Aderet Eliyahu (Rabbi Yosef Chaim), Vayakhel

וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון לה'. לכאורה י"ל למה הוצרך כפל הלשון לומר שבת שבתון לה' והיה די באומרו שבת לה'. ויובן בס"ד לפרש ע"ד דאיתא בש"ע ה' שבת סי' שד"ם ההולך במדבר ואינו יודע מתי הוא שבת מונה שבעה ימים מיום שנתן אל לבו שכחתו ומקדש השביעי בקידוש והבדלה וכו' ע"ש ונמצא לפ"ז שיש תרי גווני שבת הא' הוא שבת האמתיי שהוא יום השביעי באמת והב' הוא שבת שיהיה בגוונא הנז"ל להולך במדבר ולא ידע וכו' שמונה ששה ימים מיום שנתן אל לבו וביום השביעי יקדש אותו כמו שבת בקידוש והבדלה והגם שבאמת על הרוב יהיה אותו היום חול גמור אלא זה נחשב אצלו שבת גמור ובודאי שיש בו ג"כ הארת שבת מאחר שהוא מקדש ומבדיל בברכות ולזה כפל הלשון שבת שבתון לה' שיש תרי גווני שבת ובזה אתי שפיר תרגום יהונתן בן עוזיאל שתרגם שבתא נייחא קדם ה' ולא תרגם כמו אנקלוס שתרגם שבת שבתא קדם ה' כי ודאי שבת זה של ההולך במדבר אם יזדמן לו שיהיה באחד מימי החול אינו שבת גמור לכן תרגם לזה נייחא:

או יובן בס"ד כפל הלשון ע"ד שכתבו המפרשים ז"ל והובא ג"כ בהרב פרשת דרכים ז"ל משם בעלי המחקר דמשכחת לה דבמקום אחד יהיה ביום הששי עדין יום והוא חול גמור ובמקום אחר כבר נטה היום והוא לילה והוא שבת וכן להפך ביום השביעי משכחת לה שבמקום אחד עדיין יום הוא והוא שבת גמור ובמקום אחר הוא לילה והוא חול גמור וטבריא וצפורי יוכיחו והנה ידוע שיש הבדלים רבים בשמי השמים בין ימי החול ליום שבת קדש וא"כ יש לחקור על איזה מקום סומכים בשמים ממעל והעלו שהמקום האמתי לזה היא ירושלים שהיא אמצעות ישוב העולם שנקרא טבור הארץ עכ"ד ז"ל. והנה ודאי הגם שכתבו שהמקום האמתי לזה היא ירושלים מ"מ ודאי גם בשעה שהיא במקומות אחרים בח"ל שבת ובירושלים הוא חול אפ"ה ג"כ יהיה הארת שבת למעלה באותה שעה אלא שהעיקר הוא כשיתחיל שבת בירושלים וזה פשוט ונמצא לפ"ז שיש בקדושת השבת ב' מדרגות זו למעלה מזו הראשונה הוא בזמן השבת שבירושלים והב' בזמן שיהיה שבת במקומות אחרים ובירושלים הוא חול וכאמור ולזה כפל הלשון ואמר שבת שבתון לה':

או יובן בס"ד כפל הלשון והוא דידוע שהשבת תתחלק הארתו לב' הא' בשבוע הקודם והב' בשבוע שאחריו כי יום דה"ו הם הכנת הארה ליום שבת הבא ויום אב"ג שאחריו הם מהאר' השבת שעבר ונמצא שהארת השבת היא נמצאת בשני שבועות חצי שבוע שעבר וחצי שבוע הבא ולז"א וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון לה' שההארה תהיה בשני שבתות כלומר בשני שבועות. ובזה פי' הרב זרע ברך ז"ל מאמרם ז"ל אלמלא שמרו ישראל ב' שבתות כהלכתן מיד היו נגאלין והכוונה פי' ב' שבועות כי ע"י ב' שבועות אז משלימים בחי' השבת כראוי ובזה פי' ז"ל שם לשון זכור ושמור האמור גבי שבת כי לשון זכירה נופל על מה שכבר עבר ולשון שמירה מורה על העתיד ע"ש:

ובזה יובן בס"ד מאמרם ז"ל בזו"הק מהו שבת שמא דקב"ה שמא דאיהו שלים מכל סטרוי והוא כי דה"ו מקמיה שבתא יש בהם רמז לאותיות י"ה דשם הוי"ה כ"ה כי דה"ו גי' י"ה ויום אב"ג דבתר שבתא יש בהם רמז לוא"ו דשם הוי"ה ב"ה כי אב"ג גי' ששה והשבת עצמו הוא בחי' ה"א אחרונה שהיא בחי' מלכות הרי רמז שם הוי"ה ב"ה וז"ש מהו שבת שמא דקב"ה כלומר שבו רמוז שמא דקב"ה שמא דאיהו שלים מכל סטרוי דייקא כלומר משני צדדים משבוע הקודם ומשבוע הבא. ובזה יובן נמי מ"ש דוד הע"ה אחור וקדם צרתני כי ידוע שדוד הוא בחי' מלכות והשבת נמי הוא בחי' מלכות וא"כ הוא מדתו ולז"א אחור וקדם דייקא:

ובזה יובן בס"ד רמז הפ' ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם והכוונה ושמרו בני ישראל בתנאי לעשות את השבת עוד בשבוע הב' שאחריו דעד חצי שבוע הב' אז תגמר שמירתו והארתו ואם יעשו כן אז בטוחים שיהיה זה קיים לדורותם שעי"ז תהיה הגאולה וע"ד שפי' הרב זרע ברך ז"ל על מאמרם ז"ל אלמלא שמרו ישראל ב' שבתות וכו':

