ואם תאמר מהו די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים כי ויאפו את הבצק לא היה אלא אחר יציאת מצרים. ופירש הר' יהוסף האזובי בשם בן עזרא שהיה שבוי בהודו והיו מאכלי' אותו לחם מצה ולא נתנו לו לעולם חמץ והטעם מפני שהוא קשה ואינו מתעכל במהרה כחמץ ויספיק ממנו מעט וכן היו עושים המצרים לישראל. If you ask, why do we say “which our ancestors ate in the land of Egypt” since (the Torah) states, “They baked the unleavened cakes of dough” (Ex. 12:39) was not until after the exodus from Egypt! Rabbi Yosef HaEzovi93Possibly, Rabbi Yosef ben Hanan HaEzovi, a Liturgical poet, lived at Perpignan in the thirteenth century. quoted ben Ezra, (who said) that when he was a prisoner in India, they fed him matzah and they never gave him leavened bread. The reason was that because the matzah is hard and is not quickly digested, so it was enough to give him small amounts. This is what the Egyptians were doing to the Israelites.
כת' רב מתתיה מה שנהגו לומר כל דכפין ייתי ויכול כך היה מנהג אבות שהיו מגביהין שולחנותם ולא היו סוגרין דלתותיהם והיו אומרים ככה כדי שיבאו ישראל העניים שביניהם לאכול ולקבל שכר היו עושין זה ועכשיו שנעשו שכיני גוי' יותר משכיני ישראל מפרנסין אותם בתחלה קודם כדי שלא יחזרו על הפתחים ואחר כך מגביהין את השולחן ואומרים כמנהג ראשונים ע"כ. ואמרי' במסכת תעניות רב הונא כי הוה אכיל הוה פתח הכי כל דכפין ייתי ויכול. ובליל פסח יש הוצאה גדולה ואין ביד העניים לקנות די ספוקם על כן נהגו לומר כל דכפין ייתי ויכול כלומר מי שהוא רעב ואין לו מה יאכל יבא ויאכל עמנו.
וכל דצריך ייתי ויפסח פירוש שאיפשר שיש לאדם פת אורז ופת דוחן ואינו רעב שהרי יש לו מה יאכל ואין לו מצות מצוה וצרכי הפסח כגון חרוסת ומרור ויין לד' כוסות לכך אומר וכל דצריך ייתי ויפסח יבא ויעשה סדר הפסח. ואחר כך מדבר על לבם ואומר להם לא תבושו אם אתם סמוכים על שולחן אחרים השתא הכא השנה הזאת אתם כאן לשנה הבאה תהיו לשלום בארץ ישראל. הא שתא הכא עבדי השנה הזאת אנחנו ואתם משועבדים לשנה הבאה יבא המשיח ונהיה אנחנו ואתם משוחררים כדאמרינן בראש השנה בניסן נגאלו ובניסן עתידין ליגאל. Rabbi Mattityah writes, “The custom of saying, “All who are hungry come and eat” goes back to our ancestors who would lift up their table and would not close their doors when they said this. They would make this declaration in order to invite poor Jews who lived among them; they did so in order to receive a reward. Now that we have more gentiles than Jews as neighbors, we feed the gentiles first before the Seder so that they won’t beg on our doorstep when we lift up the table and recite the declaration as was the custom among the early sages.” We read in tract. Ta’anit, “When Rav Huna would eat bread, he would open the doors, saying: Whoever needs, let him come and eat.”94BT Taanit 20b On Passover eve there are many expenses and the poor do not have enough to purchase all their needs. Therefore, it became customary to declare, “All who are hungry come and eat.” In other words, if one is hungry and he does not have enough to eat, let him come and eat with us.
“All who are needy, let him celebrate the Passover.” Peirush: - It is possible that a person has rice or millet bread so that he was not hungry because he had what to eat but he didn’t have the matzah necessary for the mitzvah or the other necessities for Passover such as haroset, maror, and four cups of wine. One, therefore, says, “Anyone who needs to celebrate the Seder, let him come and join in the Passover ritual. Afterwards one speaks consolingly to their heart and says to them, “Do not be embarrassed that you are at the table of others. This year you are here; next year you will be living peacefully in the land of Israel. Now we are slaves, we are subjugated; next year we will be liberated,” as stated in the Tractate Rosh HaShanah, “In Nisan we were redeemed and in the month of Nisan we will be redeemed (in the future.)”95BT Rosh HaShanah 11a
ויש מפרשים כל דכפין ייתי ויכול כל מי שהרעיב עצמו בערב הפסח כדי לאכול מצה בתאבון יבא ויאכל מיד שאסור לאכל מצה בערב הפסח כדאמרינן בירושלמי כל האוכל מצה בערב הפסח כאלו בועל ארוסתו בבית חמיו. פי' מה בועל ארוסתו בבית חמיו לוקה אף זה לוקה. פי' אחר מה כלה אינה מותרת לבעלה אלא בז' ברכות כדאמרינן כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה. אף מצה אינה מותרת ליאכל אלא בשבע ברכות ואלו הן ברכת היין וקדוש היום ושהחיינו ובורא פרי האדמה וברכת היין שאומר כשמסיים ההגדה והמוציא ולאכול מצה הרי שבע. וגרסינן התם מן המנחה ולמעלה לא יטעום כלום עד שתחשך כדי לאכל מצה בתאבון. וחכמים הראשונים היו מרעיבין עצמם בערב הפסח כדי לאכול מצה בתאבון ומותר לטבל במיני תרגמא כגון פירות וקנית ומטבל בבני מעים וכיוצא בהם שאין דברים אלו משביעין ושותה יין שהוא מגרר הלב כדי שיאכל מצה בתאבון. ואמרינן במסכת סופרים הבכורות מתענין ערב הפסח והצנועין כדי שיכנסו למצה בתאוה ואמרינן בירושלמי בפרק ערבי פסחים דר' לא הוה אכיל לא חמץ ולא מצה וקאמ' טעמא משום דר' בכור הוה. וטעם לדבר מפני שהרג השם בכורי מצרים והציל בכורי ישראל מתוכם. There are commentators who explain, “All who are hungry come and eat,” to mean, “all who have starved themselves on the eve of Passover in order to eat the matzah with an appetite, come and eat.” For it is forbidden to eat matzah on the eve of Passover as stated in the Jer. Talmud, “One who eats matzah on Passover Eve is like one who sleeps with his betrothed in his father-in-law’s house.”96JT Pesaḥim 10:1 Peirush - Just as one who has relations with his betrothed in his father-in-laws house (before the wedding) is given lashes, so, too, this person deserves lashes. Peirush -The bride is only permitted to her husband after reciting the seven (marriage) blessings, as is stated, “A bride is not permitted to her husband without the blessings, like a menstruating woman;97Masechet Kallah 1:1 so, too, matzah is not permitted to be eaten until after seven blessings have been recited (at the Seder). These blessings are: Wine, the Sanctification of the day, Shehecheyanu, karpas (adama), wine upon completing the Maggid, bread (motzi), and the blessing to eat matzah; together there are seven. We read there98JT Pesaḥim that from the time of Minchah onward one should not taste anything until it nightfull so that one eats the matzah with an appetite. The early sages would fast on the eve of Passover but it was permissible to dip all types of deserts such as fruits99JT Pesaḥim 10.1.2. in the intestines and similar dips since these things do not satisfy a person. He may also drink wine since wine whets the appetite so that one wants to eat matzah with gusto. We read in Tract. Sofrim that the first born fast on the eve of Passover as well those who are humble in order to enter into the meal with matzah when one has an appetite. We read Jer. Talmud, Tract. Pesaḥim that Rebbe ate neither hametz or matzah and it says that reason was because he was a first born. The reason for this matter is that God killed the firstborn of Egypt and saved the firstborn of Israel from among them.100JT Pesaḥim 10:1.3
מה נשתנה וכו' גרסינן בפרק ערבי פסחים ת"ר חכם בנו שואלו ואם לאו אשתו שואלתו ואם לאו הוא שואל את עצמו ואפי' חכמים הבקיאין בהלכות פסח שואלין זה את זה מה נשתנה. The Sages taught: If one’s son is wise, the son asks him. And if he is not wise, his wife asks him. And if his wife is not capable, one should ask oneself. And if there are two Torah scholars who know the halakhot of Passover, they should ask each other.101BT Pesaḥim 116a
הכי גרסינן אין אנו מטבלין וכן הוא בסדר רב עמרם ולא גרסינן אין אנו חייבין לטבל דאמרי' בפר' ערבי פסחים אמר רבא אטו חיובא אדרדקי אלא אמר רבא הכי קתני אין אנו מטבלין. ופירו' אין אנו מטבלין אין אנו אוכלין קודם עיקר סעודתנו ירקות אפילו פעם אחת, הלילה הזה שתי פעמים אחת בכרפס ואחת במרור, כי הטיבול אצל רז"ל היא האכילה כי כל מאכלם היה ע"י טבול כדאמרי' אבל מטבל הוא במיני תרגמא, השמש מטבל בבני מעים. This is what we read (of Mah Nishtanah): “We do not dip…” This is the text according to Rav Amram, and we do not read, “We are not obligated to dip…” For we find in the chapter, Arvei Pesaḥim: Rava said, “Is this an obligation for youngsters?” Rather Rava said, “This is what we teach, “We do not dip…”102See BT Pesaḥim, chapter 10; 116a However notes that the quote is in the name of Rabbi Safra. Peirush: “We do not dip” means we do not eat greens before the main meal even once. But on this night we do so twice - once we dip karpas and once we dip maror. The sages considered dipping; for all their food was consumed through dipping as we have said, “One may dip and eat types of refreshments. The waiter may dip in the intestines.”103BT Pesaḥim 116A.10
שבכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות והלילה הזה מרור. פירוש שבכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות מתוקים והלילה הזה מרור. ואם תאמ' וכי בשאר לילות אי איפשר בלא אכילת שאר ירקות אלא ר"ל שבכל הלילות אנו מחזרין אחר שאר ירקות הן טובות לאכילה ומתוקות יותר ממרור. “On all other nights we eat other vegetables; on this night we eat maror.” - On all other nights we eat types of sweet vegetables but tonight we eat maror. And if you were to ask, Don’t we have all types of vegetables on all other nights because it is impossible to have a meal without other vegetables. Rather, it means on all other nights we search out all types of vegetables that are good to eat or that are sweeter than maror (but tonight we eat bitter ones).
עבדים היינו לפרעה במצרים זו היא תשובה לשאלת מה נשתנה כלומ' לפי שהיינו עבדים לפרעה ועל כן אנו אוכלין מצה ומרור כאשר אכלו הם. ותנן בפר' ערבי פסחים מתחיל בגנות ומסיים בשבח ופליגי בגמ' מאי גנות אביי אמר מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו ורבא אמ' מתחילה עבדים היינו לפרעה במצרים. רבא סבר כיון שכל ענין היום הוא יציאת מצרים אין לנו להזכיר גנות אחר כי אם אותו עבדות של מצרים, ואביי סבר כיון שבידינו להזכיר גנות ושבח של מצרים להודיע כמה שבחו של מקום כי מאשפות ירים אביון יש לו להזכיר גנות כי אבותינו היו עובדי עבודה זרה ואין גנות (בעולם כזה) [כעבודה זרה] וגדול הוא מגנות של עבדות ואע"פ כן קרבנו המקום לעבודתו. ואביי ורבא הלכה כרבא ועוד דאמר ליה רב נחמן לדארו עבדיה עבדא דמפיק ליה מאריה לחירות ויהיב ליה כספא ודהבא טובא מאי בעי למעבד א"ל בעי אודויי ושבוחי טובא מיד פתח ואמר עבדים היינו לפרעה במצרים. ולפי שהלכה כרבא ואף רב נחמן סבר כוותיה לכך מחבר הגדה זו חבר תחלה כרבא ואחר כך כאביי ומזכירין תחלה פסח מצה ומרור לסדרו של רבא ואחר כך פסח מצה ומרור לסדרו של אביי. ופי' ומסיים בשבח שהוציאנו הב"ה ברכוש גדול ממצרים שהיינו שם עבדים. וא"ת אם אבותינו אכלו מצה ומרור שיצאו אנו מה לנו ואלו לא הוציא הב"ה את אבותינו ממצרים וכו'. כלומ' אם חס ושלום גרמו עונות ישראל כשהיו במצרים שהיו בהם רשעים וערב רב לבטל חשבון הקץ שנשבע הב"ה לאברהם אבינו כ"ש אנחנו שדורותינו רשעים על איזו זכות היינו יוצאים. וא"ת נאכל מצה ומרור ולא נספר הענין. “We were slaves to Pharaoh in Egypt…” This is the answer to the question, Mah Nishtana (“How is this night different….”) That is, since our ancestors were slaves to Pharaoh, we eat matzah and maror;104Actually we do not know that our ancestors ate matzah and maror while they were still in Egypt. See Abudraham Re’em edition, volume 2, page 244, note 275, as they did. We are taught in Arvei Pesaḥim, “One begins with disgrace and concludes with praise.” In the Talmud there is a disagreement. “What is disgrace? Abaye said, “At first our ancestors worshipped idols.” And Rava said, “At first our ancestors were slaves to Pharaoh in Egypt.”105BT Mishnah 10:4, Pesaḥim 116a.11 Note that the Talmud says Rav and Shmuel here. Rava was of the opinion that since the whole matter of the Passover is the Exodus from Egypt, there was no need to mention any other disgrace except for our enslavement by Egypt. Abyye believed that we can mention the disgrace and praise of Egypt, by mentioning the praise of the Omnipresent, “Who raise us the needy from the dung heap” (Ps. 113:7), we should also mention our ancestors’ disgrace who worshipped idols for there is no greater disgrace in the world than idolatry. In disagreements between Abye and Rava, the law follows Rava. Furthermore, the Talmud states, “Rav Naḥman said to his servant, Daru: When a slave is freed by his master, who then gives him gold and silver, what should the slave say to him? Daru said to him: He must thank and praise him. Rav Naḥman immediately began to recite: We were slaves…”106Pesaḥim Ibid. Since the law always follows Rava, so, too, Rav Nachman follows this point of view. As a result the editor of the Haggadah first presented Rava’s (point of view) and then presented Abaye’s point of view. First the maggid mentions Pesaḥ, matzah and maror according to the opinion of Rava (Yachol MeiRosh Hodesh) and then mentions Pesaḥ, matzah and maror according to the order of Abaye (Rabban Gamliel omer).107It would appear that Abudraham understands the first part of the Haggadah from Avadim Hayyinu to Yacho Meirosh Hodesh as following the point of view of Rava (or Rav), since this section ends, ““because of this” can only be said when matzah and bitter herbs are there before you.” The second part of the Haggadah follows the opinion of Abaye (or Samuel) begins with “At first our ancestors were idolaters and ends with Pesaḥ Matzah and Maror. Even though Rava’s section does not mention the Passover offering, this may be because it was no longer being offered by that time. Still, Abudraham suggests that it is alluded to. Peirush: He concludes with praise that the Holy One took us out of Egypt with great wealth after we were slaves there. One might ask, if our ancestors ate matzah and maror when they were leaving Egypt, why do we say, “And if the Holy One had not brought our ancestors out of Egypt…” In other words, if, God forbid, we had sinned in Egypt, because of wicked Israelites and the mixed multitude, this might have caused God to cancel the liberation (from slavery) which God had promised Abraham, how much more so would the sins of our generation have canceled our merit in leaving.
ואפי' כלנו חכמים שכבר ידענו דרכי השם. כלנו נבונים שמבינים אנחנו הכוונה במצות. ובסדר רב עמרם גורס כלנו זקנים שכבר שמענו והגדנו זה כמה שנים. כלנו יודעים את התורה ומה שנוציא בפינו ידענוהו אעפ"כ אנו מצווין לספר ביציאת מצרים בשמחה ובהודאה וכ"ש שיש לנו להודיע לשאינם יודעים שנא' ואמרתם זבח פסח הוא וכתי' והגדת לבנך וכתי' כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת ואמרת וגו'. “And even were we all wise,” - who already knew the ways of God. “All of us, intelligent,”- who understand the inner meanings (kavanot) of the commandments. In Rav Amram’s Order of Prayers, we read, “All of us were elder,” - since we already heard and recited this for many years. “All of us are knowledgeable in the Torah” - so that everything that they said they already knew, they were still commanded to tell the story of the Exodus with joy and thanksgiving. How much more so do we have an obligation to make these things known to those who are not educated, as Scripture states, “you shall say, ‘It is the passover sacrifice to Ha-Shem,” (Ex. 12:27) and “And you shall explain to your child on that day,” (Ex. 13:8) and it is written, “When, in time to come, your children ask you.” (Deut. 6:20)
וכתו' במחזור ויטרי דלא גרסי' משועבדים היינו לפרעה במצרים אלא משועבדים היינו במצרים. וכך נראה בעיני כי פרעה כבר היה מת. וא"ת שכך קוראים שם המלכים כלם כבר נתבטל זה השם מביניהם בימי מחבר הגדה זו. It states in Machzor Vitry that we do not read, “We were subjugated to Pharaoh in Egypt,” but, “We were subjugated in Egypt.” This seems correct to me since Pharaoh had already died. And if you say that Pharaoh was the title for all the monarchs and this name was no longer used by the time of the author of the Haggadah.
ה"ג וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח ולא גרסי' וכל המספר ביציא' מצרים דכיון שהיא מצוה עלינו לא אמרי' בה הרי זה משובח אלא מחוייב הוא לעשות מה שנצטוה אבל להא דגרסי' וכל המרבה לספר ניחא. וה"ק מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים ואפי' בדבור בעלמא שידבר מענין יציאת מצרים יצא ידי חובתו וכל המרבה לספר הרי זה משובח. ואנו מביאין ראיה ממעשה דר' אליעזר וחביריו שהיו חכמי הדור ואפי' הכי ספרו כל הילה ביציאת מצרים, בבני ברק שם מקום. וא"ת נזכור ביום שנאמ' למען תזכור את יום צאתך וגומ' אך בלילה לא מצאנו זכירה לכך דורש עתה ימי חייך הימים כל להביא הלילות. This is what we read: “Anyone tells of the Exodus from Egypt at length, the more praise- worthy it is,” and we do not say, “One who tells the (hamisaper) story of the Exodus from Egypt is praiseworthy,”108See Torah Shelemah (Menachem Kasher); We see that some versions of this passage say, “One who tells the story is praiseworthy.” Abudraham now tries to show that our reading of the text is better with its conclusion: “Is praiseworthy…” Since it is a mitzvah it did not say, "It is praiseworthy…” since it is obligatory. However, since our text says, “the more one tells of the Exodus…” it is more fitting (to say it is praise worthy). It means: It is obligatory for us to tell the story of the Exodus from Egypt, but even if one only spoke a word in general regarding the Exodus, one has fulfilled this obligation. But if one speaks about it at length, it is praiseworthy. We then bring a proof of this from the story of Rabbi Eliezer and his colleagues who were among the great sages of their generation. They told the story of the Exodus from Egypt all night in a place called Bnei Brak. And if you ask, aren’t we supposed to remember the Exodus during the day, as Scripture states, “so that you may remember the day of your departure…all the days of your life.” (Deut. 16:3) but in the evenings we do not find that we must remember it. Therefore it now interprets “the days of your life” as referring to the days, and “All the days” as referring to the nights.
אמר ר' אלעזר בן עזריה הרי אני כבן שבעים שנה ולא אמר בן שבעים שנה אלא שקפצה עליו זקנה כדאמרי' בירוש' דברכות שלא היה כי אם בן י"ג שנה ובשביל שלא יבזוהו כשנתמנה נשיא ושמא לא יהיו דבריו מקובלים נעשה לו נס לכבודו מן השמים ובאו לו י"ג שורות של שער לבן כמנין שניו. והיה דומה לאיש שיבה. ולא זכיתי ולא נצחתי כמו זכנהו לרבנן מאן דזכי למלכא לשון נצוח כלומ' לא נצחתי לחכמים בכח גמר' ותלמוד. שתאמר יציאת מצרים בלילות שאני הייתי אומר אותה בלילות והם חולקי' עלי ולא יכולתי לנצחם בדבר זה לפי שהייתי יחיד והם רבים ואין דבריו של אחד במקום שני'. עד שבא בן זומא ודרש כל ימי חייך ימי חייך היה לו לכתוב כל למה לי לרבות יציאת מצרים בלילות שלא היו נוהגין לומ' פרשת ציצית שכתו' בה יציאת מצרים בק"ש של ערבית לפי שאינה נוהגת אלא ביום כדאמ' בברכות בפ' היה קורא בתורה במערבא אמרי הכי דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אני ה' אלקיכם אמת והיינו דקאמ' ר' אלעזר לא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות. ויש מפרשים ולא זכיתי למצוא ראיה לדברי מן הכתוב לאומרה. “Rabbi Elazar ben Azariah said, “I am like a seventy year old…” It does not say “I am seventy years old;” rather, old age came upon him suddenly, as we learn in the Jer. Talmud, Berachot: (At the time) he was only 13 years old. So that he would not be humiliated when he was appointed as the head of the court and his opinions were not accepted, a miracle occurred for him from heaven to honor him and he was given 13 rows of white hair equal to the years of his age. Thus, he appeared like an aged man.109JT Berachot 4:1.33 The JT actually says that he was 16 years old and his hair all turned white, while the Babylonian Talmud Berachot 28a states that he was 18 years old and he grew 18 rows of white hair. “I never merited (zachiti),” “I never succeeded,” as in, “He triumphed (zachinhu) over the sages,”110BT Niddah 38b and “One who bests (d’zachai) the king.”111BT Sandhedrin 39a This is the language of succeeding. In other words, it means I did not let the sages best him with the power of Gemara and Talmud. “I never succeeded in finding the source of the command to speak of the Exodus at night.” For I would mention the Exodus at night and they disagreed with me and I wasn’t able to convince them of this matter since I was an individual and they were many, and the opinion of an individual cannot best when there are two (or more). “Until Ben Zoma came…” and interpreted, “All the days of your life.” It should have been, “The days of your life;” why does it say, “All?” “All” implies mentioning the Exodus at night. They would not recite the third passage of the Shema, which mentions the Exodus and the mitzvah of tzitzit, at night because tzitzit is only observed in the daytime, as stated in Berachot, Hayah Korei baTorah: (Ch. 2) “In the west (in the land of Israel, in the evening service) they recite: “Speak to the people of Israel, I am Ha-Shem, your God, emet (true).” (Nu. 15:38, 41)112BT Berachot 14b - they would recite the opening and closing of the third paragraph of the Shema and leave out the middle part which speaks of wearing fringes. This is what Rabbi Elazar said: “I did not succeed in convincing (the sages) to mention the Exodus at night. Some commentators say, “I did not succeed in finding a proof from scripture to say it.”113I Ha-Shem am your God, who brought you out of the land of Egypt to be your God: I, Ha-Shem your God. Nu. 15:41 While we don’t recite the verses that mention tzitzit, he was of the opinion we should still mention this verse both day and night since it mentions the Exodus from Egypt.
ברוך המקום שנתן תורה לישראל, רז"ל כנו שמו של הקב"ה מקום לפי שהוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו כמו שנקר' ג"כ מעון שנא' מעונה אלהי קדם ותמצא כי מקום עולה למנין יהו"ה בחשבון הגדול, מנה הי' עשרה פעמים וה"ה חמשה פעמים והו"ו ששה פעמים וה"ה חמשה פעמים יעלה למנין מקום. “Blessed is the Omnipresent who gave Torah to Israel.” The Sages OB”M called the Holy One by the name Makom since ‘God is the “Place” of the world but the world is not God’s place,’ as in the word. Similarly, God is called ma’on,114Bereshit Rabbah 68:9 as in Scripture, “The ancient God is a refuge (ma’on).” (Deut. 33:27) You find that Makom adds up to the same amount as the tetragrammaton according to the greater calculation.115Cheshbon Gadol – (Greater calculation), the sum of each letter in a word multiplied by its own numerical value. Thus Makom (186) is equal to each of the four letters of God’s name multiplied with itself. 10x10+5x5+6x6+5X5= 186. Add up ten times yud (10), five times hay (5), six times vav (6), and five times hay (5) which adds up to the numerical value of makom (186).
ומפני שעתה הוא מתחיל לדרוש פסוקים אמ' ברוך המקום וכו' כאדם שרוצה לדרוש ואומר בשם ה' אל עליון ואחר כך מתחיל לדרוש שנתן תורה לישראל פירוש לדרוש הפסוקים הסמוכים שהרי מצאנו ארבעה פסוקים חלוקים זה מזה על שאלת דורות הבאים ובכלם כתיב בן. ויש לתמוה מה אלו השאלות הארבעה על כן דרשו רז"ל כי הם כנגד ארבעה בנים חלוקים זה מזה. Since one begins by expounding on Scriptural verses, one says, “Blessed is the Omnipresent…” like a person who wants to interpret Scripture and says, “In the name of Ha-Shem, God most high,” and then one begins to expound that God gave the Torah to Israel. Peirush: He expounds on verses that all contain questions and all of them contain a reference to a son/child. And it is surprising: what are these four questions? Therefore the sages interpreted them as reference to four types of children, different from one another.
א' חכם וא' רשע וא' תם ואחד שאינו יודע לשאול. וא"ת סדר המקראו' אינו כתו' כך כי של חכם הוא כתו' בפרש' ואתחנן ושל רשע ושל תם ושל שאינו יודע לישאל כתובים בפרשת בא אל פרעה אך של שאינו יודע לשאל הוא קודם לשל תם והיה לו לתפוש סדר המקראות. וי"ל שרצה להזכירם כסדר חכמתם בתחלה חכם ואחריו רשע שגם הוא חכם ומתוך זדון לבו הוא מרשיע ואחריו תם שאינו חכם ממש אלא יש בו קצת חכמה לשאול ואחריו שאינו יודע לשאול שאין בו חכמה כלל. “One wise, one wicked, one simple and one doesn’t know how to ask.” If you say, the verses are not listed in this order, for the verse concerning the wise child appears in Parshat Va’etchanan (in Deut. 6:20) while the verses concerning the wicked, the simple and the one who doesn’t know how to ask appear in Parshat Bo (in Ex.13) Also the one who does not know how to ask appears before the simple (in Ex.13) If so one should have reordered the Scriptural verses! The answer is that the sages wanted to mention them in the order of the knowledge, first with the wise child and after him, the wicked who also has knowledge but he acted because of the wickedness of his heart. After him comes the simple child who is not ‘actually wise’ but has enough knowledge to ask questions. After him comes the one who does not know how to ask because he has the least wisdom at all.
חכם מה הוא אומ' בפר' ואתחנן כתוב כי ישאלך בנך מחר לאמר מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה ה' אלקינו אתכם בבן חכם הכתוב מדבר שיודע לדבר ולשאול בלשון נכונה. ואין לומר כאן הרי הוציא את עצמו מן הכלל שאמר אתכם שהרי כתוב ה' אלקינו. אם כן מהו אתכם כלומ' אתם שיצאתם שהיה הדבר לצרככם. עדות הם דברים שיש להם טעם שהם עדות על גאולת מצרים כגון מצה זכר ללחם עוני ומרור זכר לוימררו את חייהם. חקים הם הלכות שיש בפסח שאין נראה להם טעם כגון ועצם לא תשברו בו. והמשפטים כגון ערל לא יאכל בו ושאר דקדוקי סופרים בענין חמץ ומצה. הבן החכם הוא רוצה לדעת עיקר הדברים. העדות בחולם בין הדלת והו"ו. והחקים בו"ו בתחלה. What does the wise child say? We find this is Parshat Va’etchanan. It states, “When, in time to come, your children ask you, “What mean the testimonies, statutes, and rules that Ha-Shem our God has enjoined upon you?” (Deut. 2:20) This verse speaks of the wise child who knows how to speak and ask properly. Should one say that he is removing himself from the community because it states, “Has enjoined you,” it also states, “Ha-Shem our God.” If so, why does it state, “you?” “You” emphasizes, these laws were decreed for those who left Egypt. Testimonies, or edut, are laws which have an explanation since they testify to the redemption from Egypt, such as, eating matzah, which is a reminder of the bread of affliction, and maror, a reminder that the Egyptians embittered the lives of the Israelites. Statutes, or chukkim, which are laws for which there is no apparent explanation such as, “Nor shall you break a bone.” (Ex. 12:46) Rules or mishpatim, such as, “But no uncircumcised person may eat of it,” (Ex. 12:48) and other minutiae of the scribes regarding the laws of leavened and unleavened bread. The wise child wishes to understand the principles behind these laws. העדות ha’edut is written with a cholom between the dalet and the vav, and והחקים v’ha’chukim is written with a vav at the beginning.116Cholam is a Hebrew niqqud vowel sign represented by a dot above the upper left corner of the consonant letter.
אף אתה אמור לו כהלכו' הפסח וכו'. מה ענין תשובה זו לשאלה זו. פרש"י כי כששאל החכם מה החקים כלל בו כיון שעיקר היום בפסח למה אנו אוכלים חגיגה קודם הפסח הלא הפסח עיקר. אנו משיבין לו כי אנו עושין זה כהלכות הפסח שאינו נאכל אלא על השבע לפי שאין לאכול שום דבר אחריו כדי שישאר טעמו בפינו ומתוך הטעם נזכיר טעמי מצות הפסח ונספר בהם כל הלילה. אין מפטירין לאחר הפסח אפיקומין כלומ' אין עושין סלוק ולא סיום לאכילה ממיני מגדין כמנהג כל הסעודות אלא בגמר האכילה אחר מיני מגדים כשנפטרין מסעודותם אוכלים כזית מבשר הפסח ולכן אנו אוכלים עתה כזת ממצה באחרונה זכר לפסח. ובהדיא תנן כשם שאין מפטירין אחר הפסח אפיקומין כך אין מפטירין אחר המצה אפיקומין. מפטירין פירוש מסיימין מלשון הפטרה שמסיימין בה תפלת שחרי' כמו שפירשנו למעלה. אפיקומין בלשון יוני קורין לא כלום אפיקומין. פי' אחר מפטירין לשון פתיחת פה לדבור מלשון יפטירו בשפה. אפיקומין נוטריקון אפיקו מיני מתיקה ור"ל אין אומרי' אחר אכילת הפסח אפיקו מיני מתיקה לקנוח הפה. “And you must also tell him the laws of Pesaḥ:” What is the connection between the answer and the question? When the wise child asks about the statutes, he also asks why we eat the festive offering (hagigah) before the Pesaḥ offering since the Pesaḥ offering is more essential? We answer, we do this because the law of Passover is that the Pesaḥ offering is only consumed when one is satiated. Since one does not eat anything after the Passover offering so that its taste remains in one’s mouth and the taste (t’aam) will remind us of the reasons (ta’am) for the mitzvot of Passover and we will continue to speak about them on this night.
“After eating the Pesaḥ offering one does not eat anything else (afikomen).” In other words, One does not make a concluding course to the meal with fine fruits as is the custom of most meals but one finishes by eating matzah after dessert just as they used to finish their meal by eating an olive’s worth of the Pesaḥ offering. Therefore, we now eat an olive's worth of matzah at the end of the meal as a reminder of the Passover offering. Just as one does not eat after the Pesaḥ afikomen, so too one does not eat after the matzah afikomen.
מפטירין Maftirin is explained as completing from the same word as haftarah with which we complete the Shacharit prayers as we explained above. Another explanation is that maftirin comes from the expression for an open one's mouth, as in in the verse, “They open wide with a lip.” (Ps. 22:8) Afikomen is an abbreviation for Afiku minei mitikot, “bring out the sweets.” That is, one should not say after eating the Afikomen, “Bring out the sweets to refresh the palette!”
רשע מהו אומר בפרשת בא אל פרעה כתוב והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם בבן רשע הכתו' מדבר שהרי אמר לכם ולא לו. מה העבודה הזאת לכם מפרש בירוש' מה הטורח הזה שאתם מטריחין עלינו בכל שנה לערב את סעודתנו ולערבב את שמחת החג. ולפי שאמ' לכם והוציא עצמו מן הכלל כפר בעיקר כלומ' שלא נצטוה הוא בדבר זה. אף אתה הקהה את שיניו לשון חולש השינים כמו ושיני בני' תקהינה כלומ' זה שכפר בעיקר הרי הוא בכלל בן נכר לא יאכל בו ושיניו תקהינה שרואה לאחרים אוכלים והוא אינו אוכל. ד"א הקהה את שיניו כלו' הכעיסהו ואמור לו כנגדך דברה תורה בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים אבל רשע כמוהו לא היה כדאי להגאל. ואם תאמר היאך דורש לגבי רשע לי ולא לו שהוא כתוב אצל בעבור זה שהוא נדרש לגבי שאינו יודע לשאל. וי"ל אם אינו ענין לשאינו יודע לשאל תנהו ענין לרשע. “What does the wicked child say?” In the Parashah, Bo el Paraoh, it is written: “And when your children ask you, ‘What mean this service to you (lachem)?’” (Ex. 12:26) The verse refers to the wicked child since it says “to you” and not “to him.” “What is this service to you (lachem) ?” The Jer. Talmud explains, “What is this trouble which you impose on us every year,”117JT Pesaḥim 10:4) causing us to delay the dinner and spoil the joy of the festival. Since he says “To you,” he removes himself from the community and denies the essential beliefs; that is, he does not feel he is commanded to do this thing. “So you should set his teeth on edge…” This means weakening the teeth, as in the verse, “The children’s teeth are blunted…” (Jer. 31:29- 30 Ez.18:2) In other words, One who denies the essential beliefs is considered completely foreign; one should not eat with him and his teeth are blunted for he sees others eating and he cannot eat. Another interpretation: “set his teeth on edge…” That is to say, anger him by saying, “The Torah spoke against you: it was for this, that Ha-Shem acted for me when I left Egypt;” but a wicked person like you was not worthy of being redeemed. And if you ask, how could one interpret, “For me and not for him,” regarding the wicked when this verse is written regarding the one who does know how to ask. One could answer, if the matter does not seem concerned to the one who does not know how to ask, one should attach it to the matter of the wicked child.
תם מהו אומר בפרשת בא אל פרעה כתו' כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת וגו' בבן טפש שאינו יודע להעמיק שאלתו הכתוב מדבר וזהו תם. “What does the simple child say?” The question is stated in Parashat Bo el Paraoh in which it states, “And when, in time to come, your child asks you, saying, ‘What is this?’” (Ex 13:14) This verse speaks of the stupid child (tipesh)118JT Pesaḥim 10:4.2, Mechilta D’Rebbe Yishmael Tractate Pischa 18:4 who doesn’t know how to ask a deeper question. This is the tam, “the simple one.’119As offensive as we may find the use of the word טפש tipesh (stupid) instead of tam (simple) to describe “the simple child” it reflects the versions of this text that appears in the Jerusalem Talmud and some Midrashim. Jastrow translates this word as ‘abudrate, dull or stupid.’ Interestingly, Abudraham explains our text of the Haggadah tam by quoting the Jerusalem Talmud and the other versions of this text: “The Torah spoke about Four Children, a wise child, a wicked child, a stupid child, and a child who does not know how to ask…” The answers to the four children are also somewhat different in the Jerusalem Talmud.
ושאינו יודע לשאל את פתח לו כמו פתח פיך לאלם. בפרש' בא אל פרעה כתוב והגדת לבנך ביום ההוא לאמר. לא נאמ' בזה הפסוק שאלת שום בן אלא והגדת לבנך דרוש לו בהגדה ופרסם לו את הנס. “And, One who doesn’t know how to ask, you must open [the story] for him…” as in the verse, “Speak up for the mute,” (Pro. 31:8) It appears in Parshat Bo in which it is written, “And you shall tell your child on that day…” (Ex. 13:8) There isn’t a question by a child in this verse; rather it says, “You shall tell your child…” This means, explain to the child through the Haggadah and make the miracle (of Passover) known to him.
והגדת לבנך יכול מראש חדש אין זה מן התשובה אלא מחבר הגדה זו כיון שהזכיר פסוק זה דורש אותו. יכול מראש חדש כלומ' יכול יהא חייב לדרוש לו משנכנס חדש ניסן כדרך שהזהיר משה רבינו מראש חדש. ועוד שהרי הקדים לפסוק זה ועבדת את העבודה הזאת בחדש הזה. ת"ל ביום ההוא יום שנגאלו בו. יכול יהא חייב לדרוש לו מבעוד יום כששוחטים את פסחיהן ביום י"ד הואיל ונאמר כאן ביום. ת"ל בעבור זה בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך שתוכל לומ' עליהם בעבור זה שיהיו מונחים לפניך למדנו זה מפני שהקדימו לומ' מצות יאכל וכתיב בערב תאכלו מצות וסוף הפסוק עשה ה' לי בצאתי ממצרים. ד"א בעבור זה, זה בגימ' י"ב מצות שאדם עושה בליל פסח ואלו הן ד' כוסות חרוסת כרפס שתי נטילות ידים המוציא מצה מרור כריכה. “You shall tell your child…120The full verse is, “And you shall explain to your child on that day, ‘It is because of this ’” One might have thought this means from the beginning of the month.” This is not part of the answer (to the fourth child). Rather the author of this Haggadah, having mentioned this verse, intends to interpret it. One might have thought that since this verse is quoted, we are obligated to expound on the story of the Exodus from the beginning of the month of Nissan. That is, from the beginning of the month of Nisan, just as Moses began warning them from the beginning of the month.121Chapter 12 of Exodus begins “This month shall be the beginning of months…and goes on to give the details of the Passover rite. Since Moses began commanding the Passover rite at the beginning of Nissan we should do the same… Furthermore, the verse (Ex. 13:8) is preceded by, “You shall observe in this month the following practice.” (Ex. 13:5) Therefore, Exodus 13:8 also says, “On that day”- that you were redeemed.122We do not expound from the beginning of the month but on that day that we were redeemed. Based on the verse we might have thought that we are obligated to expound from the day before the Passover, when the offering was sacrificed, on the 14th day, since it states, “On that day.”123And the passover offering was offered on the fourteenth day of Nisan, during the daytime. Therefore, Scripture states, “Because of this” (Ex. 13:8) “Because of this,” refers to the time when matzah and maror are placed before the person that you can say, “because of this.” We learn this because we previously said, “ unleavened bread shall be eaten,” (Ex. 13:7) and it is also stated, “In the evening, you shall eat unleavened bread.” (Ex. 12:18)124Thus matzah is only eaten at night; therefore we can only tell the story on the night of the fifteenth when the matzah is placed before us for consumption. The end of the verse is “that Ha-Shem did for me when I was freed from Egypt.” (Ex. 13:8) Another interpretation: Ba’avur zeh, “Because of this (zeh),” The word zeh, “this,” in gematria is 12 - there are 12 commandments that a person must do on the eve of Passover: four cups of wine, haroset, karpas, two washings of the hands, motzi, matzah, maror and the sandwich-wrap.125Though we usually translate korekh as a sandwich, it might better be translated as a wrap.Their matzah was not as crispy as our matzah is, so that you could wrap it around the lettuce.
מתחלה עובדי ע"ז היו אבותינו. עתה מתחיל סדר של אביי שמפרש מאי גנות מתחלה עובדי ע"ז היו אבותינו. ויעקב ובניו בוא"ו בתחלה. ירדו מצרימה אין שם ה"א אחר המ"ם האחרונה. “Originally, our ancestors were idolaters.” One Now begins the Seder of Abaye who explains what the shame as: “Originally, our ancestors were idolaters.” Vayakov u’vanav, “And Jacob and his children,” (Va)yakov is written with a vav before it. Yardu mitzrayim, “Went down to Egypt” is written without a hay after mitzrayim.126See Joshua 24:2-4 Even though this is a biblical passage that is being quoted, there are textual variations of this verse in some Haggadot. See Haggadah Sheleimah Page כ`'ט line 108.
ברוך שומר הבטחתו לישראל ברך הוא. עתה הוא מתחיל לדרוש דרשא אחרת ואומ' שהב"ה מחשב את הקץ מלידת יצחק כי מלידת יצחק עד יציאת מצרים ארבע מאות שנה וזהו שכתו' כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם וגו' כלומ' משנולד לך זרע. ה"ג חשב את הקץ ולא גרסינן מחשב את הקץ כי חשבון זה כבר עבר. “Blessed is the One who kept the promise (God made) to Israel, Blessed is the One.” One now begins a different exposition, saying that the Holy One calculated the end (of the exile) from the birth of Isaac. The time from the birth of Isaac until the Exodus is four hundred years. This is what is stated in Scripture, ““Know well that your offspring shall be strangers in a land not theirs,”127The verse concluded, “and they shall be enslaved and oppressed for four hundred years.” (Gen. 15:13) In other words, From the time that offspring were born to you. We read, “God calculated,” (chishev) and not read, “God is calculating the end” (michashev) for the calculation was already done.
היא שעמדה לאבותינו ולנו כלומ' אותה הבטחה של בין הבתרים עמדה לאבותינו ולנו ויצאו הם ממצרים וכאלו יצאנו אנחנו. שלא אחד בלבד עמד עלינו וכו' והקב"ה מצילנו מידם כדי להראות השגחתו בישראל מקים להם בכל דור ודור אויבים ומציל אותם מידם. ולא גרסי' אלא הב"ה כי אם והב"ה מצילנו מידם. וכן הוא בסדר רב עמרם ורבינו סעדיה. היא שעמדה “This is the promise128Ashkenazic Haggadot say וְהִיא שֶׁעָמְדָה while Sephardic and Edot HaMizrach Haggadot leave off the vav - הִיא שֶׁעָמְדָה. that stood by our ancestors and us…” In other words, the covenant of the pieces which stood for our ancestors and us, ‘They shall go forth from Egypt,” so that it was as if we personally went forth. “For it was not only one who rose up to destroy us… But the Holy One saved us from their hands,” To show God’s providence over Israel, God raised enemies against them in every generation and saved Israel from them. We do not read the text אלא הב"ה “But the Holy One,” but rather והב"ה מצילנו “And the Holy One.” This is the text in rite of Rav Amram and Rabbeinu Sa’adia.
צא ולמד איך התחילו הצקות ליעקב. ומשום דתנן בפרק ערבי פסחים ודורש מארמי אובד אבי עד שהוא גומ' את כל הפרש' הוא דורשה עתה כדאית' בספרי. והפרשה היא ד' פסוקים סמוכים זה לזה בפרשת והיה כי תבא אל הארץ והיו רגילין לקרותם על הבכורים כשהיו מביאים אותן לירושלם. ואלו הן הארבעה פסוקים וענית ואמרת לפני ה' אלקיך ארמי אובד אבי וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט. ויהי שם לגוי גדול עצום ורב וירעו אותנו המצרים ויענונו ויתנו עלינו עבודה קשה ונצעק אל ה' אלקינו וישמע ה' את קולנו וירא את עניינו ואת עמלנו ואת לחצנו ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה ובמורא גדול ובאותות ובמופתים. “And Ha-Shem took us out from Egypt.” (Deut. 26:8) The word Eloheinu (“our God”) does not appear in this verse.135There are some texts that actually include Elohainu - Abudraham writes that Elohainu does not appear in the biblical text. See Kasher, Haggadah Shleimah Page 43 “Not through an angel…” If you say, is it not written, “And He sent a messenger who freed us from Egypt,” (Nu. 20:16) one might say that the expression, “took us out” refers back to the Creator. This is also suggested in the verse, “He Himself, in His great might, led you out of Egypt.” (Deut. 4:37) The angel (Num. 20:16) refers to Moses, who was Israel’s emissary to Pharaoh. Also if you were to ask, since the Holy One, Himself, killed the firstborn of Egypt and they were not killed by an angel, a fiery being, or a messenger, if so, what how do we explain the verse, “(God did) not let the destroyer (mashchit) enter and smite your home”? (Deut. 12:23) One can say, mashchit is used as a verb substituting for a noun.136In other words, the word mashchit is a verb that is being used to describe God’s actions of not entering the Israelite houses to destroy the people within. One would then translate the verse “God did not enter as a destroyer….” Similar to the verses, “the fat tail which covers (hamichaseh) the inwards,” (Lev. 9:19), “Shall I hide (hamichaseh) from Abraham,” (Gen. 18:17), “as to any liquid (mashkeh) that may be drunk,” (Lev. 11:34) and, “The cupbearer….(mashkeh) of the king of Egypt.” (Gen 40:1)137In each of these cases a noun is being used as a verb for the actions that are being performed. Another interpretation of mashchit is that it is the same form as marbit (increase) and mashbit (banishing) - this also seems correct.138In other words in each case a verb has taken the form of a noun. Mashchit then means destroys (not one who destroys). According to this explanation the verse means, God will not allow destruction to come upon the Israelite houses. This might lead you to ask, if that is so, then what is the purpose of the blood (on the doorposts) since God did not need to differentiate between households? One could answer, the purpose of the blood was to attribute merit to the Israelites so that they would deserve redemption, as the verse states, “When I passed by you and saw you wallowing in your blood.” (Ez. 16:6)139The completion of the verse states, “I said to you: “Live in spite of your blood.” Yea, I said to you: “Live in spite of your blood.”
ארמי אובד אבי כתרגומו לבן ארמאה בעא לאובדא ית אבא כי כשרדף לבן הארמי אחרי יעקב והשיגו ואמר לו יש לאל ידי לעשות עמכם רע ולפי שחשב לעשות חשב לו הב"ה כאלו עשה שהאומות חושב להם הב"ה מחשבה כמעשה והשם ית' בטל עצתו. ועוד אחרים באו עלינו לכלותנו שאחרי זאת וירד מצרימה אנוס על פי הדבר על כרחו ירד למצרים שאמר לו הקב"ה אל תירא מרדה מצרימה נמצא שמוכרח ירד לשם עד שאמר לו אנכי ארד עמך מצרימה ועוד אמרינן בשבת בפרק אמר עקיבא ראוי היה יעקב אבינו לירד למצרים בשלשלאות של ברזל אלא שזכותו גרמה לו וירד בכבוד גדול שנאמ' בחבלי אדם אמשכם בעבותות אהבה. הדבר הוא רוח הקדש שנאמ' והנביאים יהיו לרוח והדבר אין בהם. ויגר שם שמא תאמר לא בא אלא ליטול כתר מלכות ת"ל ויגר שם מלמד שלא ירד להשתקע פי' לקבוע שם יישוב ולהיות כתושב. אלא לגור שם כגר ונכרי ללון ולגור בעלמא. שמא תאמר באכלוסין הרבה ירד ת"ל במתי מעט פי' באנשים מועטים. ויהי שם לגוי גדול מלמד שהיו ישראל מצויינין שם פי' שהיו נראים וידועים שיניאלאדוש בלעז שנתאספו יחד במקום אחד ולא נפרדו בערים ולכך היו נראים גוי אחד. גדול עצום בלא ו"ו בתחלה. ורב כמו שנא' רבבה כצמח השדה נתתיך שהיו גדלים מאיליהם כצמח השדה בלא שום צער ועמל. ד"א מה צמח השדה כל מה שגוזזין אותו יותר צומח כך ישראל כל מה שהיו מענין אותם היו פרים ורבים וכן הוא אומר וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ. ואת עירום ועריה כלומר ערומים מן המצות שהגיע זמן הקץ ולא היה בידם מצות ונתן להם פסח ומילה שמלו ביום י"ד בניסן וזהו שכתוב מתבוססת בדמיך פי' בב' דמים דם פסח ודם מילה. ועריה כדא' עריה תעור קשתך שלא קיימו מצות ברית מילה. Arami Oved Avi is understood according to the Aramaic translation:130See Uneklus - Deut. 26:5 “Lavan the Aramean wanted to destroy my forefather for when he pursued and overtook Jacob he said, “I have it in my power to do you harm…” (Gen. 31:29) Since he thought about acting against Jacob, the Holy One considered it as if he did so, for the Holy One considers the intentions (of non-Jews) like actions, but God annulled his counsel. Further others rose against us to destroy us. After this, He went down to Egypt, compelled by the Divine word,” In other words, Jacob went down to Egypt against his own will, for the Holy One said to him, “Fear not to go down to Egypt,” (Deut. 46:3) It would seem that he was forced to go there until God said, “I Myself will go down with you to Egypt,” (Gen. 46:4) Furthermore, it states in Trac. Shabbat Ch. 9 (Amar Rabbi Akiva) “Our father Jacob should have gone down to Egypt in iron chains. However, his merit caused him to go with great honor, as Scripture states, “I drew them with cords of man, with bands of love…”” (Hos. 11:4).131BT Shabbat 89b The word (davar)132In our Haggadah, the word is spelled עַל פִּי הַדִּבּוּר. In many manuscripts the word is spelled the way it is found in Abudraham’s commentary על פי הדבר. Davar the Word of God and the Divine spirit are associated with one another. is the divine spirit, as is stated, “The prophets shall prove mere wind for the word (hadavar) is not in them.” (Jer. 5:13) “He resided there,” - You might say that he only came to Egypt to receive the crown of royalty. The sages teach “He resided there, “From this, learn that Jacob went down not to be absorbed into Egypt,” Peirush - to establish a permanent settlement and to become a citizen. “But only to reside there for a time.” Peirush - but to live there temporarily as an outsider and foreigner. Lest you say that they went down with a great population, the sages teach, “Few in number,” Peirush - with just a small number of people. “And there they became a great nation.” This teaches that Israel achieved distinction there as a nation.” Peirush - They were recognizable and known, or Shinialados (שיניאלאדוש) in the common language.133The exact word here is not clear -this a transliteration of the word in the Hebrew. It could be either Ladino or Arabic. The Israelites gathered together in one place and did not separate from one another in the towns and were therefore known as one nation. “Great, mighty.” It is written without a vav before it. "And numerous" - as it is stated, “I have made you as numerous as the vegetation of the field…” (Ez. 16:7) They grew (in number) on their own like the herbs of the field without any trouble or toil. Another explanation, just as vegetation grows even more the more you cut it down, so too Israel, the more the Egyptians oppressed them, the more they multiplied, as Scripture states, “But the more they were oppressed, the more they increased and spread out…” (Ex. 1:12) “You were naked and barren.” In other words, you were naked and lacking mitzvot so that when you reached the end (of exile) you did not have any commandments in hand and therefore God gave you the Passover offering and circumcision so that you would circumcise yourself on the 14th day of Nisan. As Scripture states, “And when I passed by thee, and saw thee weltering in thy bloods…”134The verse concludes - “I said to thee, In thy blood live! yea, I said to thee, "In your blood live!” (Ez. 16:6) Peirush - Bloods - there were two types of blood: the blood of the Passover offering and the blood of circumcision. “Barren” (ועריה) as is stated in Scripture: “All bared and ready is Your bow.” (Hab. 3:9) They had not kept the mitzvah of circumcision.
ועכשיו הולך ומספר כיון שראו המצרים שהיו ישראל פרים ורבים מאד וירעו אותנו המצרים ויענונו ויתנו עלינו עבודה קשה כמו שנאמ' ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך דרשו רז"ל כי בתחלה אמרו להם שיעזרו בבנין יום אחד ולא יותר והמלך עצמו נכנס בעבודה והם התחזקו והוסיפו אומץ לכבוד המלך וסכום הלבנים שעשו באותו יום שמו עליהם לחק שיעשו בכל יום וזהו מה שדרשו בפרך בפה רך, כללו של דבר מעט מעט היו מתגברים עליהם ולפיכך נמשלו למרור שבתחלתו רך וסופו קשה. בפרך מתרגמי' בקשיו וזהו עבודה קשה. וירא את עניינו לשון חסרון התשמיש כמו אם תענה את בנותי שדרשו בו רז"ל אם תענה את בנותי מתשמי' זו פרישות דרך ארץ שהפרישום מנשותיהם. And now (the Maggid) goes on to say that when the Egyptians saw that the Israelites were multiplied greatly, ‘they dealt harshly with us and they oppressed us, placing hard labor upon us,’ as Scripture states, “The Egyptians ruthlessly imposed servitude upon the Israelites.” (Ex. 1:13) The Sages OB”M expounded on this verse by saying that at first they asked them (the Israelites) to assist in the building for one day and no more, and Pharaoh himself would join in the labor. The Israelites worked extra hard and made a special effort in honor of the king. The Egyptians imposed the sum of bricks that they made on the day upon them as a law they would now have to make every day. This is how they expounded on the word בפרך B’farech, “with rigor.” Read B’farech as בפה רך B’feh rach, literally, “with a soft tongue.” The idea is that they imposed control over them little by little; it is compared to bitter herbs which start off sweet (soft) and then become bitter (hard). בפרך Bifarech is translated in Aramaic as בקשיו, with severity. This is hard labor. “And God saw our affliction:” (Deut. 26:7) This refers to marital intimacy, as in the verse, “If you ill-treat my daughters…” (Gen 31:50) The sages OB”M explain “If you ill-treat my daughters to mean denying them marital intimacy. “This refers to the separation of husbands from their wives.”
וידע אלקים מלשון וידע אדם עוד את אשתו וזהו התשמיש שאין אחרים יודעין בו אלא הב"ה בלבד וזהו וידע אל'ים. ואת עמלנו אלו הבנים (כמו שנא') שהם גדלים מעמל האדם ויגיעת ידיו. ואת לחצנו זה הדחק פי' תוכן הלבנים. “And God knew.” (Ex. 2:25) The language is borrowed, “Adam knew his wife again,” (Gen. 4:25) and it refers to marital intimacy. For no one knows this except the Holy One and that is why the verse in Gen. says “God knew…” “And our toil” refers to the sons, for Scripture explains that they grew through man’s toil and the wearying of their hands. “And our duress - this refers to the pressure,” due to the number of bricks they had to prepare.
ויוציאנו ה' ממצרים אין בפסוק אלקינו. לא על ידי מלאך ואם תאמ' והא כתיב וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים ויש לומ' כי ויוציאנו חוזר על הבורא וכן הוא אומר ויוציאך בפניו בכחו הגדול ממצרים. והמלאך זה משה רבינו שהיה שלוחם של ישראל אל פרעה. וא"ת כיון שהדרש' הזאת אומרת כי הקב"ה בכבודו ובעצמו המית בכורי מצרים ולא המיתם על ידי מלאך ולא על ידי שרף ולא על ידי שליח אם כן מהו ולא יתן המשחית לבא אל בתיהם לנגוף. וי"ל כי מלת משחית היא פועל המורת השם, ודומה לה האליה והמכסה שם, המכסה אני מאברהם פועל, וכל משקה אשר ישתה שם, משקה מלך מצרים פועל. או יהיה שם על משקל מרבית משבית והוא הנכון. ולפי זה יהיה פירושו ולא יתן ההשחתה לבא אל בתיכם לנגוף. ואם תאמ' אם כן מה צורך לדמים הללו הואיל ואין אנו צריכין אותם להבחנה, וי"ל כי היו לצורך זכות כדי שיהיו ראויים ליגאל על דרך דרש ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמך וגו'. “And Ha-Shem took us out from Egypt.” (Deut. 26:8) The word Eloheinu (“our God”) does not appear in this verse.135There are some texts that actually include Elohainu - Abudraham writes that Elohainu does not appear in the biblical text. See Kasher, Haggadah Shleimah Page 43 “Not through an angel…” If you say, is it not written, “And He sent a messenger who freed us from Egypt,” (Nu. 20:16) one might say that the expression, “took us out” refers back to the Creator. This is also suggested in the verse, “He Himself, in His great might, led you out of Egypt.” (Deut. 4:37) The angel (Num. 20:16) refers to Moses, who was Israel’s emissary to Pharaoh. Also if you were to ask, since the Holy One, Himself, killed the firstborn of Egypt and they were not killed by an angel, a fiery being, or a messenger, if so, what how do we explain the verse, “(God did) not let the destroyer (mashchit) enter and smite your home.” (Deut. 12:23)? One can say, mashchit is used as a verb substituting for a noun.136In other words, the word mashchit is a verb that is being used to describe God’s actions of not entering the Israelite houses to destroy the people within. One would then translate the verse “God did not enter as a destroyer….” Similar to the verses, “the fat tail which covers (hamichaseh) the inwards,” (Lev. 9:19), “Shall I hide (hamichaseh) from Abraham,” (Gen. 18:17), “as to any liquid (mashkeh) that may be drunk,” (Lev. 11:34) and, “The cupbearer….(mashkeh) of the king of Egypt.” (Gen 40:1)137In each of these cases a noun is being used as a verb for the actions that are being performed. Another interpretation of mashchit is that it is the same form as marbit (increase) and mashbit (banishing) - this also seems correct.138In other words in each case a verb has taken the form of a noun. Mashchit then means destroys (not one who destroys). According to this explanation the verse means, God will not allow destruction to come upon the Israelite houses. This might lead you to ask, if that is so, then what is the purpose of the blood (on the doorposts) since God did not need to differentiate between households? One could answer, the purpose of the blood was to attribute merit to the Israelites so that they would deserve redemption, as the verse states, “When I passed by you and saw you wallowing in your blood.” (Ez. 16:6)139The completion of the verse states, “I said to you: “Live in spite of your blood.” Yea, I said to you: “Live in spite of your blood.”
ביד חזקה זו הדבר כמו שנאמ' ומנין שיד חזקה היא הדבר שנא' הנה יד ה' הויה הנה קראה יד. ובזרוע נטויה זו החרב של מכת בכורות שנאמ' למכה מצרים בבכוריהם מדקאמ' בבכוריהם מלמד שקמו הבכורות על מצרים להרגם כדי שיוציאו את ישראל מתוכם בליל מכת בכורות ומנין שזרוע נטויה היא חרב שנאמר וחרבו שלופה בידו נטויה על ירושלים. ובמורא גדול במראה גדול וכן תרגומו ובחוזנא רבא ומהו המראה הגדול זה גלוי שכינה שנגלה להם במצרים שנא' ובמוראים גדולים אלו נוראות של גלוי שכינה ואע"פ שהיתה מצרים מלאה גלולים וטנופי' אעפ"כ נראה להם לקיים מה שהבטיח את יעקב ואנכי אעלך גם עלה ואימתי נגלה עליהם ב' פעמים א' ביום ר"ח ניסן שנא' וידבר ה' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר החדש הזה לכם וגו' ובלילה בשעת הגאולה וכמו כן ראוהו על הים. ונקרא מורא כי הרואה פני שכינה נרתע מאד ונבהל ודרשו בסיפרי ולכל המורא הגדול זו קריעת ים סוף ושם ראו פני שכינה ואמרו זה אלי ואנוהו מלמד שהראוהו באצבע ואמרו רז"ל ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי. “"With a strong hand" - this [refers to] the pestilence as is stated…” How do we learn that, “A strong hand” refers to pestilence? "Behold the hand of the Lord … a very heavy pestilence." (Ex. 9:3) "And with an outstretched forearm" - this [refers to] the sword…” the plague of the first born, as is stated, “Who struck Egypt through their first-born.” (Ps. 136:10) Since it states, “Through their first-born,” it teaches that the (Egyptian) firstborn rose up against Egypt to kill them so that they would send forth the Israelites before the plague of the first born. And from where do we learn that “outstretched arm” refers to a sword? From the verse, "And His sword was drawn in his hand, leaning over Jerusalem." (1 Chr. 21:16) “And with great awe" (means) with a great revelation. This is the Aramaic translation: “with great displays…” (hazana rabba) What was the great display/revelation?140The term במורא גדול is usually translated “With great awe,” but the word מורא is associated with מראה, display, revelation appearance. This refers to the awesome power of the revelation of the Divine Presence. For even though Egypt was filled with impurity and idolatry, it was revealed to them to fulfill the promise God made to Jacob, “I Myself will also bring you back.” (Gen. 46:4) When was this revealed to them? Twice: First on Rosh Hodesh Nisan, as Scripture says, “Ha-Shem spoke to Moses and to Aaron in the land of Egypt, “This month shall be to you…” (Ex. 12:1) and second, at the hour of redemption when they saw God at the sea. It is called mora מורא because they saw the face of the Divine Presence, and they said, “This is my God and I will glorify Him.” This teaches that they pointed to God with a finger. The sages teach, “A maid servant at the sea saw more than Ezekiel b. Buzi!”141See Mekhilta D’Rebbe Shimon bar Yochai, 15:2, Rashi Shemot 15:2
דבר אחר ביד חזקה שתים וכו'. לאחר שדרש ביד חזקה זה הדבר ובזרוע נטויה זה החרב ובמורא גדול זה גלוי שכינה ובאותות זה המטה ובמופתים זה הדם אלו החמשה דברים כנגד חמשה דברים שזכר, הוא חוזר ודורש אותם בענין אחר ואומר כי העשר מכות נעשו באלו החמשה דברים שתי מכות בכל אחד מהם. כיצד ביד חזקה לקו שתים מכות כי הם שתי תיבות. ובזרוע נטויה שתים אחרות ובמורא גדול שתים אחרות ובאותות מיעוט אותות שתים ובמופתים מיעוט מופתים שתים. “Another interpretation: “With a strong hand” After expounding on, “With a strong hand - this is pestilence… “With an outstretched arm” - this is the sword… “With great awe,” This is the revelation of the divine presence… “With signs” - this is the staff… - “And wonders,” - this is the blood,” these five things are connected to the five things which are mentioned. The Maggid now returns and expounds on the five things that the author mentioned. The author goes back and expounds on them in another way and says that the ten plagues were connected to these five things, two plagues in each of them. How so? “With a strong hand” God struck two plagues; it refers to two plagues because it is made up of two words. “With an outstretched arm,” are another two plagues because it contains two words. “ With great awe,” two more, “and with signs” - the smallest number of a plural is two. “And with wonders” the smallest number of a plural is two.
והמון העם מתחילין מאלו עשר המכות שהביא הב"ה על המצרי' במצרים ומשלימין עליו ואלו הם דם וכו'. וטעות הוא כי אלו עשר המכות אינו תחלת דבר רק הוא דבק עם ובמופתים שתים ור"ל כי אלו השתים שדרש הם עשר המכות וכו' וההתחלה היא מואלו הם דם וכו' שהוא מתחיל ומסדרם אחר כן. וכן הוא בסדר רב עמרם ורבינו סעדיה. Most people begin from, “These are the ten plagues which the Holy One brought upon the Egyptians in Egypt,” and complete it with, “And they are: blood…” This is a mistake because the ten plagues are not the beginning of this matter; it is attached to (the previous statement), “And with wonders - two.” The author wishes to say that these two that are expounded are the ten plagues. “And they are, blood…” is the beginning of the passage,in which he begins and orders them afterwards. And so it is in the Order of Prayers of Rav Amram and Rav Sa’adia.
ר' יהודה היה נותן בהן סימנין דצ"ך עד"ש באח"ב לכך חלקן בלשון הזה לפי שדצ"ך הם מכות הארץ ועד"ש מכות מקריות באח"ב מכות האויר ושתף מכת בכורות עמהן לפי שאין לה זוג אך התשעה חלק. ד"א לפי שבספר תלים לא נמנו כסדר הזה ותאמ' אין מוקדם ומאוחר בתורה על כן בא להודיענו כי כן היו כסדר הכתובים בתורה. ד"א דצך נעשה על ידי אהרן שהמי' והארץ לא לקו על ידי משה עד"ש על ידי משה באח"ב על ידי הב"ה שארבע מכות אלו אין אדם יכול לעשותן אלא הקב"ה בכבודו. ובירושלמי אומר שכך היו כתובים במטה וזהו אשר תעשה בו את האותות ואמרינן בתנחומ' שהמטה של סנפירינון היה וכתו' בו דצך עדש באחב. וסנפירינון הוא ספיר ותרגום ירושלמי ויסדתיך בספירי' ואשכלילינך בסנפירינון והיא אבן יקרה וקשה הרבה כמו שאומר במדרש תלים ויסדתיך בספירים בסנפירינון מעשה באחד שלקח אבן של סנפירינון והכה עליה בפטיש נשבר הפטיש והסדן והאבן של סנפירינון לא נשברה. “Rabbi Yehuda grouped them as an acronym – Detzakh, Adash, Beahav” Therefore, he divided them (into three groups) since detzakh refers to plagues that affect the land, adash refers to random plagues and beachav refers to plague the affect the air; the plague of the firstborn was joined with them since it has no group of its own while the nine are divided up. Another explanation- (they named here) since in the book of Psalms the plagues are not counted by this order. Since it is said that there is no chronological order in the Torah, therefore (this list) comes to teach us that this is the proper order as written in the Torah. Another explanation: Detzakh refers to the plagues that were performed by Aaron since the water and the earth were not stricken by Moses. Adash were performed by Moses and Beachav were performed by the Holy One since these four plagues could not be performed by a mortal but by the Holy One in God’s holiness. The Talmud states that the plagues were inscribed on the staff; this is why it states, “this rod, with which you shall perform the signs.” (Ex. 4:17) We learn in the Tanchuma142Midrash Tanhumah also known as Yelammedenu, is the name given to a homiletic midrash on the entire Torah, and it is known in several different versions or collection that the staff was made of snapirinon, which is sapphire. In the Jer. Targum the verse, “I will make you a foundation of sapphires,” (Is. 54:11) is translated, “Your foundation with sapphires,”143See Targum Jonathan - וַאֲשַׁכְלְלִינִיךְ בְּאַבְנִין טָבִין: which is a precious stone and extremely hard, as stated in Midrash Tehillim, “I will make you a foundation of sapphires,” (Is. 54:11) There was once a person who took a sapphire stone and hit it with a hammer and it broke the hammer while the stone of sapphire was not broken.144Midrash Tehillin 87:1 Slightly different from the version here.
במצרים מהו אומר אצבע אלקים היא, ובאותם מכות שלקו על הים אומ' היד הגדולה וביד יש חמש אצבעות. תן לכל אצבע י' מכות הרי שלקו על הים חמשים מכו'. יש לשאול שאצבע אלהים היא לא נאמר אלא על מכת כנים בלבד ועוד שהרי מצאנו מכת הדבר נעשית ביד שלם שנאמ' הנה יד ה' הויה. תשובה הפסוקי' בכאן אינם אלא אסמכת' בעלמא והקבלה היא העיקר. “In Egypt what did (the magicians say)? “It is the finger of God,” (Ex. 8:15) And regarding the plague at the sea, it says, “The great hand.” (Ex. 14:31) There are five fingers on the hand. Add ten plagues for each finger, and one derives fifty plagues at the sea. One might raise a question since “finger of God” is only mentioned regarding the third plague kinim (lice). Furthermore we find that the plague of dever (the fifth plague) is also performed by a whole hand, as stated, “The hand of Ha-Shem will strike your livestock.”145Abudraham raises two questions - first, since finger is only used for one plague, how do we know it applies to all the plagues. And second, “Hand is not only applied at the sea but to one of the plagues (pestilence) so one cannot assume it applies to a hand. (Ex. 9:3) The commentators explain that this is only a general biblical allusion (asmachta)146In Talmudical hermeneutics, asmachta is an allusion found in the Hebrew Bible for rabbinical prohibitions or any other Halakha. It's an exception in the talmudical hermeneutics, since it doesn't base the law on the cited verse, but uses the verse as a hint. See Asmachta (Talmudical hermeneutics) - Wikipedia and the tradition itself is the essence.
ר' אליעזר אומ' כל מכה של מצרים היתה של ארבע מכות שנאמר ישלח בם חרון אפו עברה וזעם וצרה משלחת מלאכי רעים. חרון אפו עברה אחת זעם שתים צרה שלש משלחת מלאכי רעים ארבע אמור מעתה ואינו חושב חרון אפו שהוא כולל תחלה חרון אפו כיצד עברה וזעם וצרה וגו'. נמצא במצרים לקו ארבעים מכות שהרי שם לקו עשר מכות ובכל מכה ומכה ארבע ועל הים שהיתה ביד שיש בה ה' אצבעות הרי חמשה פעמם ארבעים הם מאתים מכות. ור' עקיבא אומ' כל מכה של מצרים היתה של חמש מכות נמצא חמשה פעמים עשר מכות הם חמשים ועל הים שהיתה ביד שיש בה חמש אצבעות הרי חמשה פעמים חמשים הם מאתים וחמשים. Rabbi Eliezer says: …Every plague the Holy One brought upon Egypt was an amalgam of four plagues, for it is said, “He sent down His fury upon them, great anger, rage, and distress, a company of messengers of destruction.” “His fury Great anger” (Haron apo evra) – one, “rage” (za’am) – two, “distress”(tzara) – three, “a company of messengers of destruction” (mishlachat malachim ra’im) – four. Conclude the number from this four and yet it also mentions haron apo (His fury) first. How did God show His fury? With “great anger, rage, and distress, etc.” We find that in Egypt there were forty plagues, each of the ten plagues contained four plagues and at the sea where there was a hand made up of five plagues we have five times forty which is 200 plagues. But Rabbi Akiva says that each plague in Egypt was made up of five plagues. We were fifty plagues - five times ten plagues and on the sea where there was the Hand of God, making five times fifty which equals 250.
ודע כי ר' אליעזר שאומר שכל מכה היתה של ארבע מכות כוונתו כי כשלקו המצרים היו המכות ביסודות ולא לקה יסוד מיוחד רק כשלקו כל אחד היה מעורב בו מארבעה יסודות נמצאת מכה אחת יש בה ארבעה ולהודיע כי לה' הארץ. ור' עקיבא שאומר שכל מכה ומכה היתה של חמש מכות כוונתו כי תנועת הגלגל שהוא היסוד החמישי מסייעת בכל מכה ומכה בעבור כי הוא הסובב והמסבב את הכל ברצון הבורא ולהודיע כי ממשלתו על הכל כך פי' בעל המלמד. One should know that when Rabbi Eliezer says that every plague is made up of four plagues, he means that when the plague struck Egypt they include all of the elements and not a specific element. When each plague struck them, they were a mixture of the four elements147In Greek and Medieval philosophy, the world is made up of four elements: earth, water, air and fire. found in each plague in order to make known that the whole earth is God’s. When Rabbi Akiva said that each plague was a combination of the four elements as well as the movement of the celestial spheres. It is the fifth element since it is the cause and effect of everything through the will of the creator and making known God’s sovereignty over everything; so explains the commentary of Ba’al HaMela’med.
כמה מעלות טובות למקו' עלינו וכו'. כלהן ט"ו טובות שעשה הב"ה לישראל וקראן מעלות כנגד ט"ו מעלות במקדש שעולין מעזרת הנשים לעזרת ישראל וכנגד ט"ו שיר המעלות שאמ' דוד בשעה שבא לחפור את השיתין של בית המקד' כדגרסינן בירושלמי דפרק חלק את מוצא בשעה שבא דוד לחפור תמיליוס של בית המקדש חפר ט"ו מאוון דאומין ולא אשכח תהומא ובסופא אשכח עציץ ובעא מרמתיה אמ' ליה לית את יכיל אמ' ליה למה דאנא הכא כביש על תהומא אמ' ליה ומן אימת את כביש על תהומא הכא א"ל מן שעתא דאשמע רחמנא קליה בסיני אנכי ה' אלקיך ורעדת ארעא ושקעת ואנא יהיב הכא כביש על תהומא אע"ג לא שמע ליה כיון דחמיה סלק תהומא ובעא מטיפח עלמא והוה אחיתופל קאים אמ' כדון דוד מתחנקא ואנא מלך אמר דוד מאן חכם מקמתיה ולא מקים ליה יהא סופיה מתחנקא אמ' דבר ואקימיה התחיל דוד עולה ואומר שירה שיר המעלות שיר למעלות שיר למאה עלות על כל מאה ומאה אמה שהיה דוד עולה היה אומ' שירה אע"ג כן היה סופיה דאחיתופל מתחנקא' אמר ר' יוסי הדא היא דמתלא אמר צרך ברנש חשש על לווטיה דרבה אפילו על מגן. פי' בחנם כי מגן הוא תרגום חנם והכי איתא בתלמודא דידן בפרק החליל. “For how many acts of goodness are we obligated to the Omnipresent…” There are fifteen acts of goodness which the Holy One performed for Israel. We call them ma’alot because of the 15 assents in the Holy temple from the Ezrat Nashim to the Ezrat Israel and there were 15 Songs of Ascent (Shir HaMa’alot) which David recited when they began building the drainpipes of the Holy Temple as we read in the Jerusalem Talmud in Ch. 10, Sanhedrin, Perek Helek: “You find that when David started to excavate the foundations of the Temple, he dug down fifteen hundred cubits and did not find the abyss. At the end he found a clay pot and wanted to lift it. It said, “You cannot lift me” He asked, “Why?” It answered, “Because I am here suppressing the abyss.” He asked, “Since when are you here?” It answered, “From the moment the Merciful spoke on Sinai: “I am the Eternal, your God,” the earth trembled and sank down, and I was put here to suppress the abyss.” Nevertheless, he did not listen to it; when he lifted it the abyss rose and threatened to flood the world. Aḥitophel was standing there. He said, “Now David will be strangled and I shall rule.” David said, “Any Sage who knows how to put this in order but does not put it in order should end up strangled.” He said what he said and it was steady. David started to sing a song of ascent, a song for a rise of 100 [cubits]. For each hundred cubits he composed a song. Nevertheless, he (Ahitofel) ended up strangled. Rabbi Yose said, “That is what the proverb says, “A person has to worry about the curse of a rabbi, even if it is for nothing.”148JT Sanhedrin 10:2 translation from Sefaria Peirush: The Aramaic translation of the word magen (מגן) is freely, for nothing. This is what we find in our (Bab.) Talmud, Sukkot, Ch, 5 (Perek Halil.)
אלו הוציאנו ממצרים ולא עשה בהם שפטים דיינו. לא רצה לומר שלא יעשה בהם שפטים כי כבר הבטיח לאברהם וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי אלא אלו לא עשה בכלם שפטים כי אם במקצתם. ולא נתן לנו את ממונם דיינו לא רצה לומר מבזת מצרים שכבר הבטיח לאברהם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול אלא רצה לומר מבזת הים. ולא קרע לנו את הים דיינו שיוכל להצילנו ונלך לדרכנו. ולא העבירנו בתוכו בחרבה אלא במעט מים או במעט טיט אך הם הלכו ביבש' בתוך הים. ולא שקע צרינו לסגור הים אחרינו והמצרים ישובו לדרכם. ולא ספק צרכנו במדבר ארבעים שנה שהיה לנו כמה בהמות והוא נתן להם בשר ועוד שהיה לנו ממון ונוכל לקנות כל צרכנו מן הגוים הקרובים אלינו. אלו קרבנו לפני הר סיני להראות לנו כבודו דיינו. ולא נתן לנו את התורה הוא בעצמו הדברות אלא על ידי משה כשאר התורה או שלא יוסיף לנו את המצות כלם אלא מחצה או שליש המצות כמו שמצאנו שנתן לאדם הראשון שש מצות והוסיף לנח אבר מן החי והוסיף לאברהם מילה והוסיף ליעקב גיד הנשה. ויש מפרשים אלו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו מפני שפסקה ממנו זוהמא כמו שאמרו רז"ל כשבא נחש על חוק הטיל בה זוהמא ישראל שעמדו על הר סיני פסקאה זוהמתן גוים שלא עמדו על הר סיני לא פסקה זוהמתן. אלו נתן לנו את התורה ולא הכניסנו לארץ ישראל דיינו ואע"ף שנשבע לאבותינו לתת לנו את ארץ כנען ר"ל יתן לבננו אך הדור שיצאו ממצרים די להם במה שראו מנפלאות השם שהיו אנשים הרבה פחותים מבן עשרים שנה שלא נגזר עליהם למות במדבר וראו כל הנפלאות ונכנסו לארץ. אלו הכניסנו לארץ ולא בנה לנו בית המקדש דיינו שהרי יש להם משכן ובבנין בית המקדש ניתוספו עשרה נסים. “Had God brought us out of Egypt and not brought judgment on them (It would have been enough for us).” The author does not mean that God would not have brought judgment upon them because God had already promised Abraham, “but I will execute judgment on the nation they shall serve.” (Gen. 15:14) Rather the statement means, “Even if God had not brought judgment upon all of them but only some of them (It would have been enough)” “Had God not given us their wealth, it would have been enough.” The author could not mean the despoiling of the Egyptians in Egypt, because God had promised Abraham, “They shall go free with great wealth.” (Gen. 15:14) Rather the author of Dayyenu is referring to the despoiling of the Egyptians at the sea.149Had God Brought judgment upon the Egyptians but not despoiled them at the sea, it would have been enough. Since God had promised Israel that they would leave Egypt with great wealth it can not be referring to leaving Egypt since this was a promise. “Had God not split the sea, it would have been enough for us.” God could have saved us (without splitting the sea) and sent us on our way. “Had God brought us through on dry land….” but (He could have done so) with a little water or mud. But God brought us through on completely dry land within the sea. “Had God drowned our enemies by closing the sea.” God could have immediately closed up the sea behind (Israel) so that the Egyptians would have returned home. “Had God provided us with our needs for forty years in the wilderness.” They had many animals to provide them with meat and they also had possessions so that they were able to purchase their needs from non-Jews who were close by. “Had God brought us close to Mount Sinai…” to show us God’s glory, that would have been enough for us. “And had God not given us the Torah (it would have been enough for us)” Had God not given us the mitzvot directly but rather had God done so through Moses (as God did) the rest of the Torah. Or it could mean had God not added all the commandments but only given us half or a third of the commandments, just as God gave Adam six commandments and then added the prohibition against eating the flesh of a living animal to Noah. God also added the commandment of circumcision for Abraham and the prohibition of eating the gid hanasheh (the sciatic nerve) to Jacob’s commandments. There are those who explain, “If God had brought us before Mount Sinai and not given us the Torah, it would have been enough for us.” This would have been enough because it would have stopped the contamination, as the sages said, “When the serpent came upon Eve, he infected her with contamination. When the Jewish people stood at Mount Sinai their contamination ceased. With regard to gentiles, who did not stand at Mount Sinai, their contamination never ceased.”150BT Vevarmot 103b “Had God given us the Torah but not brought us into the land of Israel, it would have been enough for us.” Even though God had promised to give us the land of Canaan, God meant that it would be given to our children but the generation that left Egypt it was enough that they saw God’s wonders since there were many who were younger than twenty years of age and it was not decreed upon them that they should die in the wilderness. Yet they witnessed great wonders and they entered the land of Israel. “If we had entered the land and had God not built the Holy temple, it would have been enough,” since they had the Tabernacle and the building of the Holy Temple would have added ten more miracles.
רבן גמליאל היה אומר כל מי שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו פי' אע"ף שיאכל פסח מצה ומרור לא יצא ידי חובתו אם לא יאמר שלשה דברים אלו למה הם באים שמצאנו שהכתוב הקפיד באמירה ובהגדה. ומפרש והולך למה הם באים, פסח על שם שפסח המקום וכו'. “Rabban Gamliel would say: Anyone who does not say these three things on Pesaḥ has not fulfilled his obligation.” Peirush: Even if one ate the Pesaḥ offering, matzah and maror, one did not fulfill one’s obligation if one had not mentioned these three things and explained them. Scripture is strict on mentioning and talking about them. The Haggadah continues to explain why they are included: “Pesaḥ, because the Omnipresent passed over….etc.”
מצה זו שאנו אוכלין וכו' על שם שלא הספיק בצקם של אבותי' להחמיץ. יש לשאול כי צווי אכילת מצות לא היה מטעם שלא החמיץ בצקם כי קודם לכן צוה לאכול מצות בסתם ולא אמר טעם לדבר. ולכן פירש ר' יוסף קמחי שמה שנצטוו על המצות קודם לכן היה על שם העתיד שהשם יודע העתידות ידע שהיה להם לצאת מצרים בחפזון ואפי' אם היו רוצים לא היו יכולים להחמיץ בצקם צוה לאכול הפסח על מצוה ומרורים ולאכול שבעת ימים מצה. This matzah that we eat…Because of the dough of our ancestors, which did not have time to rise…” One might ask (the reason for eating the matzah) - The commandment of eating matzot was not because the dough did not become leavened since God had already commanded them to eat matzah (before they left Egypt) and did not give a reason for this matter. Therefore, Rabbi Yosef Kimchi151Joseph Kimchi (1105–1170) was a medieval Jewish rabbi and biblical commentator. He was the father of Moses and David Kimhi, and the teacher of Rabbi Menachem Ben Simeon and poet Joseph Zabara. explained that they were commanded regarding matzot prior to the Exodus for the sake of the future (events). Since God knew the future, God knew that they would leave Egypt in haste and even if they wanted, the bread would not become leavened. So God commanded them to eat the Passover offering with matzah and maror and to eat matzot for seven days.
כשאומר מצה זו מגביה המצה בידו להראות למסובים זכרון לחירות. וכן כשאומר מרור זה מגביה המרור בידו להראות למסובין זכרון לשעבוד. פסח אין צריך להגביה שלא יראה כאוכל קדשים בחוץ. When one says, “This matzah,” one lifts up the matzah in one’s hands to show everyone around the table that it is a reminder of freedom. Similarly, when one one says, “This maror,” one lifts up the bitter herbs to show those gathered around the table that it is a reminder of subjugation. One does not need to lift up the Pesaḥ since one does not eat sanctified food outside of the temple.
בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים, כלומר שיראה ויביט בעצמו כאלו הוא היה עבד ויצא לחירות מצרים וזהו שאמר הכתוב וזכרת כי עבד היית במצרים. כאלו אתה בעצמך היית עבד ונפדית. ולא גרסינן להראות אלא לראות את עצמו וכן הוא בסדר רב עמרם. “In every generation a person is obligated to see oneself as if one went forth from Egypt.” In other words, one should see and look at oneself as if one was a slave and went forth to freedom from Egypt. This is what the Scriptural verse states: “You shall remember that you were a slave in Egypt.” (Deut 16:12) As if you yourself were a slave and you were redeemed. We do not read it להראות “To present oneself,” but rather as לראות את עצמו “to see oneself.”152See Mishnah Pesaḥim 10: 5 amd BT Pesaḥim 116b which state לראות את עצמו. In the Rambam’s text of the Haggadah it says, however להראות את עצמו. This is the text in the order of prayers of Rav Amram.
לפיכך אנחנו חייבין להודות וכו' כלומ' כיון שהוא כאלו אנחנו יצאנו ממצרים חובה עלינו להלל ולשבח לשם יתברך כמו שעשו אבותינו. ”Therefore it is our obligation to give thanks…” In other words, since we say, “It is as if we went forth from Egypt,” it is our obligation to offer praise and acclaim to the most blessed name of God just as our ancestors did.
וכתבו המפרשים שמעתה נוטל כל א' וא' כוסו בידו שמכאן אנו פותחין בשיר שההגדה אינה אלא ספור דברים בעלמ' ואין אומרי' שירה אלא על היין שנא' ותאמר להם הגפן החדלתי את תירושי המשמח אלקים ואנשים אם אנשים משמח דהא שתו ליה אלא אלהים במה משמח אלא מכאן שאין אומרים שירה אלא על היין והכי איתא במדרש שוחר טוב. אבל באלו הארצות אין נוטלין כל אחד כוסו עד תחלת ברכת אשר גאלנו. The commentators write that then everyone takes a cup in hand. From here we begin with a song, as the Haggadah is only a story, words in general. We only offer songs of praise over wine, as Scripture states, “But the vine replied, ‘Have I stopped yielding my new wine, which gladdens God and men,” (Jud. 9:13) If people drink wine when they rejoice, then certainly so does God rejoice with wine! From this we learn we only rejoice over wine, as stated in Midrash Shochar Tov. But in these lands everyone does not lift up one’s cup until they begin the blessing Asher Ga’alanu, (“Who redeemed us.”)
ומזכיר כאן שבעה עניני שבח כנגד שבעה רקיעים והם להודות להלל לשבח לפאר לרומם להדר ולקלס. ונאמ' לפניו הללויה והרא"ש גורס ונאמר לפניו שירה חדשה הללויה. Seven types of praise are mentioned here for the seven firmaments. They are: “To give thanks,” (lihodot), “to praise,” (lihallel), “To acclaim,” (lishabeah), “to glorify,” (lifaer), “to exalt,” (liromem), “to honor” (lihader), “and to acclaim,” (u’likales). “And so we shall say before Him: Halleluyah.” The Rosh153Asher ben Jehiel (1250 or 1259 – 1327) was an eminent rabbi and Talmudist best known for his abstract of Talmudic law. He is often referred to as Rabbenu Asher, “our Rabbi Asher” or by the acronym for this title, the Rosh (רא"ש). reads “And so we shall sing a new song before Him. Halleluyah.”
הללויה הללו עבדי ה'. תמצא במזמר זה ה' יודין יתרות, המגביהי, המשפילי, מקימי, להושיבי, מושיבי כנגד חמשים מכות שלקו על הים. ממזרח שמש עד מבואו בלא וו. ישראל ממשלותיו המ"ם הראשונה נקודה בפתח. “Halleluyah: Servants of Ha-Shem, give praise; praise the name of Ha-Shem.” One finds in this Psalm that there are five extra yud’s: Hamag’bihi, (“enthroned on high”) hamashpili, (“Turns so low”) mikimi, (“Raises the poor”) l’hoshivi, (“Who seats them”) and moshivi (“Who places them”). They represent the fifty plagues that struck Egypt at the sea. “From the rising of the sun to its setting, may Ha-Shem’s name be praised” is written without a vav. “Israel is His dominion,” the first mem is written with a patach.
ומכאן מתחיל ההלל. ויש מגדולי המפרשים שהורו לברך על ההלל שתי פעמים אחת לפני הסעודה לקרא את ההלל ואחת לאחר הסעודה לגמור את ההלל. ומביאין ראיה לדבריהם מדאמרינן בירוש' דברכות גבי כל הברכות פותחות בברוך חוץ מברכ' הסמוכ' לחבירתה, התיב ר' ירמיה הרי גאולה פי' ברכת אשר גאלנו שהיר סמוכה לברכת ההלל שלפניה ופותחת בברוך. ומתרץ שניא היא דאמ' ר' יוחנן אם שמע הלל בבית הכנסת יצא. פי' שהיו נוהגין לקרותו בבית הכנסת וכשהוא קורא אותו בביתו אינו מברך עליו שכבר בירך עליו בבית הכנסת אבל מברך אשר גאלנו בביתו על כוס שני שלא בירך אותה בבית הכנסת הילכך כיון דלפעמים אינה סמוכה פתחו בה בברך כמו שנהגו בברכת אשר ברא ששון ושמחה. התיב ר' אלעזר בר' יוסי קומי ר' יוסי והרי סופה. פי' ברכת יהללוך שאומרים בסוף ההלל לאחר הסעודה שאינו פותח בה בברוך אע"פ שאינה סמוכה שהרי הסעודה הפסיקה. ומתרץ שתים הן אחת להבא ואחת לשעבר. פירוש שתי ברכות מברכין על ההלל אחת לפני הסעודה ואחת לאחר הסעודה. One begins Hallel here. Among the important commentators, some taught that one should recite two blessings over Hallel:154See Sefer Rokeach, S. 273, Orchot Chaim, S. 21, Shibbolei HaLeket S. 218 One before the meal, “To recite (lik’ro) Hallel,” and one after the meal, “To complete (ligmor) Hallel.155In the Sephardic synagogues there are two different blessings associated with Hallel. If one recites the entire Hallel one says, Ligmor Hallel (to complete Hallel), but if one only recites a portion of Hallel (such on the last days of the Hallel and Rosh Hodesh) one says Likr’o Hallel. (To recite Hallel). They brought proof from the Jer. Talmud, Berachot.156JT Berachot 1:5 “All blessings begin Baruch except if it is juxtaposed to a preceding blessing. Rabbi Jeremiah asks: How about the Geulah (Redemption) blessing?”157This is the blessing after the first two passages of Hallel in the Haggadah: “(Baruch attah..) Praised are You, Ha-Shem, our God, King of the Universe, who has redeemed us and redeemed our ancestors from Egypt, and brought us to this night to eat matzah and bitter herbs…” Since it follows Hallel, it should be considered a juxtaposed blessing and not begin Baruch… Peirush: The blessing, Asher gealanu, follows the Hallel blessing, and yet it begins with Baruch! (The Talmud continues) “This blessing is different since Rabbi Yoḥanan said: ‘If one heard Hallel in synagogue, one has fulfilled the obligation.’158And one does not have to recite a blessing over Hallel at home since one did so in Synagogue - therefore one could recite a blessing Asher ge’alanu which follows Hallel. Peirush: It is customary to recite Hallel in synagogue (on the eve of Passover) so that when it is recited again at home, it does not require a blessing. When Asher gealanu is recited (after Hallel), over the second cup of wine and so, it is not (considered) a juxtaposed blessing, as is the case of asher bara sason v'simcha.159One of the blessings recited in the wedding ceremony. Possibly, since each cup is recited over a cup of wine they are not considered juxtaposed. “Rabbi Eleazar, son of Rebbi Yose, objected before Rabbi Yose, saying, “but isn’t (Yehalelukha)160Yehallelukha, is recited after the second half of Hallel, following Nishmat and Yishtabach. It is not introduced with the Baruch Attah Adonai formula. a juxtaposed blessing at the end?”161The blessing recited after the second half of Hallel following the meal is: “All your works shall praise you Ha-Shem, our God, and Your devoted ones –the righteous who do Your will, together with all Your people the house of Israel – will joyously thank, bless, praise…. For it is good to thank You and fitting to sing psalms to Your name, for from eternity to eternity You are God.” The following paragraph (Yishtabach) ends with Baruch Attah… is considered the ending of Hallel and it is a juxtaposed blessing. Peirush: Even though Yehalelukha is recited after Hallel, it does not begin with Baruch attah even though it is considered a juxtaposed (blessing), because the meal intervenes! (And Talmud answers:) “There are two blessings for Hallel, one before and one after.”162Abudraham now presents the argument of the Talmud for the second Hallel blessing. Yehalelukha does not begin with Baruch attah… not because it is juxtaposed to the early blessing before the meal but because the second half of hallel should begin with a blessing. Peirush “The two blessings over Hallel are before and after the meal."
ויש מהם שהורו לברך ברכה אחת בלבד בתחלת ההלל והיא לגמור את ההלל. ומביאין ראיה לדבריהם מדאמרי' בירושלמ' דסוכה ובתוספתא דסוכה ובמס' סופרים בשמונה עשר יום ולילה אחת גומרין את ההלל ומונה ליל פסח ויומו ובגולה אחד ועשרים יום ושתי לילות. ועוד הם אומרים שלכך מברכין לאחריו יהללוך ואם לא היו מברכין לפניו לא היו מברכין לאחריו משום דתנן בנדה בפרק בא סימן כל הטעון ברכה לאחריו טעון ברכה לפניו. ועוד שאם לא כן היתה ברכת יהללוך פותח בברך אבל מפני שכבר בירך לפניו הויא ברכת יהללך ברכה הסמוכה לחבירתה. Others teach that one recites (only) one blessing before Hallel, Ligmor et HaHallel (“To complete the Hallel”). They bring proof from Jeru. Talmud Sukkot, the Tosefta, and Tract. Soferim which state:163JT Sukkah 4:5, Tosefta Sukkah 3:2, andSofrim 20:9 “On 18 days and on one night, we recite (the blessing) we complete (gomerim) Hallel;” this includes the eve of Passover and Passover day in the count. In the Diaspora we recite it on 21 days and on two nights. Therefore, the sages say, it is because of this we recite the blessing yehalelukha after it.164Yehalelukha, which follows Hallel is recited as a juxtaposed blessing without the beginning formula Baruch attah… If we did not recite a blessing before Hallel, one we would not recite a blessing after it as is taught in Tract. Nidah, Ch. 6, “Whatever requires a blessing after it requires a blessing before?”165Mishnah Niddah 6:10 Further, (if this was not the case), then yehalelukha would have opened with baruch atta… Since Hallel already began with a blessing, then yehalelukha would be considered a connected blessing.
אבל רב עמרם ובה"ג ורב צמח ורבינו האיי כתבו שאין מברכין עליו כלל שאין אומרים אותו על השלחן בתורת קריאת ההלל אלא בתורת שיר והודא' בלבד ואיך יברך לגמור והוא פוסק באמצע ומברך ברכות הרבה ומרבה בשיחת דברי' בסעודה ואוכל ושותה אלא ודאי אין מברכין עליו. והראיה שהביאו מהירושלמי לברך על ההלל שתי ברכות אינה ראיה דהכי פירושה דירושלמי והרי גאולה. פי' כיון שאינו התחלת הדבר כי גם מה שלפניה מדבר בענין הגאולה ואע"ף שאין ברכה לפניה לא היה לה לפתוח בברוך שלעולם אין ברכה פותחת בברוך אלא כשהיא תחלת הדבר וכן מוכח בירוש' דמקשי התם והרי נברך פירוש למה הזן פותחת בברוך כיון שיש נברך לפניה אלמא אע"פ שאין בנברך לא שם ולא מלכות מקריא הזן סמוכה לחבירתה כיון שאינה התחלת הדבר. ומתרץ אם שמע הלל בבית הכנסת יצא שהיו רגילים בבית הכנסת לומ' ההגדה וההלל להוציא מי שאינן בקיאים וכשנכנס לביתו אוכל ירקות ומברך ושותה כוס שני והכי איתא בתוספתא בני העיר שאי להם מי שיקרא את ההלל נכנסין לבית הכנסת וקורין שם פרק ראשון והולכים לבתיהם ואוכלין וחוזרין שם וגומרין והכי אית' במ' סופרים. ומקשי והרי סופה פי' למה חותמת בברוך והרי ברכה קצרה היא כמו ברכת המצות. ומתרץ שתים הן אחת להבא ואחת לשעבר פי' כיון שיש בה אריכות דברים על הגאולה לשעבר ועל הגאולה לעתיד חותם בברוך. But Rav Amram,166Amram bar Sheshna or Amram Gaon died 875 was a gaon or head of the Academy of Sura in Lower Mesopotamia in the ninth century. He authored many responsa, but his chief work was liturgical. He was the first to arrange a complete liturgy for the synagogue. Halachot Gedolot,167Halachot Gedolot is a work on Jewish law dating from the Geonic period. It exists in several different recensions, and there are sharply divergent views on its authorship, though the dominant opinion attributes it to Simeon Kayyara. (Wikipedia) Rav Tzemach168Rav Zemah ben Paltoi or Zemaḥ Gaon, (died 890 CE) was the Gaon of Pumbedita from 872 up until his death in 890. (Wikipedia) and Rabbeinu Hai Gaon169Hai ben Sherira, Hai Gaon was a medieval Jewish theologian, rabbi and scholar who served as Gaon of the Talmudic academy of Pumbedita during the early 11th century. He was born in 939 and died on March 28, 1038. write that one does not recite a blessing over Hallel at all (at the Seder). Hallel is not recited at the table because of the laws of reciting Hallel; Rather it is only recited as a form of song and thanksgiving. Also how can one say ligmor, when beginning Hallel (“To complete Hallel”), when there is an interruption in the middle, with other blessings, conversation during the meal, along with eating and drinking. Certainly one can not recite a blessing over it! Also the proof that was brought from the Jeru. Talmud for reciting two blessings is incorrect. This is what the Talmud means: “How about the redemption blessing!” Peirush: Since the Geulah blessing is not the beginning of this subject and there is other material on the subject of redemption before it, even if there is no blessing before it, one should not begin with Baruch attah… for a blessing only begins with Baruch when it begins a topic. This is also proven in the Jer. Talmud which asks, “How about Nivarech! Peirush: Why should the first paragraph of Birkat HaMazon (Ha-Zan) begin with Baruch… since we recite the introductory blessing before it?170This is a reference to the introductory statement Rabbotai Nivarekh… Even though the (Nivarech) contains neither God’s name nor an affirmation of Sovereignty, the first paragraph should be considered an adjacent blessing since it is not the beginning of the subject!171And it should not begin with Baruch attah. The answer is: If one heard Hallel in synagogue, one has already fulfilled one's obligation since it was the regular practice to recite the Haggadah and Hallel in synagogue so that those unfamiliar with it could fulfill their obligation. People then went the home, ate greens, blessed and drank the second cup of wine as stated in Tosefta: “The townsfolk who could not read Hallel would go to the synagogue and read the first chapter there, return home, eat and drink, and afterwards they would return to synagogue and finish Hallel.” This is found in Tract. Sofrim.172Tosefta Pesaḥim 10:5 Sofrim 20:9 The sages then ask: How about the end (of Hallel)? Peirush: Why conclude the prayer with Baruch attah since it is a short blessing like the blessing for performing a mitzvah? (They answer:) There are two separate blessings - one for past redemption and one for future redemption which ends with Baruch attah.173The Geulah blessing which follows Hallel refers to past redemption and the Yehalelukha blessing which comes after the second part of Hallel refers to the future redemption and so they are connected - one beginning with Baruch and the other ending with Baruch.
והראיה שהביאו מהירושלמי וממסכת סופרים לברך לגמור את ההלל בלבד אינה ראיה כי לא בא ללמדנו שחייב לברך עליו לגמור את ההלל בלילי הפסח אלא בא ללמדנו מנין הימי' שגומרין בהם את ההלל בלבד ואע"פ שאמרו כל הטעון ברכה לאחריו טעון ברכה לפניו כבר אמרו אין למדין מן הכללות ואפי' במקום שנאמר בהם חוץ. ואם תאמ' אם כן ברכת יהללוך למה אינה פותחת בברוך כיון שאינה סמוכה לברכה אחרת. וי"ל מפני שהיא ברכת הודאה כברכת הגשמים דאמרי מודים אנחנו לך ה' אלקינו על כל טפה וטפה וגומ' ואינה פותחת בברוך. או יש לומ' כיון שכל השנה כשקורין את ההלל היא סמוכה לברכה שלפניה בליל פסח ג"כ לא רצו לשנותה. The proofs that are brought from the Jer. Talmud and from Sofrim, that one should recite only Ligmor et hallel are not proofs. It does not come to teach us that we have an obligation to recite a blessing over Hallel on the first night of Passover but rather it only comes to teach us the number of times we recite Hallel. And even though (the Talmud) states that since we recite a blessing after it we are required a blessing before it as well, the sages also say, “One may not learn from general statements even in a place where it says the word except.”174BT Eruvin 27a When a general statement is made in a mishnah using the word ‘all,’ it is not to be understood as an all-inclusive, general statement without exceptions. If so, why doesn’t Yehallelukha begin with “Baruch,” since it is not juxtaposed to another blessing? The answer is that it is a blessing of thanksgiving like the blessing for rain, for they say, “We thank You for each and every drop that You have made fall for us, etc” and it does not begin with Baruch attah… Or one might say that since throughout the year when we recite Hallel it is juxtaposed to another blessing before it, so too here, on the eve of Passover we say it that way. They didn’t want to change it.
וכבר פשט המנהג בכל העלם שלא לברך עליו. וכל הלכה שהיא רופפת בידך הלך אחר המנהג. And the custom is spread throughout the world not to recite a blessing before Hallel (at the Seder.) If a practice is doubtful to you, one should follow the accepted custom.
ולמה חולקין את ההלל כדי להדר בו כוס שני שכוס ראשו' מהדרו בקדוש וכוס שני מהדרו במקצת ההלל שההגדה אינה אלא ספור דברים בעלמא. וכוס שלישי מהדרו בברכת המזון וכוס רביעי מהדרו בהשלמת ההלל. Why divide Hallel? In order to adorn the second cup of wine. The first cup adorns the Kiddush, while the second cup partially adorns Hallel so (that people will see) that the Haggadah is not just a story telling. And the third cup adorns the Birkat HaMazon (Blessing after the Meal). And the fourth cup adorns the completion of Hallel.
ואחר כך אומר ברוך אתה ה' אמ"ה אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצרים לפי שאמר למעלה בהגדה שלא את אבותינו בלבד גאל הקב"ה אלא אף אותנו גאל שנאמר ואותנו הוציא משם וגומ' לפיכך הזכיר כאן גאולתינו וגאולת אבותינו ממצרים. והגיענו הלילה הזה זהו כמו שאומרים והגיענו לזמן הזה. ואם תאמר כיון שבירך שהחיינו למה מברך כאן והגיענו הלילה הזה. ויש לומר מפני שהיה רוצה לומ' כן ה' אלקינו ואלקי אבותינו הגיענו למועד' שהוא לשון בקשה על העתים אמ' והגיענו הלילה הזה. לאכול בו מצה ומרור ע"ש ואכלו את הבשר בלילה הזה. ל"ג יגיענו למועדים אלא הגיענו למועדים שכל הענין עד למטה הוא מדבר לנכח שכן הוא אומ' שמחים בציון עירך וכו'. וכן הוא בסדר רבינו סעדיה. למועדים ולרגלים אחרים למועדים אלו ראש השנה ויום הכפורים. ולרגלים אלו פסח ושבועות וסוכות ואע"ף שהם בכלל מועדים רמז באמרו ולרגלים שיזכנו לעלות לירושלם בכל רגל ורגל משלשתן. הבאים לקראתנו לשלום כבר זכרנוהו למעלה. שמחים בציון עירך וששים בעבודתך על שם כי ניחם ה' ציון ניחם כל חרבותיה ששון ושמחה ימצא בה תודה וקול זמרה. ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים ויש גורסין מן הפסחים ומן הזבחים וטעות הוא כי הזבח דהיינו החגיגה הוא קודם לפסח שהיה נאכל על השבע. שיגיע דמם על קיר מזבחך לרצון כך כתבוהו רב עמרם ורבינו סעדיה והר"מ במז"ל ור"ל שנאכל שם מאותם זבחים ופסחים שיזרק דמם על המזבח והוא על שם ונמצה דמו על קיר המזבח. ויש גורסים עד שיגיע או לכשיגיע והראשון עיקר. Afterwards, one says, “Praised Blessed are You, Ha-Shem, our God, Sovereign of the Universe, who has redeemed us and redeemed our ancestors from Egypt,” since one recites above, “It was not only our ancestors whom the Holy One redeemed; rather God redeemed us along with them and it states, “God took us out of there…” Therefore, we mention here both our redemption and the redemption of our ancestors from Egypt. “And brought us to this night…” This is similar to the Shehecheyanu, “...And brought us to this time.”175This is the Sheheheyanu blessing. And if you ask, since we have already recited the shehecheyanu blessing, why recite a blessing that states, “Who brought us to this night?” One might answer, “We do so because we wish to say, “So may Ha-Shem our God and God of our ancestors bring us in peace to other seasons,” Since this is the language of a petition for the seasons, one says, “And brought us to this night.” “To eat matzah and bitter herbs,” is based on, “They shall eat the flesh that same night…(with unleavened bread and with bitter herbs.” (Ex. 12:8) We do not read, “(May Ha-Shem our God…) “Who will bring us to festivals;”176יגיענו As is found in the Ashkenazic tradition, it is written in the future tense. rather read it, “Who brings us to festivals,”177הגיענו In the Sephardic and Edot HaMizrach tradition it is written in the present tense. For everything written here and below is written in the present tense, as is stated, “rejoicing in Zion, Your city.” This is how it is written in Rabbeinu Sa’adia’s “Order of Prayers”. “To seasons (moadim) and other festivals (regalim) that are coming,” Moadim refers to Rosh HaShanah and Yom Kippurim. Regalim refer to Pesaḥ, Shavuot and Sukkot. Even though these holidays also fall into the category of Moadim, it says “And other Regalim” so that we will merit going up to Jerusalem for each of the three pilgrimage festivals. “May Ha-Shem… bring us in peace,” as was mentioned above.178See the Abudraham laws for Motzi Shabbat Chapter 17:97 “Happy in Zion, Your city, and rejoicing in Your service;” based on the verse, “Ha-Shem has comforted Zion, comforted all her ruins…gladness and joy shall be found there, thanksgiving and the sound of music.” (Is. 51:3) “and there we shall eat of sacrifices and Pesaḥ offerings.” There are some who read it, “We shall eat Passover offering and sacrifices,” but this is wrong since Zevach, that is, the Hagigah (Festive sacrifice), is offered before the Pesaḥ offering since it had to be consumed when one is satiated. “Until its blood is sprinkled on the side of Your altar to be accepted.” This is the version Rav Amram, R. Saadiah and Rambam OB”M. They mean to say that they will eat from those offerings and the Pesaḥ whose blood is dashed against the altar; it is based on the verse, “And its blood shall be drained out against the side of the altar.” (Lev. 1:15) Some read it “until its blood is sprinkled,” while others read, “When the blood is sprinkled.” The former reading is correct.179The common version today is אֲשֶׁר יַגִּיעַ דָּמָם עַל קִיר מִזְבַּחֲךָ לְרָצוֹן
ונודה לך שיר חדש על גאולתינו ועל פדות נפשנו לעתיד לבא וקרא התשועה העתידה בלשון זכר שלא יהיה אחריה שעבוד כמו שפירשנו בסוף אמת ויציב. בא"י גאל ישראל פי' ממצרים. ואם תאמר הא קיימא לן שצריך לומר מעין החתימה סמוך לחתימ' וכאן בחתימה היא מעין גאולת מצרים וסמוך לחתימה מעין גאולה שלעתיד. ויש לומר שכך רצה לומר ונודה לך שיר חדש על גאולתינו זו גאולה שלעתיד ועל פדות נפשנו זו גאולת מצרים שנאמר כפר לעמך ישראל אשר פדית ה' כי לימות המשיח מזכירין שתיהן כמו שאמרנו ימי חייך העולם הזה כל ימי חייך להביא לימות המשיח. “And we shall thank You with a new song for our redemption and for our lives’ salvation.” The Future Salvation is referred to in the masculine for there will not be any subjugation as we have explained at the end of (the commentary) on Emet V’yatzeev.180In the Shacharit Service. “Praise are you Ha-Shem, Redeemer of Israel,” Peirush: …from Egypt. If one says that the closing blessing must reflect what the final paragraph is about, yet here the closing blessing is about redemption from Egypt and yet the paragraph adjacent to it is about the future redemption! One could say that “On our redemption” refers to future redemption: “For our lives salvation is about the redemption from Egypt, as Scripture states, “Forgive, Ha-Shem, Your people Israel whom You redeemed…” (Deut. 21:8) For in the time of the coming of the Messiah we will mention both of them, as is stated in Scripture: “The days of your life” - in this world; “All the days of your life,” In the days of the messiah.
ומברך בורא פרי הגפן ושותה בהסבה הוא וכל אחד מן המסובים עמו.
נשלם פירוש ההגדה One recites, “Who created the fruit of the vine,” and then one drinks while leaning, both the leader and everyone leans with him.181This seems to be the exception. Edot HaMizrach and Sephardi Haggadot usually do not have a blessing over the wine here while Ashkenazi custom is to recite a blessing over the wine all four times. See above for a discussion of this matter.
נוטל ידו שנייה הוא וכל אחד מן המסובין ומברך כל אחד לעצמו על נטילת ידים אע"פ שנטל ידיו לטיבול ראשון שכיון שאמ' ההגדה וקצת ההלל חיישינן שמא הסיח דעתו מנטילה ראשונה וידים עסקניות הן. One washes one’s hands a second time along with all who are participating in the meal, each person reciting Al netilat yadayim to oneself even though there was a first washing. (One does so because) one recited the Haggadah and part of Hallel; we are concerned lest there was an interruption since the first washing. Also the hands are busy.182BT Pesaḥim 115a-115b See Koren/Steinsaltz translation in Sefaria - Shabbat 14a.8 - “The reason that the Sages decreed impurity upon them is because hands are busy. A person’s hands tend to touch dirty or impure objects. Since one does not always pay attention to what his hands touch, and it is inappropriate for holy food to be touched by dirty hands, the Sages decreed impurity.”
ואחר כך לוקח מצה שלימה והחצי שהניח בין שתי השלימות ומניח פרוסה בתוך שלימה ומברך על הפרוסה המוציא שהיא ברכת הנהנין הקודמת לברכת המצה ואחר כך מברך על השלימה לאכול מצה דאורחא דמילתא היא דמברכינן קודשא בריך הוא דאפיק לחמא מן ארעא והדר לברוכי על מצה דמתעביד מיניה. ואוכל משתיהן כזית בהיסבה הוא וכל אחד מן המסובין עמו. ובעל העיטור כת' שנהגו לברך על השלימה המוציא ועל הפרוסה לאכול מצה ובוצע משתיהן או מאחת מהן. ור"ח כת' מסתברא אפרוסה ויש אומרים אשלימה. ואם תאמ' יברך תחלה המוציא ויאכל ואחר כך יברך לאכול מצה ויאכל ויש לומ' לאחר שמילא כריסו ממנה אין לברך לאכול מצה. וכבר אמרנו בהקדמת הספר הזה דלאכול מצה ולאכול מרור אמרינן. ולמה מברך בפסח על שלימה ופרוסה דאמ' רבא חייב אדם לבצוע על ב' ככרות בשבת מאי טעמא לקטו לחם משנה כתיב ותנו רבנן ששת ימים תלקטוהו מלמד שלא היה יורד מן בשבת ימים טובים מנין שבת לא יהיה בו פי' בכל יום הנקרא שבת דהיינו שביתה ממלאכה לא יהיה בו המן, וכיון שבימים טובים לא היה יורד מן צריך לבצוע על שתי ככרות שלימות ובפסח גרעו חצי האחת משום שנאמ' בו לחם עוני ובוצע על שלימה ופרוסה. כך כת' רב נטרונאי והרי"ף והרי"ן גיאט. ורש"י פי' בברכות בפרק כיצד מברכין הכל מודים בפסח שמניח פרוסה בתוך שלימה ונמצאו שתיהן בידו ובוצע או מן השלימה או משתיהם מאי טעמא לחם עוני כתיב וכן כת' הרמב"מ ז"ל. וכתב רב עמרם והרא"ש שצריך לבצוע על שתי ככרות ופרוסה בליל פסח ואפילו בלא שבת משום לחם עוני ומשום לחם משנה. Afterwards one takes a complete matzah and the broken matzah which one placed between the two complete matzot. One recites a blessing HaMotzi, a ‘blessing of enjoyment,’183Birchot Hanehenin (“Blessings of Enjoyment”) are blessings of gratitude recited over things given to us in the material world and from which we derive pleasure. (Birkat Hanehenin) over the broken piece before the blessing over the matzah. Afterwards, one recites a blessing over the whole matzah, le’echol matzah184“Who commanded us to eat matzah.” As noted earlier, the blessing for fulfilling the commandment of eating matzah was different from the one we are familiar with, al achilat Matzah. (“Who commanded us to eat matzah") for it is natural to bless the Holy One who brought forth “bread” from the earth and then (to recite a blessing) over the mitzvah (“to eat matzah”) we make from it. The leader and those present eat an olives amount of each matzah185The broken matzah and the whole matzah while leaning. The author of Sefer HaIttur186Isaac ben Abba Mari (c. 1122 – c. 1193) was a Provençal rabbi who hailed from Marseille. He is often simply referred to as Ba'al ha-Ittur, after his Magnum opus, Ittur Soferim. (Wikipedia) See Hilchot Matzah and Maror 135a writes that it is customary to recite motzi over the whole piece of matzah and Le’echol matzah over the broken matzah and then to break both or one of them. Rabbeinu Hananiel says, it makes sense to recite the blessing (Le’echol matzah) on the broken piece of matzah but others say (to do so) on the whole piece of matzah. And if you were to say, first one should recite Hamotzi and eat and then Le’echol matzah and eat it, one could answer, once one fills one’s stomach with matzah one may no longer say Le’echol matzah! We have already said in the introduction to this book that one should say Le’echol matzah and Le’echol maror (and not al Achilat...)187See Abudraham Chapter 3, Number 24 “Any commandment that can be performed by an emissary, can conclude with “al…” and any commandment that must be performed by the individual and not by an emissary ends with Lamed (le’echol matzah) Why do we recite a blessing on both a whole matzah and a broken matzah? Doesn’t Rava teach “On Shabbat a person is obligated to break bread from two loaves, as it is written: “And it happened on the sixth day, they collected double the bread,” (Ex. 16:22).188BT Shabbat 117b The sages taught, “Six days that shall gather it,” teaches us that the manna did not fall on the Sabbath. From where do we learn about the holidays? “On the seventh day, the Sabbath, there will be none.” (Ex. 16:26) Peirush: (This means) on any day called Shabbat, that is, on any day on which there is a prohibition against labor there will be no manna. Manna did not fall on festivals, so it is necessary to break two whole loaves but on Passover they reduced it to a whole and a half loaf because Scripture states, “It is the bread of poverty;” (Deut. 16:3) one breaks a whole and a half loaf. So wrote Rav Natronai, the Rif, Ri Ghayyat189Isaac ben Judah ibn Ghayyat (1030ff.–1089), He was born and lived in the town of Lucena in the Taifa of Granada, where he headed a rabbinic academy. He died in Cordoba. (wikipedia) and Rashi. Peirush: (It is explained) in Berachot, Ch 6. (Keitzad Mivarchin): “Everyone agrees that on Passover, one places the piece inside the whole and breaks”190BT Berachot 39b either from the whole one or from both of them. What is the reason? It is written that it is called Lechem Oni, “the bread of poverty.” So writes the Rambam OB”M.191Rambam Mishneh Torah, Hilchot Chametz and Matzah, 8:6 Rav Amram and the Rosh write that it is necessary to break two whole pieces and the broken one on the eve of Passover, even if it is not the Sabbath because of both, “the bread of poverty” and lechem mishneh.192The Shulchan Aruch, Orech Chaim 475:1 states: “One should wash their hands and bless "Al netilat yadayim" and pick up the matzot in the order that they were placed down - the broken one between the two full ones - and grasp them in one's hand, and bless Hamotzi and Al achilat matzah and afterward break up the upper, whole one and the broken one, both of them together, and dip them in salt.” (Sefaria) It is Ashkenazic tradition to eat unsalted matzah at the Seder. Sephardim usually salt the matzah….
וכת' רב עמרם ורבי' סעדיה והר"מ במז"ל לטבול המצה בחרוסת. ואבן הירחי תמה על זה ואמר איך יתחברו החירות והשעבוד. ויש אומרים כי הטעם לטבול המצה בחרוסת הוא משום שאין הבוצע רשאי לבצוע עד שיביאו לפניו מלח או לפתן. ועוד טעם אחר מדאמ' בגמרא הנוטל ידיו בטבול ראשון צריך ליטול ידיו בטבול שני. הרי שקורא טיבול שני להמוציא. Rav Amram, Rabbeinu Saadia, the Rambam OB”M write that one should dip the matzah in charoset. Ibn Yarchi was surprised by this and stated, “How can one combine freedom with subjugation? There are those who say that the reason one dips matzah in charoset is because one is not permitted to break the matzah until they bring salt or relish before him. There is another reason in the Gemara: One who washes one’s hands for the first dipping must also wash hands for the second dipping. Now what is called the second dipping refers to of the HaMotzi.193This implies that there was a second dipping when they recited the motzi and matzah