השער הראשון לבאר ברכת הלחם וזמון וברכת המזון
ראיתי להקדים מברכות המאכלים ברכת הלחם לפי שהוא האוכל התדיר על דרך תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם וגם הוא מבחר המאכלים שבו קיום מין האדם וחיותם.
דע כי חטה ושעורה וכסמת ושבולת שועל ושיפון הם שמברכין עליהם המוציא ולבסף שלש ברכות. אבל לא פת אורז ודוחן. וחמשה מינים אלו הם הנקראים בכל מקום חמשת המינין דאשכחן גבי חלה ומצה בפסח שחמשת המינים אלו נקראים לחם דגמרינן לחם לחם ממצה, כתיב הכא והיה באכלכם מלחם הארץ וכתיב התם לחם עוני, והתם גופיה מנא לן שנאמר לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות, דברים הבאים לידי חמוץ אדם יוצא בהם ידי חובתו בפסח יצאו אורז ודוחן שאין באין לידי חמוץ אלא לידי סרחון. ועוד דגרסינן בירושלמי בפרקא קמא דמסכת חלה ר' שמואל בר נחמן שמע חמשת המינין כלהון מן הדין קרייא ושם חטה שורה ושעורה נסמן וכסמת גבולתו ושם חטה אלו החטים שורה זו שבולת שועל ולמה נקרא שמה שורה שהיא עשויה כשורה ושעורה אלו שעורים נסמן זה סיפון וכסמת אלו הכוסמין גבולתו עד כאן גבולו של לחם. הנה נתבאר שאינו נקרא לחם אלא מחמשת המינין בלבד והוא הדין לענין המוציא.
חמשת המינים האלו כשהם שבולים נקראים תבואה ולאחר שדשין וזורין אותם נקראים דגן. וכשטוחנין אותם ולשין אותם ואופין אותם ועושים אותם עוגות נקראים פת ומברכין עליהם המוציא שהואיל ובאו לכלל עלויין שהם זנים וסועדין את הלב נעשין כמין בפני עצמן לברך עליהן ברכה מיוחדת.
כל דבר שבלילתו עבה אפי' בשלו במים או טגנו בשמן לחם גמור הוא וחייב בחלה ומברכין עליו המוציא ושלש ברכות ובלבד שיהא בו תואר לחם. ואם בלילתו רכה ובשלו במים או טגנו בשמן אינו לחם לענין חלה והמוציא ומברכין עליו תחלה בורא מיני מזונות ולבסוף מעין שלש. ואם אפאו באלפס בלא משקה לריש לקיש לא הוי לחם ולר' יוחנן הוי לחם. ופסק רבינו חננאל כריש לקיש ור"י פסק כר' יוחנן ולזה הסכים הרא"ש ז"ל. כתב הרא"ש כוכא דארעא אע"ף שבלילתו רקה וגובלה בעלמא הוי כיון ששופכין אותו על פי התנור או בקרקע שהוחמה באור נעשה לחם וחייב בחלה ומברכין עליו המוציא ואדם יוצא בהם ידי חובתו בפסח והוי כמו תחלתו סופגנין וסופו עיסה שחייב בחלה אבל דבר שתחלתו סופגין וסופו סופגנין כיון שבלילתו רכה וניטגן בשמן פטור מן החלה ואין מברכין עליו המוציא ודוקא אם קבע סעודתו על כוכא דארעא אבל אם לא קבע סעודתו עליה מברך בורא מיני מזונות ולבסוף מעין שלש ואם אכל ממנה שיעור שאחרי' קובעין עליו אע"ף שהוא לא קבע עליו מברך המוציא וג' ברכות. וכתב הר"ם במז"ל שאם אחרי' אינם קובעין אע"ף שהוא קובע אינו מברך דבתר רובא אזלינן ובטלה דעתו אצל כל אדם. ואם מתחלה היה דעתו לאכול מעט וברך בורא מיני מזונו' ואחר כך אכל שיעור שאחרי' קובעין עליו מברך לבסוף ג' ברכות אע"ף שלא ברך תחלה המוציא.
לחמניות שקורין להם ניבלאש בלע' שבלילתן עבה לחם גמור הוא ומברכין עליהם המוציא וג' ברכות. ואותם שבלילתן רכה ורקות מאד אם קבע סעודתו עליה' מברך המוציא וג' ברכות ואם לא קבע עליהם מברך עליהם בורא מיני מזונות ולבסוף מעין ג'.
פת הבאה בסכנין והיא פת העשויה כמין כיסין שממלאין אותן שקדים ודבש ותבלין אם קבע סעודתו עליה מברך המוציא וג' ברכות ואם לא קבע סעודתו עליה מברך בורא מיני מזונות ולבסוף מעין שלש.
חביצה אם יש בה פירורין שיש בה תואר לחם אע"ף שאין בהם כזית מברך עליהם המוציא וג' ברכות ואם אין בהם תואר לחם מברך עליהם בורא מיני מזונות ולבסוף מעין שלש. ופי' ר"ת דחביצא הם פירורי לחם שנדבקין יחד על ידי חלב ודבש. ובערוך מפרש שהם פירורי לחם שנדבקין יחד על ידי מרק וכל הנדבק יחד קורא חביצא כעין חביצה דתמרי. וכתב ה"ר יונה שיש בה שלשה חלוקים היכא שנתבשלו הפירורין אם יש בהן כזית מברך עליהם המוציא וג' ברכות ואם אין בהן כזית אע"ף שיש להם תואר לחם אינו מברך אלא בורא מיני מזונות שכיון שהם מבושלים אינן חשובים תואר לחם, ואם אינם מבושלים אלא שהם מחוברים על ידי דבש או מרק אם יש בהם כזית מברך המוציא אע"ף שאין בהם תואר לחם ואם אין בהם כזית אם יש בהם תואר לחם מברך המוציא ואם אין בהם תואר לחם מברך בורא מיני מזונות, ואם אינם לא מבושלים ולא מחוברים אלא שהם מפורדים דקדק אע"ף שאין בהם כזית ולא תואר לחם מברך המוציא שכיון שהם פת בפני עצמו אינם יוצאים לעולם מתורת לחם והילכך פת הצנומה בקערה אפי' אין בה תואר לחם כיון שאין דבר אחר מעורב עמה אינה יוצאה מתורת לחם ומברכין עליה המוציא וג' ברכות. ופירוש פת צנומה פת יבשה הנשרית בקערה במים או מלשון צנומות דקות.
פירות וקטניות שטוחנין אותם ועושין מהם קמח ואוכלין אותו על יד הדחק אם עשו ממנו פת או בשלוהו בקדרה אינו בכלל מזון ומברכין עליו שהכל. ואם ערבו באותו קמח אחד מחמשת המינין ועשו ממנו פת מברך המוציא וג' ברכות. ואם בשלוהו בקדרה מברך בורא מיני מזונות ולבסוף מעין ג'. וכתב ה"ר יונה דדוקא שיש באותו קמח מאחד מה' המינין כדי שיאכל ממנו כזית דגן בכדי אכילת פרס אבל אם אין בו זה השיעור מה' המינין אינו מברך לבסוף ג' ברכות אלא בתחלה מברך המוציא כיון שיש בו טעם דגן אע"ף שאין בו כזית דגן בכדי אכילת פרס ולבסוף מעין ג' וה"ה כשבשלוהו בקדר' שמברך תחלה בורא מיני מזונו' אבל לבסוף מברך בורא נפשות. ופי' פרס פירש"י ד' ביצי' והרמב"ם ז"ל פי' ג' ביצים.
וכשרוצה לאכול צריך ליטול ידיו תחלה כדאמרי' בפרק אלו דברים אמר רב יהודה אמ' רב ואמרי לה במתניתא תאנא והתקדשתם אלו מים ראשונים והייתם קדושים אלו מים אחרונים. וכתב בה"ג כי אין צריך נטילת מים אלא לפת בלבד ואפי' לז' המינין הנזכרין בפסוק ארץ חטה אינו צריך נטילת ידים כדאמרינן אמר רב נחמן הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח ודוק' שידיו נקיות אבל אם היו מלוכלכות צריך ליטלם בשביל הברכה.
ומיד שמברך על נטילת ידים צריך לברך ברכ' המוציא. ורבי' יואל כתב שאין לחוש על הפסק בין נטילה להמוציא שכיון שהשלחן לפניו ודעתו לאכול אינו חשוב היסח הדעת. וההיא דאמרי' בפ' כיצד מברכין אמ' רב אשי ג' תכיפות הן תכף לסמיכה שחיטה תכף לגאולה תפלה תכף לנטילת ידים ברכה, מפר' לה על מים אחרונים ור"ל ברכה ברכת המזון. וכן פי' הרי"ף והרמב"ם ז"ל. ומיהו מן הירש' משמ' דההיא דתכף לנטילת ידים ברכה דקאי על מים ראשונים ור"ל ברכה ברכת המוציא דאמרינן התם התוכף ברכה לנטילת ידים אינו ניזוק בכל אותה סעודה. וכן היה נוהג הרא"ש ואמ' סימן לדבר ישב בדד וידו' כי נטל.
מצוה מן המבחר לברך ברכת המוציא על עוגה שלימה כדי שתהיה הברכה על דבר שלם או מטעם שאין לו לפשוט ידיו ליטול את הפת עד שיברך. ואם היו לפניו פרוסה של חטים ושלימ' מן שעורים מניח פרוסה בתך שלימה ובוצע משתיהן מפני שהשלימה מצוה מן המובחר והפרוסה של חטים מפני שהיא חשובה ומעולה וכן כת' הרמב"ם ז"ל. וגרסי' בירוש' ובתוספת' דברכות תניא מברכין על הדגן שהוא מן המובחר. כיצד שלימה של גלוסקאה ושלימה של בעל הבית מברך על שלימה של גלוסקאה. פי' גלוסקאה פת של נחתומין שהוא יפה משל בעל הבית. פרוסה של גלוסקאה ושלימה של בעל הבית מברך על שלימה של בעל הבית. פרוסה של חטים ושלימה של שעורים מברך על פרוסה של חטים, פת שעורים ופת כוסמין מברך על של שעורים והלא כוסמין יפין הימנה שזו מז' המינים וזו אינה משבע' המינין, פת טמאה ופת טהורה מברך על הטהור', פת נקייה טמאה ופת קיבר טהורה מברך על אי זה מהן שירצה. וכן הדין בפת של גוים ופת ישראל.
וגרסי' בפ' כיצד מברכין ת"ר על הפת הוא אומ' המוצי' לחם מן הארץ ר' נחמיה אומ' מוציא לחם מן הארץ. ואמרי' בירוש' ר' חייא בריך קומי ר' זירא המוצי' לחם מן הארץ וקלסיה, מאי לאו כרבנן לא שלא לערב ראשי האותיות. ואע"ג דלחם מן מערב הוא התם אי איפשר לתקן. לשון אחר לפי שהוא לושן הפסוק להוציא לחם מן הארץ ועוד שאינו דומה עירוב אות שאחר צרי או סגול לעירוב אות שאחר קמץ דמרחיב טפי. ובחדושי דב"ש מקשה מאי שנא בפת דלא אמרי' בורא פרי האדמ' כמו בשאר פרי האדמ', וכי תימ' משום דפת אישתני לעלויא ואישתני נמי לברכה, הא ליתה דהא ביין שהוא מעולה יותר דסעיד ומשמח ואפי' הכי אמרינן ביה ב"פ הגפן הכי נמי לימ' בפת ב"פ החטה, ומתרץ כדמשני בגמ' גבי זית היכי לימ' ב"פ זית פירא גופיה זית איקרי, והכא נמי היכי לימ' ב"פ החטה פירא גופי' חטה איקרי, וכי תימ' לימ' ב"פ שבולי החטה הא ליתא דלא שייך למימ' פרי שבולי שאין הפרי יוצא מן השבלת שהרי היא עצמה יוצאה משנה לשנה, וה"ר אשר מלוניל תירץ דלישנא דקרא נקט להוציא לחם מן הארץ ובשאר ברכות נמי נקט לישנא דקרא שנא' הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה, ובהאי תירוץ מיתריץ מאי דקשיא מאי שנא הכא דאמרין ארץ ומאי שנא באידך דאמרי' אדמה משום דלישנא דקרא הכי הוא, ע"כ בחדושי דב"ש.
ופי' המוציא לחם ר"ל מזון כמו עבד לחם רב שהלחם אינו יוצא מן הארץ אלא התבואה שעושין ממנה לחם. וכן תמצא במן הנני ממטיר לכם לחם מן השמים וידוע הוא שלא ירד לחם מן השמים אלא המן שהיו עושין ממנו עוגות שנא' ועשו אותו עוגות.
ואמרי' בירוש' בפ"ק דמ' חלה הבוצע צריך לבצוע בעשר אצבעותיו כלומ' צריך לאחוז הלחם בעשר אצבעותיו כנגד עשר תיבות שבברכת המוציא ועשר בפסוק מצמיח חציר וי' בפסוק עיני כל אליך ישברו וי' בפסוק ארץ חטה וי' בפסוק ויתן לך האלהים ועשר מצות נצטוו ישראל בתבואה לא תחרוש בשור ובחמור, שדך לא תזרע כלאים, לקט, שכחה, ופאה, תרומה גדולה, מעשר ראשון, מעשר שני, מעשר עני, חלה, וי' מלאכות נעשות בתבואה, חורש, קוצר, מעמר, דש, זורה, בורר, טוחן, מרקד, לש, אופה.
ואמרינן בפ"ג שאכלו א"ר יוחנן משום ר"ש בן יוחאי בעל הבית בוצע כדי שיבצע בעין יפה. ויש סמך לדבר ממה שכתוב ואקחה פת לחם ולא אמ' קחו פת לחם.
כת' הרמב"ם הבוצע נותן פרוסה לפני כל אחד ואחד והאחר נוטל בידו ואינו נותן ביד האוכל אלא א"כ היה אבל ע"כ. ואיפש' שהטעם בזה משום שנא' פרסה ציון וגו' והוא רמז לפרוסת המוציא.
וצריך שיבצע ממקו' שהפת נאפת היטב כדאי' בפ' חלק דגרסי' התם רב אשי אוקי אג' מלכים אמר למחר נפתח בחבריא, אתא מנשה איתחזי ליה בחלמא אמ' ליה חברך אנא וחברא דאבוך אנא מהיכא איבעי לך למשרי מוצי' א"ל מהיכא דבעית א"ל המוציא לא גמרת וחבריא קרית לנא א"ל אי הכי לימ' לי מר א"ל מהיכא דגמר בישולא דריפתא טפי וכו'. ואלו הג' מלכים הם אחאב מנשה ירבעם, סימן להם בני אמ"י נחרו בי.
ומסיק בגמ' הלכתא כרבא דאמ' מברך ואחר כך בוצע. פי' שלא יפריד הפרוסה מן הפת עד לאחר ברכה. וכת' בעל המאור ויש בני אדם שאינה רוצין לחתוך הלחם כלל עד לאחר הברכה ור' אומ' כי יותר טוב כשחותכו ומניחו דבוק שיהיה מזומן להפרידו אחר הברכה שאם לא יחתוך עד אחר שיברך שמא יבא להפסיק קודם שיאכל המוציא ע"כ. והרא"ש כתב ויראה לי שצריך לחתוך מעט שאם יאחז בפרוסה שיעלה הככר עמה דאם לא כן חשוב כפרוסה. וכן שנינו בפ"ג דטבול יום ר' מאיר אומ' אם אוחז בגדל והקטון עולה עמו הרי הוא כמוהו ר' יהודה אומר אם אוחז בקטון והגדול עולה עמו הרי הוא כמוהו והלכה כר' יהודה ע"כ.
כת' בעל המנהגות נהגו שלא להאכיל חתול ושאר בהמה חיה ועוף מן החתיכה שנגעה בחתיכת המוציא.
ואמרינן בפר' ג' שאכלו אמ' רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב אין המסובין רשאין לטעום עד שיטעום הבוצע ואין הבוצע רשאי לבצוע עד שיכלה אמן מפי רוב העונין. וגרסי' בירוש' תאני ר' חייא אין מברכין על הפת אלא בשעה שהוא פורס. והטעם הוא משום ההפסקה כלומ' שלא תפסיק הפריסה בין ברכה לאכילה ואף לא הברכה בין פריסה לאכיל' רק הכל בבת אחת. א"ר חייא בר אבא הדא אמרה הדין דנסיב פוגלא ומברך עליה והוא לא אתא לידיה צריך לברוכי עליה זמן תנינות, א"ר תנחום בר יודן צריך לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד כדי שלא להזכיר שם שמים לבטלה. ויש אומרי' שאם לא אמ' מלך העולם אומ' למדני חקיך כדי שיהא כקור' פסוק מן התלים. ור' חייא אזיל לטעמיה דפליג בגמ' דידן עם רבה וסבירא ליה שצריך שתכלה ברכ' עם הפת אבל לרבא דהלכתא כוותיה לא צריך ולא מידי. עוד גרסינן התם ר' זריקה א"ר זירא בעי האי מאן דנסיב תרמוסא ומברך עליה ונפל מידיה מהו לברוכי עליה זמן תנינות. פירוש היו תרמוסין לפניו ונטל אחת מהן ובירך עליה ונפלה מידו ומבעיא ליה אם צריך לברך פעם שנייה על האחרי'. ומקשי ומה בינו לבין אמת המים ומתרץ אמרין תמן לכך כיוון דעתו מתחלה ברם הכא לא לכך כיוון דעתו מתחלה. וכת' הראב"ד נראה לי דהאי בעיא לקולא דלא עדיף מכוס ביד כל אחד ואחד שכלם שותים בברכתו של מברך ותו אמרינן כלה נבגא דברכתא היא אמ' דכל דמנח קמי' חילא ברכה עלויה ע"כ.
כת' ה"ר גרשום ב"ר שלמה יש מאנשי הדור שמוכיחין מזה הירוש' במעשה שאירע כי בר"ח טבת שמוציאין ב' ס"ת א' של ר"ח וא' של חנוכה וטעה ש"צ ופתח אותו של חנוכה ובירך הקורא עליו והזכירוהו הצבור כי טעה ובר"ח שהוא תדיר יש לו לקרות ראשונה והפסיק וגלל ס"ת עד שהגיע לפרש' ר"ח, ואומ' מזה הירוש' שצריך לחזור ולברך שנית על פרש' ר"ח מב' טעמי', האחד מן הירוש' הראשון שאומ' הדין דנסיב פוגלא ומברך עליה והוא לא אתא לידיה צריך לברוכי עליה זמן תנינות ר"ל כיון שהפסיק אחר ברכתו שחזר ונטלו מן הקרקע חוזר ומברך אע"פ שלא הפסיק אלא בשתיקה וגם כן בכאן כיון שהפסיק זמן גדול בשתיקה בעת שגלגל ס"ת הויא ליה הפסקה כמו אם הפסיק בדבור, והטעם השני מן הירוש' השני ולא מטעם הפסקה אלא מטעם שלא נתכוון בברכתו על זאת הפרשה כמי שלא נתכוון לברך על התרמוס שאוכל עכשיו כי אם על אותו שנפל ולא חזר ונטלו מן הקרקע, ולפי דעתי טעו כי הטעם הראשון בטל הוא שהרי הירוש' ההוא אינו עיקר דהלכת' כרבא דאמ' מברך ואחר כך בוצע דלא חשבינן שתיקה להפסקה לא שנא הפסקה מרובה ולא שנא הפסק' מועטת, והטעם השני ג"כ בטל הוא לדעת הראב"ד דפסק לקולא והביא ראיות לדבריו דכל דמנח קמיה חילא ברכה עליה הכא נמי הא ספר תורה קמיה ודעתיה עליה לכל הפרשיות הכתובות בו, גם אם לא גלל אותו ס"ת עצמו שבירך עליו תחלה אלא פתח ס"ת אחר יש פנים להיתר גם כן ולומ' כי אחר שהוציאו אותם שני ספרי תורות יחד לקרא אותם שתי פרשיות שהם ענין היום יש לומר דמנחי קמיה הוו ודעתיה עילויהו וכן יצאה הוראה בחבורה בעירנו על יד מעשה שבא בר"ח טבת, ויש רצו לומר כי לא היו צריכין מתחלה להפסיק ולפתוח ס"ת של ר"ח אע"ף שהסדר כן כיון שנזדמן לו לקרוא בשל חנוכה תחלה ואין מעבירין על המצות כדאמרי' ביומא בפרק אמ' להם הממונה עבורי דרעא וטוטפא אסור, ויש סיוע לדעתנו שצוינו לגלול ולהפסיק דקתני התם כל המצות מעכבות בעי ר' ירמיה אפי' הקדים תפל' של ראש לתפלה של יד א"ל אף אנא סבר כן ומדקתני מעכבות משמע שאם הניחם כן לא יצא וצריך להניחן כסדר מצותן ע"כ דברי הר' גרשום.
ושיעור פרוסה של המוציא כתב הרמב"ם ז"ל לא יבצע פרוסה קטנה מפני שנראה כצר עין ולא פרוסה יותר מכביצה מפני שנראה כרעבתן.
וצריך להזהר שלא יפסיק בשיחה בין ברכת המוצי' לאכיל' שאם הפסיק צריך לחזור ולברך דהכי קיימ' לן דשיח' הויא הפסקה לגבי תפלין וכסוי הדם. ואמרי' בירוש' רב כדהוה קצי הוה טעם בשמאליה ומפליג בימיניה פירוש כשהיה מחלק לאנשי ביתו לא היה מפסיק דתכף לברכתו היה אוכל והיה מחמיר שאפי' במה שהוא לצורך אכילה לא היה מפסיק. ואמרי בגמ' טול ברך טול ברוך אין צריך לברך כי אם אמר טול פת המוציא אינו חשוב הפסק בין ברכה לאכילה שכיון שהוא מחוייב להוציא בניו ובני ביתו צורך ברכה הוא. ואם כלן אחד א' אוכל מככרו אין צריך לחלק להם המוציא שכל הככרות נבגא דברכתא הן והכי איתא בירושלמי ודוקא שיהיו שלימות. ומזה הטעם נהגו כשיהיו אנשים רבים מסובין בסעודה ואינו מספיק להם כוס של ברכת המזון שמניחין על השלחן כוסות אחרות מלאות יין בשעת ברכה ושותין מהן. וכן אם הפסיק ואמ' גביל לתורי אין זה חשוב הפסק דצורך אכילה הוא שאין לאדם לאכל עד שיתן מאכל לבהמתו שנא' ונתתי עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת ושבעת. וי"מ כמו שהב"ה מזמן ומכין מזון הבריות תחלה דהיינו עשב והדר מבשל אותו לצורך האדם כמו כן צריך כל אדם לעשות בביתו. וכן אם הפסיק ואמ' הבא מלח הבא לפתן אין זה חשוב הפסק דאין הבוצע רשאי לבצוע עד שיביאו מלח או לפתן לפני כל אחד ואחד. ואם הפת נקייה וטובה אין צריך לפתן ואז אם אמ' הבא מלח הבא לפתן צריך לחזור ולברך דהפסקה הוייא כדאמרי' בגמ' לית דין צריך בשש. י"מ אין זה צריך איחור עד שיביאו לפתן מלשן כי בושש משה ויש מפרשין אין זה צריך לפתן כדמתרגמי' היאכל תפל מבלי מלח כמא דמתאכיל בשש מדלית מלחא.
וכת' הר"ם במז"ל שאם (אין ב') [לא ברך] המוציא ועדיין לא גמר סעודתו חוזר ומברך ואוכל ואם הוא מסופק אם בירך או לא בירך אינו חוזר ומברך דהמוציא דרבנן הוא וספיקא דרבנן לקולא. וכת' רבי' האיי שאם גמר סעודתו אינו חוזר ומברך המוציא על מה שאכל כבר אלא א"כ יאכל עוד.
וכשיגמור מלאכול נוטל ידיו שנית ואלו הן הנקראי' מים אחרונים ואינו מברך עליהם שאינם אלא משום נקיות. וגרסי' בפ' כל הבשר אמ' רב אידי בר אבין אמ' רב יצחק בר אשיאן מים ראשונים מצוה ואחרונים חובה. משום מלח סדומית שמסמא את העינים ואז"ל לאחר כל אכילתך אכול מלח ויש לחוש שמ' מלח סדומית מעורב בו. וכתבו התוספות מה שלא נהגו בהם האידנא לפי שאין מלח סדומית מצויה בינינו ואע"ג דאמרי' ידים מזוהמות פסולות לברכה לדידן לא מיקרו ידים מזוהמות כיון שאין אנו רגילי' ליטול ומיהו אם יש אדם שהוא איסתניס ורגיל ליטול ידיו אחר הסעודה לדידה הוו ידים מזוהמו'.
ויש הפרש בין מים ראשוני' לאחרוני' כדאי' בפ"ק דסוט' אמ' רב חייא בר אשי אמר רב מים ראשונים צריך שיגביה ידיו למעל' וסימן וינטלם, אחרונים צריך שישפיל ידיו למטה שלא יבאו המים מחוץ לפרק ויחזרו ויטמאו הידים ואין צריך ליטול ידיו אלא עד פרק האצבעות שהוא סוף פסול האצבעות.
ויש לך לדעת שמן התורה אינו חייב לברך עד כדי אכילה שיש בה כדי שביעה שנא' ואכלת ושבעת וברכת. אבל מדרבנן חייב לברך על כזית לפי שיש בה כדי שביעת גרון כדדאמרי' בפ' מי שמתו אמ' הקב"ה למלאכי השרת בדין אני נושא פנים לישראל שאני כתבתי בתורתי ואכלת ושבעת וברכת והם דקדקו על עצמן עד כזית.
ולענין זמון תנן ג' שאכלו כאחת חייבין לזמן והא' מברך לשנים משום שנא' גדלו לה' אתי. והוא אומ' נברך שאכלנו משלו והם עונין ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו והוא חוזר ואומ' כמו שאמרו הם ברוך שאכלנו משלו וכו'. ומוסיף עליהם ברך הוא וברוך זכרו לעולמי עד ומתחיל בברכת הזן וגומ' כל הברכה. ואם בא אחד מן השוק ומצאן כשהן מברכי' מהו עונה אחריהם. כי אע"פ שלא אכל עמהן עונה עמהן כדתנן עונין אמן אחר ישראל המברך והטעם כדי שלא יראה ככופר במי שחביריו מברכין אותו. רב זביד אמ' ברוך ומבורך, רב פפא אמ' אמן, ולא פליגי הא דאשכחינהו דקאמרי ברוך [הא דאשכחינהו דקאמרי נברך], אשכחינהו דקאמרי נברך אומר ברוך ומבורך שמו תמיד לעולם ועד אשכחינהו דקאמרי ברוך עונה אמן. ואמרי בירוש' עונין אמן אע"פ שלא אכלו ואין עונין ברוך שאכלנו אלא א"כ אכלו.
ואלו הג' שאכלו כאחת שהם חייבין לזמן דוקא כשאכלו דברים המותרים. אבל אם אכלו דברים האסורים כגון טבל ומעשר שני והקדש שלא נפדו אינן מצטרפין לזמון. והר"ם במז"ל כת' שאין מברכין עליהם כלל לא בתחלה לא בסוף. והראב"ד השיג עליו וכתב שלא אמרו אין מברכין אלא שאין מזמנין עליהם לומר שאין להם קביעות לזמון הואיל ואוכלין דברים האסורי' והוא כעין אכילת פירות שאין להם קבע לזמון אבל ברכה תחלה וסוף למה לא יברכו הואיל ונהנו. ולזה הסכים הרא"ש והביאו ראיה מהא דאמרינן בפ"ק דסנהדרין ובפרק הגוזל הרי שגזל סאה של חטים מחבירו טחנה אפאה והפריש ממנה חלה ובירך עליה אין זה מברך אלא מנאץ משמ' שחייב לברך אלא שברכתו היה ניאוץ.
כת' רשב"ם ג' שאכלו יחד וא' מהם נזהר מפת של גוים והאחד אינו נזהר אעפ"י שאין אותו שנזהר יכול לאכול מפתו מצטרפין זה עם זה לזמון. והביא ראיה מדתנן בריש ערכין הכל חייבים בזמון כהנים לוים וישראלים ואמרינן עלה פשיט' לא צריכה כגון דכהני אכלי תרומה וקדשים וזר אכיל חולין מהו דתימא כיון דזר לא מצי אכיל תרומו' וקדשי' לא מצטרף קמ"ל כיון דכהנים מצו אכלי חולין שפיר דמי. עוד יש ללמוד מכאן שאם היה א' מן הג' מודר הנאה מן הב' מהם מצטרפין שהם יכולין לאכול משלו. ואם היו הג' מודרין הנאה זה מזה כיון שאין אחד אוכל משל חבירו אין מצטרפין לזמון אע"ג דמצי לאתשולי השתא מיהא לא איתשילו.
תנן התם ג' שאכלו כאחת אינם רשאין ליחלק. וכת' ה"ר יונה דמיירי בשקבעו עצמן ביחד מתחלה לברכת המוציא לדידהו בהיסבה לדידן בישיבה אז אינם רשאין ליחלק אבל אם לא נקבעו יחד בברכת המוציא אז רשאין ליחלק. וי"מ שאע"ף שלא ברכו המוציא ביחד אלא אחר כך נקבעו באכילה יחד נקבעו לזמו' ואינן רשאין ליחלק ולזה הסכים הרא"ש. אבל שנים שאכלו מצוה ליחלק שיברך כל אחד לעצמו. אבל בברכת המוציא אחד פוטר לחבירו. בד"א כשהיו שניהם יודעי' לברך אבל אם א' יודע והב' אינו יודע יברך היודע והשני יוצא. וכת' הרא"ש שמיירי כגון שמבין לשון הקדש אלא שאינו יודע לברך אבל אם אינו מבין אינו יוצא בשמיעה ולכך אין הנשים יוצאות בשמיעה אלא אם הם מבינות. ואם הם ד' או ה' אינם רשאין ליחלק שכלם נתחייבו בזמון ולא עוד אלא אפי' ב' שאכלו כאחת מצוה שיחזרו אחר שלישי שיצטרף עמהם לזמון. ואם היו ששה נחלקין כיון שישאר זמון לכל חבורה. וכן אם היו ט' רשאין ליחלק כרצונן וכענין שלא יפסיד אחד מהם הזמון.
ואם היו י' אינן רשאין ליחלק כדי שיזמנו בשם ואומרי' נברך לאלקינו שעשרה שכינה שורה ביניהם. ולכן צריך להוסיף לאלקינו כדא' ונקדשתי בתוך בני ישראל. וכת' הרא"ש דלא אמרי נברך לאלקינו בלמ"ד אלא נברך אלהינו דגבי שיר והודאה כתיב בלמ"ד שירו לה' הודו לה' וכן גדלו לה' אבל גבי ברכה כתי' במקהלות ברכו אלקים.
והבא מן השוק ומצאן מזמנין בי' יענה אחריהם ברוך אלקינו ומבורך שמו תמיד לעולם ועד. וכן בכל ברכות שאדם שומע בין ברכת הפירות בין ברכ' המצות.
וענין הזמון הוא רבוי שבח וגדולה לבורא יתב' שמזמנין ומתרין זה את זה ומתועדין יחד להודות לו ולשבחו ולפארו על שפע טובתו כמו שנא' ונרוממ' שמו יחדיו.
ודרשי' בפ"ג שאכלו ואכלת ושבעת וברכת זו ברכת הזן על הארץ הטובה זו ברכת הארץ אשר נתן לך זו בונה ירושלם. והטוב והמטיב ביבנה תקנוה על הרוגי בתר כמו שנפרש לקמן. תניא משה תקן להם לישראל ברכת הזן בשע' שירד להם המן, יהושע תקן להם ברכת הארץ בשעה שנכנסו לארץ, דוד ושלמה תקנו להם לישראל בונה ירושלם. דוד תקן להתפלל על שלום ישראל וירושלם שנבחרה בימיו מכל ארץ ישראל דאלו בתורה לא כתי' רק אל המקום אשר יבחר ה' אלקיך בו ושלמה תקן להתפלל על הבית הגדול והקדוש שנבנה בימיו ונבחר מירושלם. ודקאמ' בונה ירושלם לא דוקא אלא מקיים ירושלם היו אז אומרים ובעל ברית' זו שנה כמו שאנו אומ' עתה. וחכמי אחרוני' תקנו להתפלל בה עתה ג"כ על מלכות בית דוד שתחזור למקומה. ולאו למימר' שלא ברכו אותה עד דוד ושלמה שהרי דרשו אותה מן הפסוק אלא דוד ושלמה תקנו המטבע לפי מה שניתוסף טובה לישראל. והטוב והמטיב ביבנה תקנוה. וכן פסקו כל המפרשים דהטוב והמטיב לאו דאורית'.
נהגו העולם כשמברכי' ברכת המזון שמסלקין הסכין מעל השלחן והטעם מדאמרי' בפ' הרואה המזבח עץ שלש אמות גבוה וארכו ב' אמות ומקצועותיו לו וארכו וקירותיו עץ וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה', פתח במזבח וסיים בשלחן א"ר יוחנן ואיתימ' ר' אליעזר בזמן שבית המקדש קיים מזבח מכפר על אדם ועכשיו שאין בית המקדש קיים שלחנו מכפר עליו. והיינו דאמרי התם כל דמארי' על שלחנו מאריכין לו ימיו ושנותיו והטעם כשמאריך על שלחנו יבא עני ויהנה מאותו השלחן ואין צדקה גדולה מזאת וכתי' וצדקה תציל. והנה השלחן בבית כמזבח בבית המקד' מה מזבח מכפר אף שלחן מכפר והברזל מקצ' ימיו של אדם ואין ראוי להניחו בשעת הברכה במקום הכפרה שמארכת ימיו של אדם.
יש אנשים שאינם רוצים להסיר המפה והלחם מעל השלחן קודם ברכ' המזון וגם מקפידין שלא ישאר השלחן בלא פת בשעת ברכת מזון והטעם כדי שתחול הברכה בו ויתפשט ממנו שפע הרבוי והיינו דאמ' בסוכה ובפ' חלק כל מי שאינו משייר כזית פת על שלחנו אינו רואה סימן ברכה לעולם שנא' אין שריד לאוכלו על כן לא יחיל טובו.
תנן במ' אבות כל שלחן שאכלו עליו ואמרו עליו ד"ת כאלו אכלו משלחנו של מקום שנא' וידבר אלי זה השלחן וגו' וכל שלחן שאכלו עליו ולא אמרו עליו ד"ת כאלו אכלו מזבחי מתים שנא' כי כל שלחנו' מלאו קיא וגו'. ולפי שעל ידי האכילה והשתייה יצר הרע מתגבר והתאוה מתגברת שנא' ואכל ושבע ודשן ופנה אל אלהים אחרים וכתי' ואכלת ושבעת השמרו לכם פן יפתה לבבכם. וכתי' פן תאכל ושבעת ורם לבבך וכתי' וישב העם לאכול ושתה וגומ' ואמרינן בברכות בפ' אין עומדין מילוי כריסי זני בישי פי' מלוי הכרס גורם כמה מיני רעות תרגו' למינוהי לזנוהי, לכן הזהירונו רז"ל לדבר בד"ת בשעת האכילה כדי שלא נחטא.
ואמרי' בירוש' בפ"ק דתרומות ר' זיר' בעא קומי ר' אסי שכור מהו שיברך א"ל ואכלת ושבעת וברכת ואפי' מדומדם. פי' אפי' כל כך שתוי שאינו יכול לדבר כראוי דהכי משמע ושבעת וברכת.
ומסקי' בפ"ג שאכלו שכוס של ברכה טעון ד' דברים חי מלא שטיפה הדחה. סימן להם חמשה. ס"א שמחה ע"ש ויין ישמח. חי פר"ת מזוג קצת ולא כתקנו על חד תלת מיא ומזיג ולא מזיג מיקרי חי כדאי' ברי' פ' בן סורר ומורה דקתני דאינו חייב עד שישתה יין חי ומוקי לה במזיג ולא מזיג. מלא כפשוטו שיהיה מלא על כל גדותיו. שטיפה היא מבחוץ. הדחה היא מבפנים. ואמרי' בתוספת' שאם קנחו יפה שפי' דמי.
ואמרי' בפ"ג שאכלו שהאורח מברך ברכ' המזון כדי שיברך לבעל הבית. וכת' אבן הירחי שיש סמך לדב' ממה שכתו' ואכלת ושבעת וברכת את לרבו' בעל הבית. וכת' הרא"ש ואפי' בעל הבית גדול מן האורח אורח מברך ומיהו אם בעל הבית רוצה לוותר על ברכתו יברך בעצמו.
ברכת המזון
גרסי' בפ"ג שאכלו א"ר יוחנן אמר נברך שאכלנו משלו הרי זה ת"ח למי שאכלנו משלו הרי זה בור. פי' לאו משום שאכלו משלו נמי אין המכוון בו למי שאכלנו דאם לא כן למי אנו מברכין או של מי אנו אוכלין אלא ה"ק צריך להעלים מלת למי כדי להראות שאינו מברך לבעל הבית שזמן אותו מזון. א"ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי והא תנן למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הנסים האלו א"ל התם מוכחא מילת' דהב"ה הוא דעביד ניסי וא"ר יוחנן אמ' נברך שאכלנו משלו הרי זה ת"ח על המזון שאכלנו הרי זה בור. דמשמ' שהוא מברך למזון. אמ' רב הונא בריה דר' יהושע לא אמרן אלא בתלתא דלא מדכר שם שמים אבל בעשרה כיון דאמר לאלקינו מוכחא מילת' דתנן כעין שהוא מברך כך עונין אחריו נבר' לאלקינו אלקי ישראל יושב בהכרובים על המזון שאכלנו. תניא ר' אומר ובטובו חיינו הרי זה ת"ח דמשמע שבשפע טובו הגדול חיינו שהטובה מרובה יותר ממנו. מטובו חיינו הרי זה בור דמשמ' דממקצ' טובו והוא ממעט בתגמולו של הב"ה. חיינו הרי זה ת"ח פי' דמשמ' אנו ושאר כל החיים כמונו. חיים הרי זה בור פי' שמוציא עצמם מן הכלל דמשמ' בטובו חיי' שאר העולם ולא אנו. ואמ' ובטובו חיינו ע"ש ויאכלו וישבעו וישמינו וכו'.
ומקשי בירושלמי גבי כל הברכות פותחו' בברוך חוץ מברכה הסמוכ' לחברתה והרי נברך. פי' למה הזן פותח בברוך והרי נברך לפניה. ואע"ף שאין בנברך לא שם ולא מלכו' מקריא הזן סמוכה לחברת כיון שאינה התחלת הדבר כמו שפירשנו בגאולה של פסח. ומתרץ שניא היא שאם היו שנים יושבין ואוכלין אינן אומרים נברך. פי' הרי שלפעמים אין סומכין אותה ולפיכך פותחת בברוך מידי דהוה אקדוש והבדלה שאינן נקראות סמוכו' לבפ"ה משום דלפעמים מפזרת כמו שפירשנו שם. ועוד מקשי והרי הזן את הכל קשיא פי' והרי הזן את הכל שלפעמי' אינו אומ' כגון שהיו ג' אוכלין והפסיק האחד עד נודה לך ואחר כך גמר סעודתו וקאמ' רב ששת בפר' ג' שאכלו כשהוא מברך לאחר סעודתו מתחיל בנודה לך נמצא שאינה סמוכה לפעמי' א"כ היה לה להתחי' בברוך ונשארה בקושיא. וכתוב בחדושי דב"ש יש לתמוה אמאי לא שני ליה דהא מילתא לא שכיח ומשו' הא לא קבעי' לה פתיחה. ונ"ל שהיה יכול לתרץ משו' דברכה זו היא ברכ' הודא' ולכך לא היה יכול לפתוח בה בברוך כברכת הגשמים דאמרי' מודים אנחנו לך על כל טפה וטפה וכו' ואינה פותחת בברוך מפני שהיא ברכת הודאה.
בא"י אמ"ה הזן ע"ש לחם ומזון. את העולם כלו שנא' נותן לחם לכל בשר. בטובו כמו שזכרנו למעלה. בחן ע"ש וחנותי את אשר אחון. בחסד ע"ש כי לעולם חסדו. וברחמים ע"ש ורחמיו על כל מעשיו. נותן לחם לכל בשר פסוק הוא. ואין לומ' כי לעולם חסדו עמנו כי בפסוק אינו אומ' עמנו ועוד כי חסדיו הם עם כל חי. וטובו הגדול תמיד לא חסר לנו ע"ש וארבעים שנה בלכתכם במדבר לא חסר. ואל יחסר לנו מזון וכו' בקשה היא ע"ש לא יחסר לחמו. כי הוא זן ומפרנס לכל וכו' כמו שאמרנו. בא"י הזן את הכל ע"ש עיני כל אליך ישברו וגו'.
נודה לך ה' אלקינו על שהנחלת בהרבה מקומות נקראת נחלה. ארץ חמדה שנא' ואתן לך ארץ חמד' נחלת צבי. טובה ורחבה שנאמ' אעלה אתכם מעוני מצרים וגו'. ברית כמו שמפרש על בריתך שחתמת בבשרינו וכן אומ' בברכת' מילה וצאצאיו חתם באות ברית. ותורה על תורתך שלמדתנו. חיים ומזון זה תלוי בזה שאי איפש' לחיות בלא מזון.
גרסי' בפ"ג שאכלו תני' ר' אליעזר אומ' כל מי שלא אמ' ארץ חמדה טובה ורחבה בברכת הארץ לא יצא ידי חובתו. פי' שהרי הנביאי' קראוה כן בהרבה מקומו' ואנו צריכים לספר בשבח הארץ כדי שישתוקקו לה הנפשו'. ומה שלא הצריכו להזכיר בה ארץ זבת חלב ודבש לפי שאין כל הארץ כן אלא מקומות ממנה. וכל מי שלא אמר ברית ותורה בברכת הארץ לא יצא ידי חובתו. ופי' ה"ר אשר מלוניל שהטעם משום דאלמלא ברית ותורה לא נתקיימו שמים וארץ שנא' אם לא בריתי יומם ולילה, דהיינו תורה שנאמר בה והגית בו יומם ולילה וברית ג"כ כפשוטו שנא' בריתי, חקות שמים וארץ לא שמתי כלומ' לא היתה הארץ קיימת ואם לא היתה קיימ' לא נתנה להם הארץ. וי"א טעם אחר לפי שבשביל ברית ותורה זכו לירושת הארץ דגבי ברית כתי' ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך וגו' וגבי תורה כתיב למען תחיון ובאתם וירישתם את הארץ וכתי' ויתן להם ארצות גוים וגו'. וצריך שיקדים ברית לתורה לפי שהתורה נתנה בג' בריתות שנאמ' אלה דברי הברית אשר צוה ה' את משה וגו' ושם אומ' לעברך בברית וגו' הרי ג' בריתות והמילה נתנה בי"ג בריתות הכתובים בפרש' מילה כשנצטווה אברהם עליה. וצריך שיאמ' בה הודאה תחלה וסוף תחלה נודה לך ה' אלקינו וסוף ועל הכל ה' אלקינו אנו מודי' לך. והפוחת לא יפחות מא' ומי שלא אמ' כל עיקר הרי זה מגונה. פי' דמשמ' שאינו רוצה להודות להב"ה.
על שהוצאתנו מארץ מצרים וכו' ע"ש למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים וגו' וכתיב ויפדך מבית עבדים. על בריתך שחתמת בבשרינו וכו' פירשנוהו למעלה. והרא"ש היה אומ' על שנחלת לאבותי ארץ חמדה טובה ורחבה ועל שהוצאתנו מארץ מצרים ולא היה אומ' ברית ותורה שהרי אומ' אחר כך על בריתך שחתמת בבשרנו ועל תורתך שלמדתנו ודי בפעם אחת.
בחנוכה ופורים אומ' כאן על הנסים כדרך שאומ' אותו בתפלה בהודא' שכיון שעל הנסי' הוא הודאה לפי' תקנו לאמרו בברכת הארץ שהיא כלה הודאה.
ועל כלם על כל אלו הטובות שאמרנו. אנו מודים לך על שם אך צדיקים יודו לשמך. ומברכי' את שמך כאמור ואכלת ושבעת וגו' וחותם בא"י על הארץ ועל המזון. וכל החותם מנחיל ארצות בברכת הארץ ומושיע את ישראל בבונה ירושלם הרי זה מגונה. פי' דמנחיל ארצות משמע על כל אומה שהנחילה ארץ וכן מושיע את ישראל משמע מכל צרה וצוקה. וכל מי שמשנה המטבע או שלא הזכיר מה שחייבו חכמים להזכיר לא יצא ידי חובתו. וכת' ה"ר יחיאל בן הרא"ש מסופקני בהא דאמ' לא יצא ידי חובתו אם לעכובא קאמ' או למצוה קאמ' והדעת נוטה דלמצוה קאמ'. והר' יעקב כת' ונ"ל כיון דברכ' המזון דאורית' לעכובא קאמ' וצריך לחזור ואם סיים הברכה חוזר לראש.
רחם ה' אלקינו עלינו ע"ש וענייו ירחם וכתיב כרחם אב על בנים וגו'. ועל ישראל עמך על שם ורחמתי על כל בית ישראל. ועל ירושלם עירך ע"ש ונקראה ירושלם עיר האמת. ועל ציון משכן כבודך ע"ש אתה תקו' תרחם ציון. ואמ' משכן ע"ש כי אני ה' שוכן בציון. ואמ' כבודך ע"ש כסא כבוד מרום מראשון וגו'. ועל הבית הגדול והקדוש שנקר' שמך עליו ושנא' ועתה בחרתי והקדשתי את הבית הזה וגו' וכתיב גדול יהיה כבוד הבית הזה וגו'. אבינו רוענו ע"ש רועה ישראל האזינה. זוננו ע"ש לחם ומזון. וי"א זננו והחכם ר"א בן עזרא ז"ל כת' שאין ראוי לאומרו כי זננו הוא מן זנה כמו עננו מן ענה אבל מן זון מענין מזון לא יאמ' רק זוננו כמו שובנו אלקי ישענו. פרנסנו לשון חכמים. כלכלנו ע"ש וארבעים שנה כלכלתם במדבר. הרויחנו והרויח לנו מהרה מכל צרותינו ע"ש ריוח והצלה יעמוד ליהודים. ואל תצריכנו ה' אלקינו לידי מתנות בשר ודם ע"ש ושונא מתנות יחיה. לא נבוש ולא נכלם כבר זכרנו כל זה למעלה. י"א ומלכותך ומלכות בית דוד משיחך וגם אומ' אבינו מלכנו רענו וטעות הוא שאין להזכיר בברכה זו מלכות שמים כי בברכת הטוב והמטיב מזכיר ג' מלכיות ואחד מהם כנגד ברכה זו כמו שנפ' לקמן ואע"פ שכיון שהזכיר מלכות בית דוד היה ראוי שיזכיר מלכות שמים אלא שאינו מן הדין להזכי' מלכות הארץ אצל מלכות שמים כדי שלא להשוותן. וכת' הראב"א כי מזה הטעם כשאומ' כאן יעלה ויבא בימי' טובי' ובראשי חדשי' אין לומ' בסופו כי אל מלך חנון ורחום אתה. וכל מי שלא אמ' מלכות בית דוד בבונה ירושלם פי' כל שלא התפלל על החזרת מלכו' בית דוד למקומה לא יצא ידי חובתו פי' דאי לאו הכי מאי אהני רחם על ירוש' דמעיקר'. ובנה את ירוש' עיר קדשך ע"ש ירוש' עיר הקדש. בא"י בונה ירוש' שנ' בונה ירושלם ה'.
ואמרי' בפ"ג שאכלו ובשבת מתחיל בנחמה ומסיים בנחמה ואו' קדושת היום באמצע. וכת' הרי"ף מתחיל בנחמה שאומר נחמנו ה' אלקינו בציון עירך ומסיים נחמה שאומ' והראנו בנחמת ציון כי אתה הוא בעל הנחמות בא"י מנחם עמו ישר' בבנין ירושל'. והחותם מנחם עמו ישראל ובונה ירוש' טועה הוא דהויא חתימה בשתים וקיימא לן דאין חותמין בשתים אבל מנחם עמו ישראל בבנין ירוש' חדא היא שינחם עמו ע"י הבנין. ויש חותמין מנחם ציון בנין ירושלם. כלו' מנחם הר הבית בבנין העיר וחדא נמי היא. ורש"י כת' שאין לשנות כלום בפתיחת ברכה זו דרחם נמי היינו נחמה וה"ק ובשבת אינו צריך להתחיל ולסיים בשל שבת אלא מתחיל ומסיים בנחמ' דהיינו כתקון הברכה דבנין ירוש' קרוי נחמה בין שיתחי' רחם בין נחמנו. וכן כת' הר"מ במז"ל דרחם ונחמנו אחד הוא. ומי' נהגו העולם כרי"ף. ובחדושי דב"ש מקשה וכי בשבת מנודה הוא או אבל שצריך נחמה יותר משאר ימים ומתרץ מפני ששבת וי"ט הם ימי עונג ושמחה תקנו להזכיר בהם נחמה זכר לחרבן הבית וחרבן ירושלם משום שנאמר תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי אם לא אעלה את ירוש' על ראש שמחתי. ודוקא ברמז לבד מפני עגמת נפש, והראב"ד כת' שמפני שהעולם הבא הוא נחמה לישראל ודומה לשבת לפיכך מזכיר בו נחמה. וי"א שנחמת ציון עתידה להיות בשבת לפי מזכיר בו נחמ'.
נחמנו ה' אלקינו בציון עירך ע"ש כי נחם ה' עמו וכתי' כי נחם ה' ציון. ושמחנו בבנין בית בחירתך על שם בחרתי והקדשתי את הבית הזה. ויש אומרים ושמחנו מלכנו וטעות הוא שאין להזכיר בברכה זו מלכות כמו שאמרנו. בבית הגדול והקדוש וכו' עד במהרה תחזירנה והכל פירשנו למעלה. ואמרי' בירוש' דשבת פ' אלו קשרים תניא אסור לאדם לתבוע צרכיו בשבת, ר' זעירא שאל לר' חייא בר אבא מהו מימ' רענו זוננו פרנסנו בשבת א"ל טופס ברכות כך הוא. פי' ואינו כתובע צרכיו בשבת והיינו כדאמ' סדר הבדלו' הוא מונה.
רצה והחליצנו וכו' כלומ' השביענו ודשננו במצותיך. והטעם שאומ' לשון זה בשבת דגרסי' בירו' דשבת א"ר אליעז' בן יעקב הלשון הזה משמש בארב' לשונות ישלף ישזיב יזיין יניח, ישלף וחלצה נעלו, ישזיב יחלצני כי חפץ בי, יזיין חלוצים תעברו, יניח ועצמותיך יחליץ. והכי איתא בויקרא רבה. והטעם שעל ידי זכות השבת שישמרוהו ישראל כראוי יהיו נגאלין ונשמטין מן הגלו' ויעלו לארץ מזויינין ומזוריזי' בחלוץ עצמות. ועל כן אם חל י"ט או ר"ח בשבת אין לדלג רצה והחליצנו ולהזכיר שבת ביעלה ויבא מפני שרצה והחליצנו הוא בקש' הגאולה כנגד השבת כמו שאמרנו. אבל בתפלה מדלגין תפלות השבת כלן ואו' תפלות ימים טובים ומזכירין בהם השבת. ועוד טעם אחר לפי שאם שכח ולא הזכיר רצה והחליצנו אחר שפתח בהטוב והמטיב צריך לחזור לראש לברכת הזן ופעמים אם שכח יעלה ויבא אינו חוזר אפילו פתח בהטוב והמטיב כגון בר"ח ולכן אין לבטל רצה והחליצנו שהוא עיקר מפני יעלה ויבא שאינו עיקר בר"ח ואע"פ שביעלה ויבא של י"ט צריך לחזור לראש אין לדלג רצה והחליצנו מזה הטעם שלא תחלק ביעל' ויבא.
כי יום זה גדול וקדוש הוא מלפניך. גדול ע"ש מה גדלו מעשיך ה'. וקדוש ע"ש ויקדש אותו. לשבות בו ע"ש שבת שבתון. ולנוח בו ע"ש למען ינוח. כמצות ע"ש כאשר צוך שכתו' בשבת. ואמ' רצונך ע"ש רוצה ה' את יראיו וכתי' ואור פניך כי רציתם. ואל תהי צרה ויגון וכו' דרך בקשה כלומ' אחר שרצית שיהיה לנו יום זה יום מנוחה לא תבא עלינו היום אנחה שנבא לידי חלול שבת.
ובימים טובים ובחולו של מועד ובר"ח אומ' כאן יעלה ויבא. ואם חל י"ט או ר"ח בשבת אומ' תחלה רצה והחליצנו ואח"כ יעלה ויבא דתדיר ושאינו תדיר תדיר קודם. ולפי שברכה זו משתפת בשבת וי"ט לענין נחמה כמו שאמרנו לפיכך תקנו להזכיר בה של שבת וי"ט.
והראנו בנחמת ציון שנא' כי נחם ה' ציון. כי אתה הוא בעל הנחמות שנא' אנכי אנכי הוא מנחמכם. וחותם מנחם עמו ישראל בבנין ירוש' כמו שכתבנו למעלה.
וכבר כתבנו בהקדמ' הספר הזה שצריך לומ' אמן בין ברכת בונה יורושלם לברכ' הטוב והמטיב כדי להבדיל בין ברכות שהן מן התור' לברכה שתקנו חכמים.
ואמרי' בפ"ג שאכלו' שברכ' הטוב והמטיב ביבנה תקנוה פי' ב"ד של רבן גמליאל הזקן שביבנה תקנוה על הרוגי בתר שהיתה עיר גדולה לאלהים והיו בה אלפים ורבבות מישראל כמו שאמרנו בסדר תפלות התעניות ואח"כ גברה מלכו' רומי עליהם ולכדום ונהרגו כלם ואז נגדעה לגמרי קרן ישראל ונשארה נבלתם מאכל לעוף השמים זמן רב והיתה חרפה גדולה לישראל בדבר עד שישבו ר"ג ובית דינו כמה ימים בתעניתו וביזבז אוצרות אבותיו עד שניתנה להם רשות לקברם ואז תקן ברכת הטוב והמטיב על רוב הטובה הזאת. ותקנוה בסעו' לפי שהוא מקום שמחה. ולכן תקנוה ג"כ על שנוי היין ועל שמועות טובות ועל הגשמים. ובירוש' נתן טעם אחר לשנוי היין לפי שזבלו האויבי' שדותיה' וכרמיה' בדמי ההרוגי' וגדרו בהם כרמיהם לפיכ' תקנוה על שנוי היין ועל כוס של ברכת המזון דכשנוי יין דאמי. וזהו הטוב והמטיב הטוב שלא הסריחו כל אותו זמן שנשארו על פני האדמה והמטיב שנתנו לקבורה דהיינו טובה על טובה. ואמרי' בירוש' שנחרב בתר נגדעה קרן ישראל ואינה עתידה לחזור עד שיבא בן דוד ולכן סמכוה אצל בונה ירושלם.
ומפני שתקנו לומ' הטו' והמטי' לבדה גם בשאר דברי' כמו שאמרנו לפי' פותחת בברוך ולא מקרי' סמוכה לחברתה מידי דהוה אקדוש והבדלה שאינן נקראו' סמוכות לבפ"ה משום דלפעמים מפזרן כמו שפירשנו שם.
ואינה חותמת בברוך מפני שהיא חשובה כמטבע קצר שבתחלה לא תקנו אלא הטוב והמטיב בלבד ולבסוף הוסיפו בה כל אותן הדברים.
ואמרי' בפ"ג שאכלו ברכת הטוב והמטיב צריכה ב' מלכיות לבד מדידה חדא דידה ותרתי כנגד בונה ירושלם וברכת הארץ. וא"ת מפני מה הצריכו בברכ' זו להשלים מלכיו' לברכו' הסמוכות מה שלא הצריכו בברכות אחרות כגון בשבע ברכות של חופה וי"ל שכיון שצריך לומר בה מלכות של בונה ירושלם מהטעם שאמרנו אומ' ג"כ מלכיו' של ברכת הארץ כדי להשוות שתי הברכו' שלא תוסיף א' על חברתה. והראב"ד תירץ מפני שהיא תוספת כולה. ויש מתרצים שכשתקנו משה ויהושע ודוד ושלמה כל אחד ואח' ברכה אחת בפתיחה וחתימה תקנוה ומפני שסדרו אותם אחר כן זו אחר זו הוו להו כברכה הסמוכה לחברתה וחסרו מן השתים האחרונות פתיחתן ועל כן הוצרכו להשלימן. אומ' במדרש כי בימי רחבעם מאסו ישראל בג' דברים במלכות שמים ובמלכות בית דוד ובבית המקדש שנא' אין לנו חלק בדוד ולא נחלה בבן ישי, כמשמעו, לאוהליך ישראל, אל תקרי לאוהליך אלא לאלהיך, עתה ראה ביתך דוד, זה בית המקדש, ואינן נגאלין עד שיבקשו שלשתן שנאמר אחר ישובו בית ישראל ובקשו את ה' אלקיהם, זה מלכות שמיםף ואת דוד מלכם כמשמעו, ופחדו אל ה' ואל טובו באחרית הימים, זה בית המקדש כדא' ההר הטוב הזה והלבנון. ועל זה תקנו להזכיר שלשתן בברכת המזון. על הבית הגדול והקדוש ומלכות בית דוד משיחך הרי שתים בברכת בונה ירושלים וברכת הטוב והמטיב מזכיר מלכו' שמי' כלומ' אנו מאסנו בשלשתן ונתחרטנו בהם.
בא"י אמ"ה לעד ואין לומ' תתברך דהא אמ' ברוך. וגם אין לומ' האל דהא אמרי' אלקינו. וכן כת' רב עמרם בברכה שלאחר המגלה. אבינו שנא' כי אתה ה' אבינו. מלכנו ע"ש ה' מלכנו. אדירנו על שם מה אדיר שמך בכל הארץ. בוראינו על שם כה אמ' ה' בוראך יעקב. גואלנו על שם גואלנו ה' צבאות שמו. קדושנו קדוש יעקב שנא' קדוש יעק' מושיעך. רוענו רועה ישראל על שם רועה ישראל האזינה. המלך הטוב והמטיב על שם טוב אתה ומטיב. שבכל יום ויום הוא מטיב לנו וגו'. ואמ' במדר' שצריך לומ' ג' הטבות וג' גמילות, ג' הטבות הטוב והמטיב הוא מטיב לנו. והרא"ש היה אומ' הוא מטיב לנו הוא הטיב לנו הוא ייטיב לנו כמו שאומ' הגמולו' הוא גומלנו הוא גמלנו הוא יגמלנו כנגד הווה ועבר ועתיד. הוא יגמלנו לעד חן וחסד ורחמים ע"ש אשר גמלם כרחמיו. ואמ' חן ע"ש אלקים יחננו. וכל טוב על שם ורב טוב לבית ישראל וכתי' ובתים מלאים כל טוב.
ואומר הרחמן כל אחד ואחד כרצונו וכרצון שאלתו. ואינו חשוב הפסקה בין ברכת המזון לבפ"ה שהרי תקנו לאורח לברך לב"ה. וגדולה מזאת מצינו בברכ' מילה שאומ' אלקינו ואלקי אבותינו וכו' אחר שבירך בפ"ה ומפסיק בין ברכה לשתייה.
ובפ"ג שאכלו מפרש נוסח הברכה שמברך האוכל לבעל הבית כך יהי רצון שלא יבוש בעל הבית הזה ולא יכלם לא יבוש בעולם הזה פי' מחמת עוני. ולא יכלם לעולם הבא פי' מחמת עונות שיהיו בידו. ויצלח מאד בכל נכסיו ע"ש והצליחה נא לעבדך. ויהיו נכסיו מוצלחי' וקרובים לעיר פרש"י כדי שיהיה תמיד עינו עליהם לדע מה צריכין. ואל ישלוט שטן במעשה ידיו ע"ש ואל תשלט בי כל און וכתי' וישלט בכל עמלי. ואל יזדקק לפניו שום חטא פי' יתגלגל משום דשכר עבירה עבירה. ודבר הרהור עבירה מעתה ועד עולם פי' שלא יזדקק לו אפי' הרהור עבירה משום דהרהורי עבירה קשין מעביר' והטעם בזה כי העובר עבירה חוטא בגופו והמהרהר בה חוטא בשכלו שממנו יבא ההרהור והשכל חשוב מן הגוף.
ואומ' באחרונה הרחמן הוא יזכנו ע"ש והזכותי בבור כפי. ויחיינו ע"ש ה' עליהם יחיו. ויקרבנו ע"ש כי קרבו לבא וע"ש כי קרוב' ישועתי לבא. לימות המשיח ולחיי העולם הבא. מגדיל ישועות מלכו וגו' פסוק הוא על שם מלכות בית דוד שעתידה לחזור שנא' ועבדי דוד מלך עליהם וכו'. וקבלתי מרבותי כי בשבת יש לומ' מגדול ישועות בו"ו ובחול מגדיל ביו"ד. ונ"ל הטעם מפני שהשבת הוא מלך גדול כנגד החול ומגדל הוא מלא בו"ו וחולם בו"ו הוא מלך גדול ומגדיל הוא חסר יוד וחרק בלא יוד הוא מלך קטן. ועוד מגדיל הוא בתלים ועדין לא היה דוד מלך ומגדול הוא בנביאי' וכבר היה מלך. עושה שלום במרומיו וגו' גדול השלו' שאין חותם כל התפלות אלא שלום כמו שאמרנו בפי' הקדיש. ואומ' פסוק כפירים רשו ורעבו וגו' ואומר הודו לה' וגו' הודו לאל השמי' וגו' שאנו מודים לו על שהטריפנו לחם חקנו. ואומ' ברוך הגבר אשר יבטח בה' וגו' ואומ' ה' עוז לעמו יתן וגו'.
וי"א סמוך לבפ"ה כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא לרמוז לסעודה שיעשה הב"ה לעתיד לבא לצדיקים ודוד יברך ויאמ' כוס ישועות אשא וגו' כדאית' בפ' ערבי פסחי'.
ומבר' בפ"ה בסוף הברכה שהרי סלק דעתו מלשתות כיון שאמ' הב לן ונבריך. ואין לברך בפ"ה בתחלת הברכ' בדרך שמברכין בקדוש והבדלה בתחלה לפי שברכ' המזון הוא סלוק והסח הדעת למה שלפניו הילכך אם היה מברך בפ"ה תחלה הוי ברכת המזון הפסק בין ברכה לשתייה. וכת' הר"מ במז"ל דברכה אינה טעונה כוס. ופי' הרמב"ן שאינו חייב לחזר אחר הכוס כמו בקדוש והבדלה אבל למצוה מן המובחר טעונה כוס.
טעה ולא הזכיר של שבת בברכת המזון אומ' בא"י אמ"ה אשר נתן שבתות למנוחה לעמו ישראל באהבה לאות ולברית בא"י מקדש השבת. טעה ולא הזכיר של י"ט אומ' בא"י אמ"ה אשר נתן ימים טובים לעמו ישראל לששון ולשמחה ולזכרון בא"י מקדש ישראל והזמנים. טעה ולא הזכיר של ר"ח אומ' בא"י אמ"ה אשר נתן ראשי חדשים לעמו ישראל לזכרון. ונסתפקו בגמ' אי אמר בה שמחה אי לא משום דר"ח לא שייך ביה שמחה או דלמ' כיון דכתי' וביום שמחתכם וגו' אלמא איתקש ר"ח למועד ולא איפשיט' הילכך אין לומ' בה שמחה. עוד נסתפקו בה בגמ' אי חתים בה אי לא. רבי' סעדיה והרי"ף והרמב"ם ז"ל כתבו שאין לחתום בה. ור"י כת' שאין לשנותה משבת וי"ט ויש לחתום בה ולזה הסכים הרא"ש. ואם היה שבת וי"ט כולל ואומר בא"י אמ"ה אשר נתן שבתות למנוחה לעמו ישראל באהבה לאות ולברית וימים טובים לששון ולשמחה ולזכרון בא"י מקדש השבת וישראל והזמנים. וכן שבת ור"ח. וכת' הרא"ש אע"פ שהיא סמוכה לחברת פותח בה בברוך כיון שהיא מדרבנן מידי דהוה אהטוב והמטיב ועוד שאינה אלא אקראי בעלמ' וכן כתבו ה"ר ישעיה והר"י ודלא כהראב"ד שכת' שאין בה לא שם ולא מלכו'. והא דסגי בהאי ברכ' ה"מ דלא פתח בהטו' והמטיב אבל פתח חוזר לראש פי' לראש ברכת המזון כדאמ' גבי י"ח שאם עקר את רגליו חוזר לראש וכאן אין עקירת רגל אחר אלא סלוק סדר הברכות דאורית' דהוי כמו הפסקה גמורה. וכן כת' הרמב"ם שאם נזכר אחר שהתחיל בברכת הטוב והמטיב שפוסק וחוזר לראש שהוא ברכת הזן. והראב"ד השיג עליו וזה לשונו א"א טעה בזה דלא גרע ברכת הטוב והמטיב ממי שרגיל לומ' תחנונים אחר תפלתו שאם טעה ולא הזכיר של ר"ח בעבודה אע"פ שסיים שים שלום חוזר לעבודה ואינו חוזר לראש הילכך הכא נמי פוסק וחוזר לתחלת בונה ירושלים ע"כ. והרא"ש כת' לא מסתבר האי טעמ' דשאני הכא דלג' ברכות אחרונות חשובות כברכה א' שהרי אם טעה ולא הזכיר בשים שלום ובספר חיים בי' ימי' שבין ראש השנה לי"ה וכן וכתוב לחיים במודים לדברי ר"י שכת' שמחזירין אותו אינו חוזר לאותה ברכה שדלג בה אלא חוזר לתחלת רצה לפי שהג' ברכות חשובות כברכה אחת לענין דלוג וכן ג' ראשונות וכן ברכת המזון נמי חשובין כולן כברכה אחת וצריך לחזור לראש ע"כ. וזה שאמרו שאם פתח בהטוב והמטיב שחוזר לראש ה"מ בשבת וי"ט דלא סגי דלא אכיל אבל בר"ח אינו חוזר לראש דאמרינן בפ' שלשה שאכלו אמ' רב נחמן אמר שמואל טעה ולא הזכיר של ר"ח בתפלה מחזירין אותו בברכת המזון אין מחזירין אותו, מאי טעמא בתפלה דלא מצי פטר נפשיהי מחזירין אותו ברכת המזון דמצי פטר נפשיה דא בעי אכיל ואי לא בעי לא אכיל, פי' דבר שצריך ברכת המזון שאיפשר שיאכל פירות או ירקות רק שלא יתענה שאסור להתענות בר"ח, לא מהדרינן ליה. ומ"מ אם לא פתח בהטוב והמטיב אומר ברוך אשר נתן וכו' שזו אינה חזרה אלא הזכרה וכן כת' הריא"ף והרמב"ם ז"ל. וכת' ה"ר יוסף טוב עלה שאם נזכר קודם שפתח בהטוב והמטיב אומ' ברוך אשר נתן וכו' אפי' בלילה ואע"ג דגבי תפלה אין מחזירין על שכחת החדש בלילה ה"מ להחזיר אבל להוסיף ברכה אפי' בלילה נמי. ואם חל ר"ח בשבת והזכיר של שבת ולא הזכיר של ר"ח אפי' פתח בהטוב והמטיב חוזר לראש כדאמ' גבי ר"ח שחל להיות בחנוכה מזכיר של חנוכ' במוספין דיום הוא שנתחייב בד' תפלות הכא נמי כיון דסוף סוף לא סגי דלא אכיל משום שבת צריך לחזור. וכת' הר"ם במז"ל דחולו של מועד חנוכה ופורים דינם כר"ח ואינו חוזר. וכת' ה"ר יחיאל בן הרא"ש צריך עיון בסעודה שלישית אם מחזירין אותו לר"ת שכתב שיוצא במיני תרגימה בלא פת ודאי אין מחזירין אותו אפי' אכל פת דדמי לר"ח ולר"י שכתב שצריך פת מחזירין אותו.
יש שואלין אם יכול לשאול מפני הכבוד או מפני היראה בין ברכה לברכה כמו בין הפרקים דק"ש או דינן כתפלה שאין רשאי להפסיק כלל. וכתב ה"ר גרשום ב"ר שלמה דמסתברא דדינו כתפלה וכשם שאינו רשאי להתפלל כי אם בעמידה במקום אחד ולא בהליכה כך ברכת המזון אינו רשאי לברך אלא מיושב במקום אחד ולא מהלך ועל כן קשה להפסיק בה מה שאין כן בק"ש שיכול לאומרה אפי' מהלך מעל לבבך ואילך ע"כ.
והאוכל בין יושב בין מהלך הלכת' יושב ומברך ואמרי' בירוש' אכל כשהוא מהלך עומד ומברך, אכל עומד יושב ומברך, אכל יושב מיסב ומברך, אכל מיסב מתעטף ומברך. וכת' הרמב"ם ז"ל שברכה מעין ג' צריך לאומרה ג"כ מיושב ואע"פ שאכל הפירות כשהוא מהלך או עומד.
מי שאכל ושח ולא בירך יברך במקום שנזכר. ודוקא בשוכח אבל במזיד יחזור למקומו ויברך ואם בירך במקום שנזכר יצא. וכן אם בירך כשהוא עומד או כשהוא מהלך יצא. וכן כת' הרמב"ם ז"ל.
ועד מתי הוא מברך עד כדי שיתאכל המזון במעיו. וכמה שיעור איכול כל זמן שאינו רעב מחמת אותה אכילה ובאכילה מועטת ד' מילין. וכת' בעל המאור אם שתה או אכל פירות ושכח ברכה אחרונה חוזר ומברך כל זמן שאינו צמא דהוי דומיא דכל זמן שאינו רעב גבי אכילה.
ואם הוא מסופק אם בירך ברכת המזון אם לא חוזר ומברך דברכת המזון דאוריתא.