או יובן בס"ד לרמוז על תוספת השבת שצריך להוסיף מחול על הקדש וז"ש ושמרו בני ישראל את השבת בתנאי לעשות את השבת ג"כ לעשות דייקא כלומר שיהיו הם עושים שבת חדש מאצלם והוא זמן התוספת שמוסיף מחול על הקדש וזה תלוי ביד האדם שאם האדם יקבל עליו השבת מבעוד יום אזי החול נעשה שבת קדוש. ובזה יובן נמי ממילא כפל הפסוק בפרשה זו שבת שבתון לה' לרמוז על התוספת:

או יובן בס"ד ושמרו בני ישראל את השבת וכו' והוא דידוע מ"ש המפרשים ז"ל ע"פ זכור את יום השבת שהוא רמז לב"המק שאברהם אע"ה קראו הר יצחק אע"ה קראו שדה ויעקב אע"ה קראו בית ודוד הע"ה קראו תפלה וזה ר"ת הש"בת הר שדה בית תפלה עכ"ד ז"ל והנה ידוע שבנין בית שלישי שיבנה במהרה בימינו אכי"ר תלוי בשמירת השבת ע"ד מ"ש רז"ל אלמלא שמרו ישראל ב' שבתות כהלכתן מיד היו נגאלין ובזה יובן ושמרו בני ישראל את השבת שיזהרו בשמירת השבת כדי לעשות בזכות זה את השב"ת ר"ת הר שדה בית תפלה שהוא רמז לב"המק שנקרא בד' שמות אלו ואז זה הבית יהיה לדורותם שלא יחרב כמו ראשון ושני אלא יהיה קיים לדורותם ולזה סיים ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם שיהיה קיים לעד לעולם יען כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש וא"כ הוי מדה כנגד מדה כי כמו שאחר שבא יום השביעי לא היה עוד בריאה כלל כן בית שלישי שיבנה בזכות השבת אין אחריו שעבוד וגלות וחרבן כלל ולכן אמרתי שיהיה קיים לעד לעולם ביני ובין בני ישראל לדורות עולם:

ויבואו כל איש אשר נשאו לבו וכל אשר נדבה רוחו אותו הביאו את תרומת ה' וגו'. הנה תיבת נשאו צריך הבנה ולפי תרגום המתרגם דכתב כל גבר דאתרעי לביה והכוונה שהיה מרצון לבו הנה לפ"ז נראה דהלשון כפול בפסוק שכתב וכל איש אשר נשאו לבו וכל אשר נדבה רוחו אותו דמשמעות היוצא משניהם אחד הוא. ויובן בס"ד לפרש דהנה הישר והנכון הוא והעצה היעוצה לכל איש ישראלי להתגבר על היצ"הר המחטיאו באופן זה והוא שאם יזדמן לפניו איזה מצוה כמו מצות הצדקה וכיוצא בה שצריך לה נדבת ממון הנה אם הוא יש לו מאה אלפים דינרי זהב יחשוב עצמו שהוא עשיר כמו העשיר שיש לו אלף אלפים דינרי זהב וא"כ אז ממילא כשיתנדב איזה נדבה לתת בשביל אותה המצוה יוכל להתגבר על יצ"הר ויתנדב אז נדבה בשופע דכשהוא חושב עצמו שהוא יש לו עשירות כמו העשיר הגדול א"כ אפי' אם יפתנו היצה"ר להיות מקמץ באותה נדבה עכ"ז יועיל דבר זה שיתן לפחות כדי חיובו באמת אבל אם יבא לחשוב עצמו כמות שהוא הנה כשיבא היצ"הר ויעשה לו המצאות של פיתויים כרי לקמץ נדבתו הנה נמצא שעל כל פנים זה לא יתן כדי חיובו באמת והנה עוד תועיל עצה זו שיחשוב עצמו עשיר יותר ממה שהוא באמת דהנה אם יבא לחשוב עצמו כך אז כל מה שיתן יתראה בעיניו שהוא דבר מועט ולא יבא להתגאות בנדבתו כי היצ"הר עיקר המכשול שעושה לנותני צדקה הוא שיחטיאם בזה כדי שיתגאו בנתינת' כדי שתהיה מצוה הבאה בעבירה ח"ו והנה כל זאת העצה היא בהוצאות של מצות הצדקה וכיוצא אבל בהזדמן לו הוצאה של עו"הז שהיא צורך הגוף ותאותו הנה אז העצה תהיה להפך. והוא דאם יש לו מאה אלף דינרי זהב יבא לחשוב עצמו שאין לו כי אם עשרה אלפים דינרי זהב וא"כ ממילא אז יצמצם באותה הוצאה ולא יוציא הרבה לצורך תאות עו"הז הנפסדת שהוא דבר כלה ואבד ואין לה קיום וכיוצא בזה רמזו המפרשים ז"ל בפסוק אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת כלומר בדבר הנוגע לשמים תחשוב עצמך ממעל ובדבר הנוגע לארץ שהוא חמדת הזמן ותאות הגוף תחשוב עצמך מתחת עכ"ד ז"ל. וכמו שמצינו בההוא עובדא דההוא נדיב הכתוב בירושלמי בפסחים שהלכו ר"ע וחבריו לגבות לצדקה ובאו תחלה אצלו וקודם שנכנסו לתוך החצר שלו שמעו קול בנו שהיה שואל לאביו מה נקנה לך לאכול היום הזה וא"ל אביו שיקנה עולשין אבל לא תקנה מאותם הנלקטים ביום זה אלא משל אתמול שהם כמושים ונמכרים בזול וכששמעו כך הניחוהו והלכו להם ואחר שקבצו מכל אנשי העיר באו אצלו לגבות ממנו א"ל למה לא באתם אצלי תחלה כמו שהייתם נוהגים פעמים אחרות א"ל כבר באנו ושמענו קול הנער אומר לך מה נקנה וכו'. א"ל מה שביני לבין הנער ידעתם אבל מה שביני לבין קוני לא ידעתם והכוונה שבמזונות עצמו ובניו הוא מקמץ אבל במצות ה' הוא נדיב אעפ"כ לכו ואמרו לאשתי והיא תתן לכם מדה אחת מליאה דינרין הלכו ואמרו לה א"ל היאך א"ל שתהיה המדה גדושה או מחוקה א"ל סתם אמר לנו א"ל אני נותנת לכם גדושה ואם אמר מחוקה אחשוב הגודש ואנכהו מכתובתי כיון ששמע אח"ך בעלה קם וכפל לה את כתובתה ע"כ המעשה ע"ש:

