אשה כי תזדיע וילדה זכר. איתא במדרש אשה כי תזריע הה"ד תן חלק לשבעה וגם לשמונה תן חלק לשבעה אלו שבעה ימי נדה וגם לשמונה אלו שמונה ימי מילה אמר הקב"ה אם שמרת ימי נדה אני נותן לך בן ואתה מולו לח' ימים הוי וביום השמיני ימול בשר ערלתו עכ"ל והדקדוק מבואר דמאי תלייא זה בזה. יובן בס"ד ע"ד שכתב בספר וילקט יוסף משם ספר עמודיה שבעה ז"ל וז"ל טעם שגזרה חכמתו ית' שיהיה דם נדות לאשה הוא כי נודע שאם אירע לאדם היזק בגופו ע"י איזה פרי או מאכל מהראוי הוא שלא יאכל אותו פרי לעולם שלא יבוא לו עוד היזק לגופו. והנה חוה גרמה היזק לאד"הר בעלה שנגזר עליו מיתה והיה מהראוי להפרידה ממנו לגמרי שלא ישאנה כלל שלא תזיקהו עוד אבל דבר זה הוא מהנמנע שיהיה אדם בלא אשה כי לא תוהו בראה לשבת יצרה וגם להיות לו עזר כנגדו לפיכך נתן הקב"ה כביכול תקון וגדר גדול שתהיה האשה נזהרת ולא תגרום היזק לבעלה ושפך נידתה דוגמת היזק שגרמה לו ששפך דמו כדי שתראה זאת תמיד כל היום ותהיה זהירה מלהוסיף פשע ויהיה בטוח בה לב בעלה שלא יבא לו היזק על ידה עכ"ל ע"ש. ונמצא לפ"ז ששמירת ימי נדה הוא בשביל שמירת האדם שלא יצא לו עוד היזק מן האשה כאשר היה בחוה כי ע"י שתהיה מרוחקת מבעלה בזמן נדותה תשים זאת על לבה תמיד ותהיה נזהרת מלהוסיף פשע והנה אם האדם לא ישמור ימי נדה אלא יהיה תמיד מזדווג עם אשתו גם בימי נדותה הנה זה לדעתו הוא שאין יוצא שום היזק מן האשה כדי שיצטרך לעשות לה שמירה בהרחקה זו וא"כ מן הראוי צריך שיבא לו נקבה מאחד דלדעתו אין יוצא מן הנקבה היזק וא"כ זכר ונקבה שוים הם בזה אבל משא"כ אותו ששומר ימי נדה והיינו בשביל טעם האמור לעשות לו שמירה א"כ לדעתו הנקבה יצא ממנה היזק וא"כ יש תועלת גדול בזכר מן הנקבה ולכן מדה כנגד מדה שהקב"ה יתן לו בן זכר ולז"א אם שמרת ימי נדה בשכר זאת אתן לך זכר שאתה מלו לשמונה ימים:
והנה מה שראוי לדקדק עוד במדרש הנז"ל הוא במה שמסיים ואתה מלו לשמונה ימים שהיה די באומרו אם שמרת ימי נדה אני נותן לך בן כי זה ידוע שהבן מלין אותו לשמונה ימים. ויובן בס"ד דהנה לכאורה יש לחקור דמדברי המדרש משמע שיהיה לו בן זכר לאדם בשביל שמירת הנדה וקשה והלא ביאת זכר ונקבה לעולם הוא דרך טבע והגוים אין שומרים נדה ואפ"ה באים להם בנים זכרים וא"כ מאי רבותיה דמצוה זו של שמירת הנדה דקב"ה תלה ביאת הזכר בה והלא בלא"ה ג"כ מולידין זכרים. והנה יובן בס"ד ליישב זה והוא דידוע דעל כל מצות עשה שיעשה האדם יש להקב"ה לטעון מי הקדימני ואשלם מי עשה מצות סוכה אם לא וכו' מי קיים מצות לולב אם לא וכו' וכן ע"ז הדרך בשאר קיום מצות עשה וממילא גם בקיום מצות המילה יש לו טענה זו מי קיים מצות המילה אם לא נתתי לו בן זכר וכמ"ש חז"ל על זה בגמרא ע"ש. והנה הנפקא מינה בטענה זו הוא שהגם שבאמת אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה ובודאי שישלם שכר בעד הכל אבל עכ"ז אינו דומה שכר הניתן מצד הדין לשכר הניתן בתורת חסד וצדקה ולכן מאחר שיש לטעון מי הקדימני ואשלם א"כ הגם שבאמת הוא נותן לו שכר עכ"פ מ"מ אין זה כי אם בתורת חסד וצדקה:
איך שיהיה נמצינו למדין מזה דבמצות המילה שיעשה האדם יש להקב"ה בה טענת מי הקדימני ואשלם והיינו מי קיים מצות מילה אם לא נתתי לו בן ולפ"ז השתא נמצינו למדין בס"ד הטעם שתלה הקב"ה ביאת הזכר בשמירת הנדה והוא כי הש"ית רצה לזכות את ישראל במצוה זו של המילה שהיא יקרת הערך עד להפליא והיינו שרצה שיגיע להם השכר של מצוה זו מצד הדין שלא יהיה בה טענת מי הקדימני ואשלם ולכן מה עשה תלה ביאת הזכר לעולם בשמירת הנדה ואמר בפירוש אם שמרת ימי נדה אני אתן לך בן זכר א"כ השתא מאחר שהאיש ישראלי הוא שמר ימי נדה ובא לו בן זכר א"כ השתא הבן הזה לא נתן אותו הקב"ה לאיש הישראלי הזה בחנם אלא הוא ניתן לו בשכרו בשביל ששמר ימי נדה ושמירה זו היא באה ממנו ומכחו דשמירה זו היא באה מכח הכנעת היצ"הר והכנעת היצר היא מיוחסת לאדם דצדיק ורשע לא קאמר וא"כ הרי הבן הזה שזכה בו מכח שמירה זו הרי הוא שלו לגמרי כי בא בשכרו וא"כ השתא כשיבא למולו אין שייך לטעון בזה מי הקדימני והיינו מי קיים מצות מילה אם לא נתתי לו בן זכר דזה תינח אם הוא נתן לו בן זכר בחנם אבל אם הוא נתן לו בן זכר בשכר שמירת ימי נדה א"כ האדם הוא שגרם בזה שיהיה לו בן זכר והרי הוא שלו לגמרי כי בא בשכרו וא"כ הרי נמצא הוא מקיים המצוה בשלו ואין שייך לטעון בזה מי הקדימני ואשלם וא"כ ממילא השכר של המילה ניתן לאדם מצד הדין ובדין הוא שיטול שכרו משלם כפול ומכופל ונוצר תאנה יאכל פריה ולכן השתא מאחר כי הוא ית' רב חסד ורוצה לזכות את ישראל שיהיה להם שכר מצות המילה מצד הדין לכן הגם שבאמת ביאת הזכר לעולם היא בדרך טבע וגם הגוים מולידים בנים זכרים מ"מ בכוונה מכוונת תלה הקב"ה לידת הזכר בשמירת הנדה כדי שמי שישמור הנדה ויבא לו בן זכר יבא לטעון מזה שהזכר הזה בא לו בשכרו מאחר כי כן אמר הקב"ה בפירוש ואז ממילא יקיים מצות המילה בדבר שהוא שלו לגמרי ולא שייך במצוה זו טענת מי הקדימני:
והשתא לפי האמור אתי שפיר סיום הדברים שסיים ואמר ומלו לשמונה ימים להורות כי כל הכוונה שאנכי תולה זה בזה הכל הוא בשביל מצות המילה כדי שמזה יהיה לאיש הישראלי בה זכייה יותר שיטול שכרו בה מצד הדין ולא יהיה שייך בזה טענת מי הקדימני:
או יובן בס"ד לפרש המדרש מה שתלה ביאת הזכר בשמירת הנדה והוא דידוע איש מזריע תחלה יולדת נקבה דכשהוא מזריע תחלה ואח"ך היא א"כ שלו יהיה קר ושלה חם ובדין הוא שיתגבר החם על הקר ומוליד כמוהו ולכן יולדת נקבה אבל אשה מזרעת תחלה יולדת זכר דכשהיא מזרעת תחל' ואח"ך הוא א"כ שלה קר ושלו חם ובדין הוא שיתגבר החם על הקר ויוליד כמוהו ולכן יולדת זכר כנודע גם ידוע מ"ש דז"ל אבד קטן יש באדם מרעיבו שבע משביעו רעב ובזה אתי שפיר שתלה ביאת הזכר בשמירת הנדה והוא דכשהוא שמר ימי נדה ולא נזדקק לאשתו א"כ הוא הרעיב האבר שלו וכבר אמרו מרעיבו שבע וא"כ בליל טבילה כשיזדקק לאשתו הוא בסוג שבע אבל אשתו שאין אמור בה כלל זה הנה בדרך טבע צריכה להיות רעבה כי זה ימים שלא שמשה עם בעלה וא"כ בהכרח שאז תתגבר עליה התאוה בליל הטבילה בשעת תשמיש יותר מבעלה כי בעלה אותה לילה הא' הוא בסוג שבע מאחר שהרעיבו מקודם וא"כ ממילא בהכרח שתזריע היא תחלה קודם ממנו כי מי שתאותו מרובה יותר הוא יזריע קודם ולכן מאחר שהזריעה היא תחלה והוא אחריה יתגבר שלו על שלה ותוליד כמוהו כי אשה מזרעת תחילה יולדת זכר ולכן שפיר תלה זה בזה אם שמרת ימי נדה אני נותן לך בן וכו' דכפי הטבע כן נמי צריך להיות:
והנה דע לך דהגם שעשינו בס"ד הכרח מתוך דברי חז"ל שכפי הטבע כן צריך להיות אמנם עכ"ז צריך לזה סייעתא דשמייא והוא דהגם דבליל טבילה צריך להיות שהיא תזריע תחלה מ"מ המצא ימצא לפעמים שאע"פי שהיא הזריעה תחלה ואח"ך הוא הזריע מ"מ מרבוי התאוה שלה היא תחזור להזריע פעם שנית אחר שיזריע הוא וא"כ השתא שלו הוי קר לגבי זרע שני דידה ומן הראוי ששלה יתגבר על שלו ותוליד כמותה ועוד ימצא שיהיה חמימות שניהם במדרגה אחת וא"כ צריך סייעתא דשמייא להגביר זה על זה ויש עוד כמה אופנים שונים ונמצא שהכל תלוי בידו ית' ולזה שפיר אמר אני נותן לך בן וכו' דהכל תלוי בסייעתא דשמייא:
או יובן בס"ד לפרש מה דתלה זה בזה הוא דהנה מצאתי ראיתי בספר הברית ז"ל מאמר י"ג פרק ה' שכתב וז"ל גם כרכום הנקרא זעאפראן הנה הנם השערות הדקות יפות המראה אשר יושבות על מלאת באמצע ראש כל פרח ומראה להם כמשבצות זהב במלואותם הנקב העמוק אשר באמצעיתו ובראש שבולת ימלאו לראשו עטרת פז והגדל מהם במדינת עסטרייך הוא יותר חשוב מכרכום הגדל מעבר לים ד' פעמים ככה ומסגולתו שיהיה מן המחובד דוקא בלילה ולנוגה הירח ודווקא ע"י נערות בתולות קטנות שלא הגיע הוסת וחוק לנערותיה ובהקבץ נערות רבות כאלה בלילות ולפני ירח יכסמו את ראשיהם של הפרחים והוא כרכום טוב ויפה מאד אבל אם ילקטון בלי ירח או בהגיע תור נערה וסתה ותלקט אותם אובד הצבע והנוגע במי הנדה משחית הריח ומאבד הצבע מהם עכ"ל ע"ש:
הרי לך דבר הפלא ופלא הנרא' בחוש כי דם הנדה כ"כ פועל לרוע בכרכום הנז' וא"כ השתא מזה יש לך קורא נעים ללמוד חיזוק לשמירת הנדה לבל יאמר האדם למה ישתנה דם הנרה היוצא מאותו מקום מדם היוצא משאר איברים של אדם שזה טמא ומטמא וזה טהור הלא גם דם היוצא משאר מקומות הגוף הוא יוצא מתוך חלל האדם ולמה ישתנה זה דם הנדה מזולתו לרעה שיהיה טמא ומטמא דהנך רואה בעינך בחוש הריאות מה שפועל דם הנדה הבא ממקום הערוה בכרכום הנז' משא"כ פעולה זו בשאר דמים היוצאים מן הגוף ומתוך חללו דהראיה הכרכום הנז' אין ריחו נשחת וצבעו מתאבד כי אם כשנוגעת בו הנדה אבל אם אינה נדה ויוצא ממנה דם משאר מקומות שבגוף לא איכפת בזה ואין מזיק כלום וא"כ מעתה אל תתמה בזה שהזהירך הש"ית בדם הנדה שהוא טמא ומטמא ובודאי הגמור שלא עשה הקב"ה טבע זה בכרכום אלא כדי שילמוד האדם ממנו לענין איסור דם נדה ומכאן תשובה ניצחת לאותם הטמאים בנפשותם ובועלי נדות ולא יש אצלם הפרש בין דם היוצא מאותו מקום לשאר דם היוצא מן הגוף באומרם הכל דם אחד ולמה זה טמא וזה טהור כי הלא בזה הכרכום המה יראו ויבושו יחזו ויכלמו:
והנה נמצא שמן דם נדות יש ללמוד מוסר ודעת לכל מצותיו ית' שאם יראה האדם איזה צווי שהוא זר ורחוק מן השכל ולא מצא בו טעם המתיישב על הלב אל יבא להרהר ולומר מה זה ועל מה זה כי הלא עיניו תחזינה בטבע דם הנדה שהוא דבר פלא זר ורחוק מן השכל ולא נמצא בו טעם כלל כי למה יש הפרש בדם הזה לרעה מכל דמים היוצאים מן הגוף שהוא כ"כ משחית ומזיק לכרכום הנז' ושאר דמים לא ירעו ולא ישחיתו ואפי' אם הם יוצאים כנחל שוטף מן האשה כשהיא נוגעת בכרכום הנז' וא"כ בודאי יש דבר נסתר בזה ולו ית' נגלו כל תעלומות וא"כ אם תמצא במצותיו ית' דבר שהוא בלתי טעם אל תבא להרהר בזה כי יש לך לומר גם בזה ודאי יש טעם נסתר וברוך היודע כבשי דרחמנא למה לך. ובזה יובן בס"ד רמז הכתוב והיה הדם לכם לאות כלומר דם הנדה הוא לכם לאות על כל מצות וחוקים שבתורה שלא תבואו אז להרהר בהם:
ובזה יובן בס"ד עוד רמז הפסוק כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם והכוונה כי יפלא ממך דבר מדברי התורה שתראהו לפלא ותמוה בעיניך שאינך מוצא באותו צווי טעם ע"פ השכל הנה כדי שלא יבא לבך להרהר ולחטוא אזי תכף תן למשפט בין דם לדם ר"ל שתשפוט ותשקול בדעתך לחקור ולידע ההפרש שיש בין דם לדם והוא בין דם הנדה היוצא מאותו מקום לדם היוצא משאר מקומות שבגוף וכאמור ובזה אז ממילא תתיישב דעתך במצותיו ית' דכמו שאינך יודע למצוא טעם להפרש שיש בין דם לדם ובעל כרחך אתה מוכרח לומר שיש טעם אלא שהוא נסתר ואינו גלוי כי אם לפניו ית' דווקא כן נמי תבא ליישב דעתך בשאר מצות ולומר ובזה יובן בס"ד הטעם שקרא הפסוק למי חטאת של פרה אדומה מי נדה יען כי פרה אדומה היא חוקה שאין לה טעם כי מטהרת הטמאים ומטמאה העוסק בה ולכן קראה מי נדה כדי שלא תבא להרהר אחריה שתזכיר אז לדם הנדה אשר ג"כ יש בו דבר פלא ובע"כ אתה אומר שיש בו טעם אלא שהוא נסתר והא נמי דכוותה:
מעתה נשוב לפרש המאמר אשר דברנו בו בס"ד והוא כי ידוע מ"ש בברייתא במס' נדרים גדולה מילה שהיא שקולה כנגד כל מצות שבתורה שנא' כי ע"פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ע"כ ע"ש ולכן השתא מאחר כי המילה היא שקולה כנגד כל המצות והנה מדם הנדה יש אות ומופת לכל המצות לבלתי נהרהר אחריהם ח"ו לכן לזה תלה זה בזה דבזכות שמירת הנדה יזכה לבן זכר שמל אותו ומקיים בו מצות המילה שהיא שקולה כנגד כל המצות: