו ארץ ישראל הגשמיות. ושיעור הכתוב לפי זה על ידי שיהיה כוונתכם הכל עבור השכינה שהיא ארץ אחוזתכם, על ידי זה תתנו גאולה לארץ ישראל:
ויאמר עוד ובכל ארץ אחוזתכם (ויקרא כה כד). היינו על ידי ארציות וגשמיות שאתם דבקים ואחוזים בהיות כוונתכם לטובה לגאול ניצוצי הקדושה, על ידי זה תפעלו גאולה לארץ, כי כאשר יתמו הניצוצין מן הקליפה, אזי יתבטלו הקליפות ויהיה גאולת עולם. ושיעור הכתוב ובכל ענייני ארציות שאתה אחוזים, תתכוונו שיהיה על ידי זה הארציות גאולה לארץ, קצרתי:
והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ כי גרים ותושבים אתם עמדי (ויקרא כה כג). יש להתבונן במקרא קודש הלזה, הגם דבא לתת לאו על חזרת שדות ביובל, עם כל זה למה לן טעם למצוה כי לי הארץ, וגם טעם אחר טעם כי גרים ותושבים וכו'. (והנה לפי פשוטו י"ל דמצות צריכות כוונה לצאת ידי חובת המצוה, ומצוה שיש בה (טעם) מפורש, צריך לכוין גם הטעם. והנה בכאן ב' טעמים צריך לכוין שניהם, והוא גזירת מלך לכוין טעמים במצוה הלזו. אך אף על פי כן יש להתבונן אומרו ב' פעמים כ"י, היה די לשיאמר כי לי הארץ וגרים ותושבים אתם וכו'). גם ותושבי"ם אין לו ביאור, כי לפי הטעם לא יצדק רק גרי"ם. גם אומרו עמד"י לא יצדק, דהוה ליה למימר אתם ל"י. והנראה הגם דאין מקרא יוצא מידי פשוטו, בא גם כן לרמז הבטחה שגם בגלות תדעו שהארץ לא תמכר לצמיתות, הגם שיד הגויים שולטין בה בעוה"ר, תדעו שהארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ, כי הדבר נוגע אלי שמשכני רק בתוכה, כי גרים ותושבים אתם עמדי, הן שאתם גרים הן שאתם תושבים הוא עמדי, בעת שאתם תושבים בארץ הקדושה גם כן אני תושב בתוכה, ובעת שאתם גרים בארץ נכריה כביכול שכינתו גם כן בגלות עמכם, ואם כן שכן הוא בודאי הארץ לא תמכר לצמיתות, כי צורך גבוה הוא, ועל פי זה יובן לנו ברייתא בתורת כהנים פ"ד מ"ה והארץ לא תמכר לצמיתות לחולטנית, כי גרים ותושבים אתם עמדי, דיו לעבד להיות כרבו, כשתהיה שלי הרי היא שלכם, עכ"ל. נלאו המפרשים למצוא פירוש הברייתא. ונ"ל כפשוטו שהיא הבטחה לישראל בגלות, לא יאמרו ח"ו אבדה תקותינו כי עברו עידן ועדנים והארץ הנשמה הלזו ביד עוברי רצונו. וז"ש בהבטחה תדעו עמי בני ישראל והארץ לא תמכר לצמיתות היינו לחלוטין, כי לי כל הארץ ואיך אעזבה ביד עוברי רצוני, ומה שאתם דואגים על אריכות הזמן, אל תשימו לבכם כי גרים ותושבים אתם עמדי כביכול, דיו לעבד להיות כרבו כשתהיה שלי הרי היא שלכם, רצ"ל כביכול בזמן שאני תושב בה, אתם גם כן תושבים וכביכול בזמן שאני גר, גם אתם גרים, על כן קבלו נא מאהבה ותצפו לישועה, כי דיו לעבד להיות כרבו, נ"ל:
מדרש (ויק"ר פל"ג א') וכי תמכרו ממכר לעמיתך (ויקרא כה יד). הה"ד (משלי יח כא) מות וחיים ביד לשון. תרגום עקילס מיצטרא וכו', עד כשם שאתם בוררין את הרכים וכו', כך יהיה לשונכם רך אלו לאלו, לפיכך משה מזהיר את ישראל וכי תמכרו ממכר, עכ"ל. ונראה דבא לדייק תיבת ממכ"ר דמיותר, על כן פירש דלהיות דמחויב האדם לדבר עם חבירו בלשון רך כאילו הוא בעצמו נמכר לחבירו והוא אדוניו. וזה שאמרו וכי תמכרו, ותצטרך לדבר עם חבירך, ממכר לעמית"ך, כאלו אתה בעצמך נמכרת לו, כן תדבר עמו. וראיתי בתרגום יונתן שתרגם וארום תזבנון זביני לחבריכון, או תזבנון עסקא דמטלטלי מן יד חבריכון. נראה דדייק גם כן תיבת ממכ"ר. ומבאר דבמכירה מיירי מכירת קרקעות הגם דאין אונאה לקרקעות (כתובות צ"ט ע"ב), עם כל זה לכתחילה החיוב על המוכר שלא יאנה, על כן דייק הכתוב ממכ"ר שהוא דבר שאינו ניקח מיד ליד, רק הולך מרשות זה לרשות זה על ידי מכירה, מה שאין כן מטלטלין בלקיחה מיד ליד, ז"ש או קנה מי"ד עמיתך:
דבר אחר וכי תמכרו ממכר (ויקרא כה יד). הה"ד (עמוס ז ז) והנה י"י נצב על חומת אנ"ך, שורא דאוניתא כבעל חוב ושטרו בידו וכו', עיין שם כל הענין (ויק"ר פל"ג ב'). גם כן דייק ממכ"ר, רצ"ל כאשר תמכרו יש חשש ממכ"ר לעמית"ך שלא תהיו בעצמיכם מכורים, כי באם תונו איש וכו', ממהרין ליפרע כבעל חוב ושטרו בידו, על כן אל תונו וכו':
דבר אחר וכי תמכר ממכר (ויקרא כה יד). ר' חייא א"ר וכי תמכרו, עתידין אתם לימכר לאומות העולם, אלא תהו שותפין לבריכון כדרך שעשו חנניא מישאל ועזריה וכו' (ויק"ר פל"ג ו'). דייק גם כן תיבת ממכ"ר, לרמז וכי תמכרו לאומות העולם ממכר לעמיתך, תהיו נמכרים להשי"ת לקדש שמו ית'. וז"ש תהו שותפין לבריכון איזה שותפות הוא, ידוע הדברים ענין מסירות נפש הוא העלאת מיין נוקבין אל השכינה, ועל ידי כך ירדו מיין דוכרין, ואם כן מיקרי שותפות, הבן:
יש להתבונן בברייתא דתורת כהנים (כ"ה א') (שהביא רש"י ז"ל) מה שמיטה נאמרה כללותיה וכו'. הנה נעשית מצוה שמיטה בנין אב לכל מצות התורה, ומפני מה דוקא במצוה הלזו נעשה הבנין אב הלזה. ונראה על פי מה דידוע די"ג מדות שהתורה נדרשת בהן, הן המה מכוונים לי"ג תיקוני דיקנא קדישא, וכאשר ילמוד האדם בתורה איזה מדה מהי"ג שהתורה נדרשת, הנה יעורר על ידה המדה המכוונת נגדה בי"ג מדות, ויפעול נגדה לעורר הרחמים כפי המדה: (יתר המאמר לא נשלם בכתב יד אדמו"ר הק' זי"ע זצללה"ה):