נמצא לפ"ז שבהוצאות של מצוה כמו צדקה וכיוצא צריך האדם שיחשוב בדעתו שהוא גדול ורב בעושר כמו העשיר הגדול כדי שאז יתן נדבתו בריוח ולא בצמצום וגם עוד תועלת ב' שתקטן נדבתו בעיניו ולא יבא להתגאות בה. ובזה יובן בס"ד כל איש אשר נשאו לבו קרי ביה הנו"ן בדגש וכאלו כתיב אחריו י' והוא כמו נישאו לשון התנשאות וגדולה כלומר שלבו ינשאהו ויגדלהו שיחשוב בעצמו שהוא עשיר כמו העשיר הגדול שיש בעירו כדי שאז יתן בריוח ולא בצמצום והנה לאו כל אדם צריך לתחבולה זו לעשות נגד היצ"הר כי יש שיש לו נדיבות לב הרבה עד להפליא שאפי' שהוא יודע בעצמו שאין לו כ"כ אפ"ה הוא מתנדב יותר מכפי ערכו והנה איש כזה שיש לו לב נדיב וטהור אינו צריך לתחבולה לעשות נגד היצר הרע כי בלא"ה היצ"הר לא יוכל להחטיאו ובטוח הוא בזה ולכן השתא לזה תפס הפסוק תרי גווני כי לאו כל ישראל שוים בזה וזהו ויבואו כל איש אשר נשאו לכו שהוא מין האדם הצריכים לעשות תחבולה זו נגד היצ"הר וגם כל אשר נדבה רוחו אותו הוא ממין האדם אשר יש להם לב טהור ונדיבות רוח מצד עצמם בלתי צורך להם לעשות המצאות נגד היצ"הר כי היצ"הר לא יוכל ליגע בקירות לבם הטהור והנדיב:

או יובן בס"ד לפרש מלת נשאו לבו והוא כי הנה דרך היצ"הר הוא כשרואה באדם אחד שרוצה להתנדב ממון לצורך מצוה בצדקה וכיוצא אז היצ"הר מזכיר לו אות' שעה כל הפסדותיו שהפסיד במשא ומתן ומעציב אותו כדי למנעו שלא יתן דא"ל הבט וראה כמה עקו עברו עליך והפסדת בסחודה פ' כ"וך ובסחורה פ' כ"וך ומי יודע מה תעלה בידך הסחורות שבידך שעדין לא נמכרו וא"כ הבט נא כי הזמן אינו מסייע האדם ובפרט בימים האלה כי הריוח מועט ואינו מצוי ועוד כיוצא בדברים האלה כי כל אלו הדברי' וכיוצא בהם יפלו במחשבת האדם והם מצד היצ"הר ועצתו שהוא משים בלבו מחשבות אלו כרי למנוע אותו ממעשה הטוב שלא יתנדב כלום בשביל מצוה וצדקה והנה אפי' אם זה האדם יתגבר על היצ"הר והגם שיפלו בלבו מחשבות אלו עם כל זה הוא יהיה מוכרח ליתן איזה ממון לצורך אותה מצוה הבאה לידו מכח איזה סבה מוכרחת הנה עם כל זה תמצא שהיצ"הר יהיה גורם במחשבות אלו המביאם על לבו שאותו הממון שיתננו לגבאי בשביל איזה מצוה לא יתן אותו בשמחה ובטוב לבב כי אם בעצבון גדול יען כי היצ"הר ברוב תחבולותיו והמצאותיו שמראה לאדם שיבא האדם לחשוב עצמו כאלו הוא עני ממש שמזכיר לו הוצאות הבית המוטלת עליו ומה דתלו ביה טפלי וטפלי דטפלי וצורך נישואי בניו ובנותיו ומיעוט הריוח הבא לו ממשא ומתן באופן שהיציאה מרובה על ההכנסה וכיוצא בדברים אלו באופן שיוכל להראות לו כאלו העולם חושך בעדו ובזה אז יגרום שאפילו אם יתן סך מה לצדקה יתן אותו בעצבון ולא בשמחה ובטוב לבב וגם יצמצם בו הרבה בכל מה דאפשר לו והנה ודאי אם האדם יתן צדקה בעצבון ולא בשמחה ממאיס הרבה המצוה ההיא יען כי אין לך מדה מאוסה לפניו ית' כמו מדת העצבון וקרא צווח ואמר תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ופוק חזי מה שהאריך והרחיב בזה רבינו מהרח"ו זלה"ה ומה שהזהיר בזה בשערי קדושה ע"ש:

והנה ידוע הוא שמדת העצבון תמשך מיסוד העפר שהוא תחתון לכל היסודות וכמ"ש מהרח"ו ז"ל ולכן הוא דומם ואין בו תנועה כלל ולכן הארץ החומרית היא עפר והיא תחתונה וא"כ צריך האדם להגביר עצמו מיסוד זה שהוא תחתון ולהעלות למעלה ממנו כי לכן אמרו חז"ל שטוב מאור לאדם להביט בשמים ויועיל מאוד לטהרת הנפש וזכות המחשבה והשכל והוא כי הארץ התחתונה היא עפר וא"כ כל מה שיכול האדם לימשך לבלתי הדבק בה אלא להגביר עצמו למעלה כי שם כתיב עוז וחדוה במקומו אז הרבה טוב לנפשו בעבודת הבורא ית'. ובזה יובן ויבואו כל איש אשר נשאו לבו ר"ל הלב הטהור שהיה לו התגבר על החומר ונשאו מיסוד העפר התחתוני הדבק בו שהוא הממשיך לו מדת העצבון והוא נשאו והגביהו למעלה לקרבו אל יסודות הרוחניים שהם מושללים ממדה זו הרעה של העצבון וא"כ מאחר שהגבה ונתרחק מזה א"כ מזה תוכל לדון על צדקתו שהיא שלימה והיתה בשמחה ובטוב לבב כי מדת העצבון לא תמשך כי אם מיסוד העפר כנודע וכוונת הפסוק בזה להשביח את צדקת ישראל אשר הביאו לצורך משכן ה':

והנה דע לך ידידי כי מדת העצבון מלבד שהיא צער הנפש הנה גם היא צער הגוף מאוד ומזקת לגוף הרבה וכמה חולאים רעים ימשכו ממנה ב"מ והנה מכה זו של מדת העצבון היא מעשה ידי אדם והכוונה דהיינו שכל מכה שתבא על האדם ודאי היא גזרה מן השמים שאין אדם ניקף אצבעו מלמטה אלא א"כ מכריזין עליו מלמעלה וא"כ הכל גזור מן השמים אבל העצבון שיהיה לאדם זה האדם הוא שהביאו בידו על עצמו ומן השמים לא גזרו עליו שיהיה לו מכה זו יען כי העצבון הוא דבר מגונה ושנאוי לפני הקב"ה והאדם אפי' על עונותיו אין ראוי להיות נעצב הרבה ואם מן השמים יגזרו על האדם יסורין הנה הקב"ה רוצה שהאדם יקבל את היסורין בשמחה ובטוב לבב וא"כ איך שייך שמן השמים יגזרו עליו עצבון מאחר שצריך להיות מקבל גם יסוריו בשמחה וזה הוא נסיון שעושים לאדם תמיד לראות אם מקבל את כל היסורין הבאים עליו בשמחה או לאו וא"כ לא אפשר שהם יגזרו עליו עצבון ועוד דמעיקרא עיקר העצבון שיהיה לאדם ע"פ הרוב יבא מחסרון אמונה שאם היה לו אמונה והבטחה בהש"ית כראוי וכמצטרך ודאי לא יבא לידי עצבון וא"כ איך שייך שתהיה מדת העצבון גזירה מן השמים וא"כ מוכרח לומר שזו המכה הקשה היא מעשה ידו אדם כלומר הוא עצמו הפועל ומביא עליו מכה זו ונפקא מינה שלזה צריך התעוררות ממנו לשים הבטחתו בהש"ית ויעורר לבו בשמחה וגילה:

והנה כדי להסיר העצבון מן האדם יש לזה ג' דרכים הא' הוא מ"ש חז"ל ע"פ דאגה בלב איש ישחנה שאם ישיחנה לאחרים אז ודאי יסחנה מדעתו כי טבע הנעצב על איזה דבר אם יספר צרתו לאחרים הנה בדבור הזה לוקח לעצמו תענוג רב ואפשר לו להיות מסיח אותה מדעתו מעט משא"כ הנעצב ואינו מדבר כלום אלא מניח דאגתו בלבו זו מכה קשה עד מאוד ולא יתנחם להסירה מלבו. הדרך הב' אם זה לא הועיל לו הנה דרך אחרת המועיל להסיר העצבון הוא כי האדם יביט בעיניו על כל קורות הזמן ומאורעותיו הבאים על בני אדם שבדורו אשר הם בעירו ובשער מקומו כי יש כמה וכמה בני אדם שהיו עניים מרודים ועברו על ראשם מים הזדונים ואח"ך בזמן מועט עלו למעלה רמה והיו עשירים גדולים וכמה בנ"א שהיו אסורים בנחושתיים וחייבים סך עצום ואח"ך נעשה להם כמה המצאות וקמו מהעפר ופרעו חובותיהם והם היו מלוים לאחרים וכמה נשים שהיו יושבות תחת בעליהן כמה שנים ולא נתעברו עד שכמעט נתייאשו מזה ואח"כ הש"ית פקד אותם והולידו בנים ובנות וראו בנים לבני בניהם וכמה בעלי חלאים שהאריכו בחליים עד שכמעט נתייאשו מהם ואח"ך הקב"ה המציא להם רפואה שלימה והיו בריאים וחזקים וכן כיוצא בזה בקורות הזמן העוברים על יושבי תבל ושוכני ארץ שהגם שירבו באדם עכ"ז היתה תשועת ה' כהרף עין להסירם מעל האדם ויוציאנו מיגון לשמחה ומאבל ליו"ט ומאפילה לאור גדול וא"כ הנה האדם שיש לו צרות מצרות הזמן לא יהיה נעצב בלבו אלא יביט בקורות הזמן שעברו על אחרים וספו תמו ואחריתם היתה שלום וברכה וא"כ אז יתנחם על צרתו כי אין מעצור לה' להושיעו וכמש"ה קוה אל ה' ויושע לך. והדרך הג' הנה אם גם בזה לא התנחם כי לא מצא אדם שקרה לו צרה כצרתו דומה בדומה וניצול ממנה הנה יש דרך אחרת להסיר ממנו העצבון והוא שילך אצל האנשים השלמים מגידי מישרים והם יספרו לו מעשיות שעברו על יושבי תבל ושוכני ארץ מאד"הר ועד עתה ובאזניו ישמע כמה וכמה מיני צרות צרורות שעברו וכמה עשה הש"ית נסים ונפלאות בהצלת האדם מהם והנה בזה ודאי יוכל למצוא במה מכאובים כמכאוביו שעברו וחלפו אשר בזה ודאי יתנחם ויוחיל לתשועת ה' יען כי ברבוי הדורות שעברו מאד"הר ועד עתה ימצא מינים ממינים שונים בקורות הזמן ותולדותיו:

והנה בזה יובן בס"ד רמז הפסוק בתהלים ואלהינו בשמים כל אשר חפץ עשה עצביהם כסף וזהב מעשה ידי אדם פה להם ולא ידברו עינים להם ולא יראו אזנים להם ולא ישמעו והכוונה לומר שאין לו לאדם להצטער אם ישלחו לו מן השמים דבר רע יען כי מאחר שזה הוא מהש"ית א"כ זה הוא רצונו ית' ולמה יצטער האדם בדבר שהוא רצונו ית' וכמו שאמ' החכם ומה לי מהזמן אם לא רצונך וז"ש ואלהינו בשמים כל אשר חפץ עשה וא"כ מאחר שהוא חפצו ורצונו אין לו לאדם להצטער על שום מקרה הקורא אותו כי זה רצונו ית' ומי יאמר לו מה תעשה וכמ"ש החכם ואיך יאמר יציר חומר אלי יוצרו מה תעשה ודבר זה הוא סמא דכולא שאם כל אדם יבא תמיד לחשוב כן ודאי לא יצטער משום דבר. ועתה התחיל דוד הע"ה לתמוה על אותם בעלי עצבון הנעצבים על הקורות אותם בענייני המשא ומתן שלהם יען כי רוב העצבון יהיה בשביל ממון כי בקרב תבל אין לך חמדה בחמדת עו"הז כמו חמדת הממון ולז"א עצביהם כסף וזהב עצביהם מלשון עצבון כלומר העצבון אשר נעצבים על כסף וזהב הנה זה מעשה ידי אדם כלומר אל תחשוב שגם דבר רע זה הוא גזרה מן השמים כשאר יסורין אלא אין זה כי אם מעשה ידי אדם כלומר האדם עצמו הוא הפועל וממציא ומביא עליו מכה זו יען כי מן השמים לא ירצו שיהיה לאדם מכה זו ואם חייב בדינו יביאו עליו יסורין אחרים ולא יסורין אלי של העצבון כי אדרבה מן השמים ירצו שישמח האדם גם ביסורין ויקבלם בשמחה וא"כ זו המדה של העצבון היא מעשה ידי אדם ולא מעשה שמים והתחיל אז אדונינו דוד הע"ה להתרעם ולתמוה על בעלי מדה זו ואמר פה להם שיכולים לספר צרתם ודאגתם לאחרים ולא ידברו בתימה ר"ל למה אינם מדברים כדי שאז יפיגו צערם ויגונם ואפשר אז להסיח הדאגה מדעתם לאט לאט וכמ"ש על פ' דאגה בלב איש ישחנה שאם ישיחנה לאחרים יסיחנה מדעתו והוא הדרך הא' שכתבנו בס"ד. ואם היה במונח שעשו כן ולא הועיל להם להסיר הדאגה והעצבון מלבם הנה יש תועלת אחרת לזה ולמה לא עשו והוא כי עינים להם שיכולים לראות בקורות הזמן ומים הזדונים שעברו על ראש הבני אדם ואח"ך ספו תמו הרעות והיו כלא היו ואחריתם היתה טובה ושלוה ומנוחה והנה יש להם עינים לראות בכל זאת ולא יראו בתמיהה דאם היו רואים ודאי היו מתנחמי' בצרתם ולא היו נעצבים כי גם הם יקוו לתשועת ה' אשר היא כהרף עין והוא הדרך הב' שכתבנו בס"ד. ואם היה במונח שעשו כן ולא הועיל להם יען כי גדל הכאב להם מאד ולא מצאו מכאוב כמכאובם שיתנחמו ממנו הנה אכתי יש עוד דרך ג' להועיל להם והוא כי אזנים להם לשמוע בהם ממגידי מישרים סיפורי מעשיות בענין התשועות שעשה הש"ית בקורות הזמן מאד"הר ועד עתה כי בודאי יש למצוא ברבוי הדורות שעברו דומה בדומה להם ויותר וא"כ ולא ישמעי בתמיהה שאם היו מטים אזנם לשמוע כזאת ודאי היו מתנחמים והיה מפיג צערם ויגונם ולא היו נעצבים עוד כי היו מצפים לתשועת ה' כל שעה וכל רגע כי לא יבושו קווי ה' וכמ"ש חזקו ויאמץ לבבכם כל המיחלים לה' בטחו בה' וכו':

כל מרים תרומת כסף ונחושת הביאו את תרומת ה' וכל אשר נמצא אתו עצי שטים לכל מלאכת העבודה הביאו. יובן בס"ד כי הנה עיקר מצות הצדקה והנדבה צריך שתהיה בלתי גאוה ושיחשוב הנותן כאלו לא נתן כי אם דבר מועט ואם יראה שהוא נתן לצדקה אלף כסף והדל הפחות נתן עשרה פרוטות נחושת אל יבא להתגאות על זה הנותן נחושת אלא צריך לחשוב שהכסף שלו יעלה במשקל אחד ומעלה אחת עם הנחושת של העני יען כי הוא לרוב עשרו חשוב אצלו מתנת הכסף שנתן הוא כערך מתנת הנחושת שנתן העני וזה העני לרוב דלותו חשוב לגבי דידיה מתנת הנחושת שלו כערך מתנת הכסף של העשיר וא"כ שניהם במשקל אחד ולמה יתגאה בנתינתו הרבה על העני שנתן דבר מועט והנה אם האדם יבא להעריך מתנתו ונדבתו כאמור הנה ודאי זה תהיה התרומה שלו זכה וברה כליל לה' שאיש כזה יוכל לעשות לש"ש בלתי פנייה וז"ש כל מרים תרומת כסף ונחושת ר"ל מרים ומעריך בשכלו התרומה של כסף של העשיר ושל נחושת של העני בערך אחד ומעלה אחת כי יבא לחשוב כאמור הנה בני אדם כאלו הם דוקא חשובים שהביאו את תרומת ה' דייקא כלומר שהיא תרומה לשם ה' לש"ש משוללת הפנייה. ומ"ש וכל אשר נמצא אתו עצי שטים יובן בס"ד לרמוז כי הנה גם הגבאי המקבץ הנדבה וגם שלא הביא מכיסו לאותה מצוה כלום אפ"ה חשיב כאלו הביא הוא ג"כ מאחר שהוא ההולך וממציא כדי צורך אותה מצוה והנה עצים רמז למצות כי היא עץ החיים למחזיקים בה שטים מלשון שטו העם ולקטו שהוא רמז למצוה של הגבאי שהוא הולך ושט ממקום למקום לקבץ וזהו וכל איש אשר נמצא אתו נמצא אתו עצי שטים ר"ל מצות של גבאות לכל מלאכת עבודה הנה ג"כ מבני אדם כאלו ג"כ חשובים הביאו. או הכוונה כך לכל מלאכת העבודה הביאו ר"ל כאלו כל המלאכה הם הביאו אותה יען כי על ידם המציאו כדי צרכה:

וכל אשה חכמת לב בידיה טוו וגו'. יובן בס"ד לרמוז הכוונה שקשרו וחברו חכמת הלב שהיא המחשבה עם הידים שבהם המעשה כדי לקדש עצמם במחשבה ומעשה כאחד ולא שתהיה המחשבה מופרדת מן המעשה כי האדם הפוגם במחשבתו הנה הוא מפריד המחשבה מן המעשה שתהיה מחשבתו בדבר אחר שאינו מעין המעשה והכתוב בא להגדיל קדושת מעשה המשכן שאפילו מעשה הנשים היתה בשלימות גמורה:

והנה לכאורה צריך להבין הטעם שקורא הפ' בכמה מקומות לכל העוסקים במשכן חכמי לב באופן שמיחס הכל ללב וגם המתנדבים קורא אותם נדיב לב והגם שהדבר ידוע דאצל הקב"ה העיקר הוא הלב וכמ"ש חז"ל רחמנא לבא בעי עכ"ז צריך לדעת דלמה יהיה הלב הוא העיקר בזה במצוה כזו שהיא מצות הנדיבות דחזינן שזה האדם עשה מעשה והביא כסף וזהב וא"כ מה לנו במחשבת לבו אם היה ברצון ובלתי פנייה הלא המעשה היא העיקר ותבטל המחשבה ואמנם יובן בס"ד כי הנה ידוע דהמשכן היה לתקן מעשה העגל וגם הוא להורות כי הש"ית מחל להם על אותו עון והשדה שכינתו בהם כראשונה והנה מאחר שהוא תיקון עון העגל שהוא עון ע"ז דמענישים בה גם על המחשבה שהיא בלב כמ"ש למען תפוש את בית ישראל בלבם לכן מאחד שהקלקול פועל בזה במחשבה ובלב א"כ גם התיקון צריך שיהיה במחשבה ובלב שיקדש לבו ומחשבתו כמו שצריך לקדש מעשהו ולכן צריך שתהיה הנדיבות מן הלב וממנו יתחיל התיקון תחלה גם לכן קוראם חכמי לב כי בתיקון ההוא שעושים מקדשים ומטהרים את לבם גם כן:

או יובן בס"ד הטעם כי הנה העגל הם היו רוצים לעשותו דוגמת מרע"ה ח"ו שיהיה סרסור בין ישראל להקב"ה שיהיה הוא מקבל השפע מלמעלה ח"ו ונותן לישראל וא"כ הם רצו לעשותו דוגמת הלב שהוא דרכו לקבל חיות וכח העולה מן המאכל והוא מחלק לכל האיברים ונמצא שהוא מקבל השפע מן המשפיע ומחלק להם ולכן בתיקון העגל רצה הקב"ה שיתחיל התיקון מן הלב תחלה כי הם רצו לעשות העגל דוגמתו ולכן אמר חכמי לב וקפיד שיהיה הנודב נדיב לב:

והמלאכה היתה דים וכו'. איתא במסרה והובאה בספרי המפרשים ז"ל בסדר הזה והמלאכה היתה גדולה והמלאכה לא ליום ולא ליומים והמלאכה היתה דים ע"כ. ויובן בס"ד לפרש קישור הפסוקים בסדר זה והמלאכה לא ליום ולא ליומים והמלאכה היתה גדולה והמלאכה היתה דים והוא דהנה האדם יש לו ב' מלאכות בעו"הז הא' מלאה רוחנית והוא שע"י עסקו בתורה ומצות ומע"ט בונה בשמים עליותיו שהוא בורא כמה רקיעים וכמה עולמות ומתקן כמה תיקונים למעלה ועל זאת המלאכה אמר התנא לא עליך המלאכה לגמור וכו' ע"ש. ומלאכה הב' היא מלאכת הגופנית של צרכי עו"הז והנה אם האדם לא יבקש להרויח ממלאכתו כי אם כדי סיפוקו דוקא ולא לאסור ממון ולצבור הון הנה זה יוכל להתעסק במלאכה הרוחנית כראוי אבל אם הוא יבקש לצבור ממון רב ממלאכה הגופנית למלאת אוצרותיו כסף וזהב הנה זה לא אפשר לו לעסוק במלאכה הרוחנית כראוי יען שאם הוא יבקש לאסוף הון רב הנה זה אין לדבר סוף כי מי שיש לו מנה רוצה מאתים וכן ע"ז הדרך אין קץ כי אין אדם מת וחצי תאותו בידו וכמ"ש שלמה הע"ה אם יוליד איש מאה ושנים רבות יחיה ורב שיהיו ימי חייו ונפשו לא תשבע מן הטובה וכו' וכן הוא אומר אוהב כסף לא וגו' משא"כ אם הוא עצמו לא ירדוף לבקש יותר מכדי סיפוקו א"כ אפשר לו לפנות דעתו לעסוק במלאכה הרוחנית ושניהם יתקיימו אז בידו והנה האדם בר"ה וכפור הוא מתחזק בעבודת ה' ובתורה ביתר שאת וביתר עוז ואמנם אח"ך הוא עוזב הכל ולזה רמז במסרה והמלאכה לא ליום ולא ליומים כלומר והמלאכה היא מלאכה רוחנית לא ליום ולא ליומים ר"ל לא צוך הש"ית לעשות אותה ביום כפור ובשני ימים של ר"ה דוקא ואח"ך תעזבנה אלא צריך שתחזיק בה כל השנה כולה וא"ת ומה הפרש עשיתי עתה מן הקודם וכי בר"ה ובימים השייכים לה שהם ימי התשובה הלכתי להתפלל בב"הכ ועתה בשאר ימי השנה אינני הולך לב"הכ הלא גם עתה בשאר ימי השנה של"ית אנכי בא לב"הכ שחרית מנחה וערבית ולומד חוק לישראל כל יום ויום לז"א והמלאכה היתה גדולה כלומר יודע אני שגם עתה אתה בא לכ"הכ ומתפלל ולומד מעט אחר התפלה אבל ההפרש שעליו אני מוכיח אותך הוא שהמלאכה הרוחנית של אותם הימים של עשרת ימי תשובה שהם שייכים לר"ה וכפור היתה המלאכה גדולה שהיית קם באשמורת הבוקר לבא לב"הכ וגם אחר התפלה תלמוד תורה הרבה וגם קודם מנחה תבא ללמוד בב"הכ ועוד אתה מרבה בצדקות ועושה על עצמך חומרות וסייגים וזהו היתה גדולה לא כן עתה שאתה מצמצם הרבה בלימודך ובכל שאר עבודת שמים ולכן אנכי מוכיח אותך ואם יש לך טענת ועצת היצ"הר לומר ומה אעשה לפרנסה הצריכה בכל יום ויום לבני הבית ואם לא אלך לשוק מן הבוקר עד הערב איך ארויח לז"א והמלאכה היתה דים כלומר אמת שאתה צריך לעסוק גם כן במלאכה הגופנית עכ"ז אינך צריך לעסוק באופן שיהיה לך ממון רב לגנוז באוצרותיך אלא והמלאכה היא מלאכה הגופנית היתה דים כלומר צריך שתהיה כדי סיפוק אנשי ביתך דוקא וזהו דים כלומר כדי סיפוקם ולא לבקש שיהיה מותרות ואם המותרות באו לך ממילא הנה מה טוב אבל לא שאתה תאבד זמנך וימיך עליהם לצבור ממון רב יותר מכדי צורך אנשי ביתך ואם כן אם כה תעשה אזי תוכל לעסוק חצי היום במלאכה הרוחנית וחצי היום במלאכה הגופנית ולמה צריך לאבד זמנך מן הבוקר עד הערב. ואמר היתה לשון עבר כלומר הבט על הראשונים שקודם ממך שג"כ היו עוסקים במלאכה הגופנית אבל היתה דים כלומר כדי סיפוקם ולא כדי לצבור ממון רב ואם הרויחו ממון רב הוא ממילא כפי ההצלחה שהיו מוצלחים מהבורא ית' כי אין מעצור לה' להושיע בין רב למעט וכאשר יראה האדם בחוש הראות כי לפעמים בשעה קלה יוכל להרויח ריוח גדול אשר לא ישיגוהו אחרים בשנה תמימה והכל הוא בעזרת הבורא המשביע לכל חי רצון:

הפטרת ויקהל
ויקם את העמוד הימני ויקרא את שמו יכין ויקם את העמוד השמאלי ויקרא את שמו בועז. יובן בס"ד כי ידוע מ"ש רז"ל הרוצה להחכים ידרים והרוצה להעשיר יצפין ונמצא לפ"ז החכמה היא מימין והעושר הוא משמאל כי הדרום הוא הימין והצפון הוא השמאל והנה האדם כשהוא חכם דוקא ואינו עשיר אלא מחזיקים בידו אחרים כדרך יששכר וזבולון הנה זה צריך לקרות שמו יכין כלומר שהוא מכין לאחרים כי העשיר המחזיק בידו חולק עמו בלימוד התורה כדרך יששכר וזבולון וא"כ הוא יכין לאחרים אבל מי שהוא חכם ועשיר ג"כ שאינו נצרך לאחרים הנה זה ראוי לקראו בועז כלומר בו עוז שהתורה שנקראת עוז כדכתיב ה' עוז לעמו יתן הנה היא בו דוקא ואין לוקחים ממנו אחרים כלום וז"ש אם זכה להיות ויקם לו לעצמו את עמוד הימני דווקא שהוא חכמת התורה שהיה חכם לבד ולא זכה להיות עשיר ג"כ הנה זה ראוי להיות ויקרא את שמו יכין כלומר שהוא מכין לאחרים שחולק עמו העשיר המחזיק בידו אבל אם זה עצמו זכה להיות עשיר ג"כ אז ראוי להיות שיקרא את שמו בועז כלומר בו עוז התורה תהיה לו לבדו ואין לזרים אתו:

או יובן בס"ד לרמוז כי הנה האדם יש עליו חיוב עול התורה ועול מצות והוא כי עול התורה היא להיות עוסק בתורה יומם ולילה כפי יכולתו כמ"ש והגית בו יומם ולילה ואמנם זה תלוי בחכמה שצריך שיהיה לו חכמה כדי להבין אמרי בינה היא התורה ולעסוק בה ועול המצות הוא קיום ומעשה מצות עשה שמדאורייתא ומדרבנן בפועל והנה זה העול של מצות עשה רובו תלוי בממון שע"י הוצאות ממון תתקיים המצוה כמו סוכה לולב ציצית תפלין מזוזה מעקה תרומות ומעשרות ועוד רבים כאלה שכמעט רוב המצות צריך להוציא עליהם מעות כדי שיתקיימו והנה אם האדם הוא קמצן וכילי הרבה איך אפשר לקיים המצות שאם לא יקנה ציצית ותפלין מי יתן לו ואם לא יקנה מזוזה ומעקה מי יעשה לו וכן הכל בכיוצא בזה. והנה אם האדם נשא עליו עול תורה שהיה עוסק בתורה יומם ולילה ועדיין לא נשא עול מצות שלא קיים המצות עשה שעליו הנה הגם ששכר גדול יש לו מעסק התורה עכ"ז הוא אינו בטוח בו שיקחנו לו לעצמו כי עדיין לא זכה בו מאחר שעדיין לא קיים עול המצות שאם לא יקיים עול מצות לגמרי אם כן הגם שעוסק בתורה יומם ולילה רשע הוא מאחר שאינו מקיים המצות והשכר של עסק התורה יקחנו חברו ע"ד שארז"ל זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בג"ע לא זכה וכו' וא"כ זה העוסק בתורה דווקא ועדיין לא קיים המצות הנה זה ראוי לקראו יכין כלומר שהוא מכין שכר ומניח ואינו זוכה עדיין בשלו עד לבסוף אם יקיים המצות יקחנו ואם לאו יקחנו זולתו ונמצא אין זה כי אם מכין דווקא ולא זכה עדיין בשום דבר כלל כאדם המכין מאכל ואינו יודע אם יזכה לאכלו הוא אח"ך או אם יאכלו אותו אחרים. ואמנם אחר שמצינו שזה המקיים עול התורה פיזר ממון וקיים נמי עול מצות ונעשה נאה דורש ונאה מקיים ולא קמץ בממונו הנה עתה נתברר לנו כי שכר עסק התורה שלמד שלו הוא ולא של זולתו. ואביא בס"ד דמיון לזה והוא לאחד שהיה הולך בשיירא והיה לו תיבה אחת יקרת הערך וקבוע בה חתיכות כסף וזהב בציורים נאים הפלא ופלא והיתה מונחת על בהמה אחת והולכת עם שאר בהמות שכשיירא ואין שום אחד רוכב עליה כדרך הבהמות שמניחים עליהם משאוי והיו בני אדם אחרים הולכים בשיירא ההיא ונתפלאו על אותה התיבה הרבה ואמנם בקשו לידע של מי זאת התיבה ולא יכולו כי היו הרבה סוחרים הולכים בשיירא ומי יודע של איזה מהם היא ענה אחד מהם וא"ל כשנגיע לפתח העיר אני אגיד לכם של מי היא וכן היה כשהגיעו לפתח העיר עמדו המוכסין ליקח מכס המלך ותכף בא אחד מאנשי השיירא והוציא כיס שלו כדי ליתן מכס בשביל התיבה אזי א"ל אותו האדם זה הוא בעל התיבה א"ל מהיכן ידעת א"ל הרי הוא נותן דמי המכס ואם אינה שלו למה יתן מעות בשבילה וכן כשלומד בתורה ואינו רוצה לפזר בשבילה מעות מהיכן יתברר שהיא חביבה עליו וזוכה בה לעצמו דיתכן לומר בה דרך טיול בעלמא כאדם האוהב הלומר בספרי החיצונים ח"ו אבל כשיתן בשבילה מעות כדי לקיים דבריה הנה ש"מ שהיא חביבה עליו והיא קניינו וז"ש ויקם את עמוד הימני הוא עול התורה דווקא שהוא רמז לחכמה שהיא מימין הנה זה ראוי לקראו יכין כאדם המכין אכילה ולא ידע אם יזכה הוא עצמו לאכול ממנה או אם זולתו יאכלו הכל שאין זה אלא כמכין ועדיין לא זכה בה אבל אם יקים את עמוד השמאלי גם כן שהוא עול המצות שצריכים פיזור ממון הנה ראוי לקוראו בועז ר"ל בו עוז שהתורה שנקראת עוז היא בו ושלו היא בלתי ספק כלל: